בשבת שעברה קראתי את "קץ הילדות" של קלארק. כפי שכבר ציינתי המדע הבדיוני מושך אותי מאוד. במיוחד האופן שבו החופש בז'אנר מאפשר לדימיון לעוף כי זה לא צריך להיות מציאותי/אמיתי/ריאליסטי וכו'. לכן, כשסיימתי את שלל ספרי אנדר לקחתי על עצמי את המשימה לקרוא את ה-ספר. אני לא סתם אומרת לקחתי על עצמי, זה ספר לא פשוט ומאוד לא רך ואופטימי כמו אנדר.
מילה על הסופר. סר ארתור צ'ארלס קלארק היה אנגלי חכם שהאריך ימים עד לגיל תשעים ונפטר לא מזמן, ב2008. סופר מדע בידיוני כמו גם הראש שמאחורי לווין התקשורת. את קץ הילדות קלארק כתב עוד לפני הנחיתה על הירח, בשנת 1953. בהקדמה למהדורה עדכנית יותר הוא גם מסביר את זה ומדגיש לקורא שבעת הקריאה עליו להיות מודע לפער זה. אבל זה לא הפער היחיד ויש שם פערים שלא ניתן לגשר עליהם, כי זה פשוט לא קרה כך. לדוגמה ההתייחסות לאווירה במאה ה20 המיושנת מול המאה החדשה:
לא בדיוק.. נראה לי שהחרדה מפני מצב כזה קיימת, אבל לא תנאי השטח.
בספר הוא אמנם מתאר את המציאות המתקדמת בצורה שונה ומעט מורבידית, אבל במציאות, יצאה לו לפחות הצלחה טכנולוגית אחת. לוויני התקשורת. כשהוא העלה את הרעיון של לווין התקשורת הלווין נועד בעיקר לשיפור השימוש בטלוויזיה והתפתח במידה כזו שהוא אחראי היום לכל התקשורת הווירטואלית, כמו טלפונים, אינטרנט, וכמובן הטלוויזיה.
סרטון שמסביר על לוויני תקשורת:
זה מעניין, בעצם באיש אחד, היו גם הכישורים להמציא מציאות בדיונית אפשרית, ומופרכת. וגם החכמה לבנות יש מאין דרך להעברת מידע ששרדה שנים ואני בטוחה ששינתה את המציאות כמו גם את תפיסתה של מציאות חדשה זו.
מעבר לזה קלארק המציא את שלושת המימרות הבאות (העתקתי מויקיפדיה):
השבוע, ראיתי סרט, שבוודאות שאב מקלארק רעיונות - הסרט החדש של מלחמת הכוכבים - הכוח מתעורר:
במהלך הצפייה חשבתי על זה שאפילו שעברו שנים מאז הסרטים הקודמים, התיאור הויזואלי של האוכלוסיה והתמודדותה עם איתני הטבע נשאר מאוד דומה לאורך כל הסרטים. זה דיי מדהים, כי הזהות נשמרה הן מהצד היותר פרמיטיבי, הגלימות הארוכות, המגורים באוהלים באמצע המדבר, כמו גם מהצד המתקדם, שגם בעבר וגם כיום הציוד והטכנולוגיות מאוד משוכללות. כאילו שבתוך הסרט הזמן הוא לא פקטור.
כל הבידיוניות הזו היא מאוד יצירתית, היכולת לחשוב קדימה ואחורה ולצפות דברים שלא רואים כרגע בעיניים. כך נוצרים מדענים, וממציאי המצאות. ילדים מעולים בזה, יש להם המצאות נהדרות שלפעמים מתממשים במציאות ולפעמים גדולים עליה. כתבתי לא מזמן פוסט פיצי על הסרט ג'וי, שממחיש את המאבק בין הילדה הממציאה המעולה למציאות הדורסנית. אז איך שומרים את חדוות היצירתיות הזו? איך מוציאים אותה מן הכוח אל הפועל? אין לשאלות האלו תשובה טובה או תשובה חד משמעית. אני מנסה כרגע להמשיך ולפתוח את הראש ולראות כמה שיותר חלופות.
