בענייני שיניים. ובינה.

סוף סוף, כשאני במצב שאני לא יכולה לדבר, יש לי זמן לשבת ולכתוב. 
למה יש לי את כל השפע הזה? כי עקרו לי שן בינה (פעם שניה!) 
ועדיף לא לדבר ולא לאכול עד יעבור זעם. 

בפעם הראשונה הייתי בלחץ וגם מאוד כאב לי לפני אז לא העמקתי בעניין אבל הפעם המחשבה - שעלתה לי לראש כשהרופא (המצויין) הכניס את הצבת או מה שזה לא יהיה לפה שלי וכמה רגעים אח"כ הוציא אותה עם שן - זה שזוהי אולי אחת הפעולות הפרמיטיביות ביותר שעוד מתבצעות כך. נכון, יש הרדמה והיא מעולה, מאפשרת לא להרגיש בזמן אמת כלום, אבל העקירה עצמה, אותו דבר כמו מלפני מאות שנים. 

האמת שזה דיי מדהים לראות, בגוגל יש לא מעט תמונות ישנות כשמקלידים ancient tooth extraction:

שתי דוגמאות - 1. ממצרים העתיקה 2. ציור של צייר פלמיי מ1635

 

לא דומה? ויש עוד. ואגם אני נראתי בערך כך, רק עם כסא משוכלל ומוזיקה של אחה"צ ברדיו.. 

עכשיו כששתיהן בחוץ (ועדיין מתלבטים על התחתונות.. אני בהדחקה לגביהן) אני מוצאת את עצמי קוראת על שיני הבינה. לגבי השם שלהן, הרעיון הוא שהן צומחות בגיל הבינה, שזה בין 17-25. לא במקרה שלי ולא בטוחה שבימינו אלו השנים עליהן צריך להצביע כשנים תבונתיות ביותר.. 

בגדול זה הכל עניין של אבולוציה, הלסת נהייתה קטנה והשיניים קטנו אמנם אבל לא בפרופורציה. אז נתקענו עם מבנה צפוף בתוך הפה. או כמו שאמרתי לרופא שהציע להוציא את כולן, אני רק צריכה שיהיה לי שם בפנים קצת ספייס... 

בליינדיי 6.6 ומודעות, נקודת המבט שלי

זה בעצם פוסט על חברה שלי בת אל, ובגלל שאת גם קוראת את זה, סליחה שזה בגוף שלישי.. ותתקני חופשי. אנחנו חברות מאז התיכון והדבר הכי משותף שאני זוכרת מהימים ההם הוא שהיינו שומעות ביום ראשון 22:00 בלילה את ערן סבג ברדיו. ואפילו תכננו ללכת למופע שהוא עשה עם כיסא או עם שולחן איפשהו בתל אביב. גיקיות אמיתיות. נכון, היא ישבה תמיד מקדימה, ובטיולים היו מי שעזרו לה, אבל הקשר שלי איתה הסתכם בהקשבה אז לקות הראיה שלה לא העסיקה אותי. 

אחרי התיכון כולנו התפזרנו פחות או יותר אותו דבר ולא היה אז פייסבוק אז חלפו שנים ויום אחד באוטובוס ראיתי אותה ואיכשהו עלינו על זה שאנחנו גרות קרוב והקשר אט אט חודש. תכלס במבט לאחור כמו כל מיני קשרים שפתאום היו רלבנטים, הימים היפים שכל החברים שלי גרו בעיר. הייתה לה אז תוכנית ברדיו של האוניברסיטה - לא רואים ממטר שסביבה כבר דיברנו על העניין. אני גם הייתי יותר מודעת, אולי כבר מרפאה בעיסוק ממש, או בסוף לימודיי. ועכשיו במקום להקשיב עם בתאל לתוכנית, הקשבתי לה מדברת ברדיו. 

מפה לשם כמו כולם גם בת אל עברה לתל אביב ובהדרגה עזבה גם את העיר הגדולה וחזרה לפתח תקווה. למה זה חשוב? כי לגור בעיר קטנה זה הרבה יותר קשה. אם פה בירושלים היינו צוחקים עליה שהיא לא מתמצאת ברחובות (שנים לקח לי לחבר את הראיה להתמצאות..) אז המשאבים בעיר קטנה דלים בהרבה. אני לא יודעת אם בגלל זה הנושא עלה יותר בינינו או דווקא בגלל הנהייה שלי אחר נגישות אבל פתאום התחלנו לדבר על זה. באחד הקורסים של התואר השני הייתי צריכה לראיין אדם עם מגבלה. זו הייתה הזדמנות מצויינת בשבילי לשמוע את מה שהיא רוצה לספר לא כדרך אגב אלא בשיחה שמתמקדת בזה. והפעם בלי הרדיו. אולי אם חושבים על זה גם שם הרדיו או המוזיקה הייתה ברקע, ואפילו שביקשנו מהמלצר להחליש היא נכנסה להקלטה. 

דיברנו על כל מני דברים, ובשלב מסויים דיברנו על חברים. חברויות. וזו הייתה שיחה קשה. בשלב מסויים הפסקתי להיות נייטרלית בתוכה וכיביתי את ההקלטה והמשכנו פשוט לדבר. מצד אחד לגמרי הבנתי את החוויה הזו שאולי אנשים חברים שלה לא בגלל מי שהיא אלא בגלל המגבלה שלה, שלא נעים או משהו. ומצד שני הייתי אני, חברה דיי ותיקה כבר, מולה, שמעולם לא  חשבתי על זה. שבכנות, היתה תקופה שהיה לי נוח מאוד שיש לי חברה שגרה מטר ממני (ברד"ק 9, מעוז המסיבות דאז) ומספקת לי את הבסיס החברתי בתקופה שהיא הייתה מרובת חברים ואני הייתי דיי לבד בעיר הגדולה. והיו גם תקופות שהתרחקנו כי לא התאים, כי היא הייתה מעצבנת, כי תל אביב ירושלים, כי החיים. אני יכולה להגיד שזו חברות כמו כל חברות אחרת, אבל נכון, אולי אני מייפה. אולי היו ימים שנשארתי במקום ללכת, או מאמצים שעשינו כחבורה, כחברים. כאילו, ביום הולדת שלושים אשכרה יצאנו לגולה בפתח תקווה (גבע אלון אמנם אבל פתח תקווה..), באמת שלא הייתי עושה את זה בשביל אף אחד אחר.

אני חושבת שהשיחה ההיא הייתה פתח, בשבילי להבין, בשבילה להגיד. בשביל שתינו לראות, לאמץ נקודות מבט. כן כל מיני ביטויים "רואים" שכאלה. כשנכנסתי לתחום של הנגישות בצורה רשמית, כלומר התחלתי את הקורס של מורשי נגישות השירות (כתבתי על הבחינה שלי פעם, בשעה טובה כבר יש תעודות), אז מלא אנשים שהרצו לנו או בכלל שפתאום הכרתי הכירו אותה או להיפך ונהיו לנו מלא נושאים משותפים. בכלל, קורה לי לא מעט שאנשים אומרים לי, "כן, בת אל מור, מכירה אותה, מה חברה שלך? מאיפה?". אני עוד מחכה לפוסט שלה שהיא הבטיחה ממזמן שתעשה מההקלטה ההיא. היא כותבת הרבה יותר מעניין ממני ב- מה וזה כל מיני דברים. השנה  היא מתעסקת בבליינדיי שיהיה מחר, ואולי גם יהיה לה מה לומר שוב על ערן סבג..