אגב יצירתיות, יש מודל בריפוי בעיסוק שלא מצאתי לה כל כך מקורות שהכותרת שלה בתרגום חופשי שלי היא "מודל היכולות הקריאטיביות" (Model of creative ability). פיתחה אותו מישהי מדרום אפריקה שאם הבנתי נכון נפטרה בגיל צעיר ולא מצאתי לה איזכורים מספקים. איפה בכל זאת גיליתי אותה? לפני שנתיים וקצת כשפרסמתי את המאמר על השאלון פנתה אליי כמה ימים אח"כ סטודנטית לתואר שני מתורכיה (!!) ע בקשה לתרגם את השאלון לתורכית. כמובן שהסכמתי בשמחה רבה והתחלנו התכתבות שהיה בה הרבה לנסות להבין את מקום של המקצוע בכל מדינה. מסתבר שבתורכיה החוג מאוד צעיר, היום כבר 5 שנים לדעתי, ושם לומדים את המודל הזה! אני לא יודעת מה קורה איתה עכשיו, ההתכתבות התמוססה, ואני נשארתי עם המודל הזה שאשמח לדעת עליו יותר.
בחזרה לספר, אני קצת מצטערת שקראתי את קץ לילדות, כי הוא ביאס אותי וחנק את החלומות, ומצד שני אני מניחה שהוא בסיס כי הרבה ספרים או תפישות נבנו עליו. באופן מסויים ספרות המדע הבידיוני עושה הפוך ממה שעושה ספרות אקדמית-מחקרית. מידע מבוסס ראיות הוא מידע שנבדק וסונן מתוך מידע רב שיש ונמצא נכון. ברור שגם הוא לא נכון במאת האחוזים אבל הוא המידע הכי נכון שאפשר למצוא. במדע בדיוני לעומת זאת יש המון אפשרויות ואף אחת לא ממש נכונה. להיפך אם יש משהו ריאליסטי מדיי זה ייצא מהז'אנר. נראה לי שהשילוב בין השניים (ספרות מבוססת וספרות מומצאת) יכול לתרום לחשיבה יצירתית, מכוונת עתיד ומתפתחת.
מילה על הסופר. סר ארתור צ'ארלס קלארק היה אנגלי חכם שהאריך ימים עד לגיל תשעים ונפטר לא מזמן, ב2008. סופר מדע בידיוני כמו גם הראש שמאחורי לווין התקשורת. את קץ הילדות קלארק כתב עוד לפני הנחיתה על הירח, בשנת 1953. בהקדמה למהדורה עדכנית יותר הוא גם מסביר את זה ומדגיש לקורא שבעת הקריאה עליו להיות מודע לפער זה. אבל זה לא הפער היחיד ויש שם פערים שלא ניתן לגשר עליהם, כי זה פשוט לא קרה כך. לדוגמה ההתייחסות לאווירה במאה ה20 המיושנת מול המאה החדשה:
"אחד השינויים הברורים ביותר היה האטת הקצב המטורף שאפיין כל כך את המאה העשרים. החיים התנהלו בניחותא שכמותה לא נראתה זה דורות. לפיכך היה בהם פחות טעם בשביל מעטים, אבל יותר שלווה בשביל הרבים. האדם המערבי למד – כפי ששאר העולם מעולם לא שכח – שאין חטא בפנאי, כל עוד הוא לא מדרדר לעצלות גרידא."
לא בדיוק.. נראה לי שהחרדה מפני מצב כזה קיימת, אבל לא תנאי השטח.
בספר הוא אמנם מתאר את המציאות המתקדמת בצורה שונה ומעט מורבידית, אבל במציאות, יצאה לו לפחות הצלחה טכנולוגית אחת. לוויני התקשורת. כשהוא העלה את הרעיון של לווין התקשורת הלווין נועד בעיקר לשיפור השימוש בטלוויזיה והתפתח במידה כזו שהוא אחראי היום לכל התקשורת הווירטואלית, כמו טלפונים, אינטרנט, וכמובן הטלוויזיה.
סרטון שמסביר על לוויני תקשורת:
זה מעניין, בעצם באיש אחד, היו גם הכישורים להמציא מציאות בדיונית אפשרית, ומופרכת. וגם החכמה לבנות יש מאין דרך להעברת מידע ששרדה שנים ואני בטוחה ששינתה את המציאות כמו גם את תפיסתה של מציאות חדשה זו.
מעבר לזה קלארק המציא את שלושת המימרות הבאות (העתקתי מויקיפדיה):
- כאשר מדען בכיר אך ותיק מציין שמשהו הוא אפשרי, הוא צודק כמעט בוודאות; כאשר הוא מציין שמשהו הוא בלתי אפשרי – הוא כנראה טועה.
- הדרך היחידה לחשוף את גבולות האפשרי היא להעז קצת מעבר אליהם לתוך הבלתי אפשרי.
- כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק – אי אפשר להבחין בינה לבין קסם
השבוע, ראיתי סרט, שבוודאות שאב מקלארק רעיונות - הסרט החדש של מלחמת הכוכבים - הכוח מתעורר:
 |
| הסרט החדש |
 |
| ששת הסרטים הראשונים |
כל הבידיוניות הזו היא מאוד יצירתית, היכולת לחשוב קדימה ואחורה ולצפות דברים שלא רואים כרגע בעיניים. כך נוצרים מדענים, וממציאי המצאות. ילדים מעולים בזה, יש להם המצאות נהדרות שלפעמים מתממשים במציאות ולפעמים גדולים עליה. כתבתי לא מזמן פוסט פיצי על הסרט ג'וי, שממחיש את המאבק בין הילדה הממציאה המעולה למציאות הדורסנית. אז איך שומרים את חדוות היצירתיות הזו? איך מוציאים אותה מן הכוח אל הפועל? אין לשאלות האלו תשובה טובה או תשובה חד משמעית. אני מנסה כרגע להמשיך ולפתוח את הראש ולראות כמה שיותר חלופות.
אגב יצירתיות, יש מודל בריפוי בעיסוק שלא מצאתי לה כל כך מקורות שהכותרת שלה בתרגום חופשי שלי היא "מודל היכולות הקריאטיביות" (Model of creative ability). פיתחה אותו מישהי מדרום אפריקה שאם הבנתי נכון נפטרה בגיל צעיר ולא מצאתי לה איזכורים מספקים. איפה בכל זאת גיליתי אותה? לפני שנתיים וקצת כשפרסמתי את המאמר על השאלון פנתה אליי כמה ימים אח"כ סטודנטית לתואר שני מתורכיה (!!) ע בקשה לתרגם את השאלון לתורכית. כמובן שהסכמתי בשמחה רבה והתחלנו התכתבות שהיה בה הרבה לנסות להבין את מקום של המקצוע בכל מדינה. מסתבר שבתורכיה החוג מאוד צעיר, היום כבר 5 שנים לדעתי, ושם לומדים את המודל הזה! אני לא יודעת מה קורה איתה עכשיו, ההתכתבות התמוססה, ואני נשארתי עם המודל הזה שאשמח לדעת עליו יותר.
בחזרה לספר, אני קצת מצטערת שקראתי את קץ לילדות, כי הוא ביאס אותי וחנק את החלומות, ומצד שני אני מניחה שהוא בסיס כי הרבה ספרים או תפישות נבנו עליו. באופן מסויים ספרות המדע הבידיוני עושה הפוך ממה שעושה ספרות אקדמית-מחקרית. מידע מבוסס ראיות הוא מידע שנבדק וסונן מתוך מידע רב שיש ונמצא נכון. ברור שגם הוא לא נכון במאת האחוזים אבל הוא המידע הכי נכון שאפשר למצוא. במדע בדיוני לעומת זאת יש המון אפשרויות ואף אחת לא ממש נכונה. להיפך אם יש משהו ריאליסטי מדיי זה ייצא מהז'אנר. נראה לי שהשילוב בין השניים (ספרות מבוססת וספרות מומצאת) יכול לתרום לחשיבה יצירתית, מכוונת עתיד ומתפתחת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה