יום שירותי ריפוי בעיסוק העולמי - טיפים מקצועיים לשמירה על בריאות הגוף במהלך ישיבה ממושכת - פוסט אורח של תודה רב"ע (טקסט והדגמה - רוני דויטש)

היום חל יום שירותי ריפוי בעיסוק העולמי!  כחלק מהיום, נותנים לכם טיפים מקצועיים לשמירה על בריאות הגוף במהלך ישיבה ממושכת. כל מתיחה מומלץ לבצע פעם בשעה, להחזיק לפחות ל 5 שניות ולחזור עליה כ3 פעמים:

1. מתיחות לצוואר - להביא את אוזן ימין לכתף ימין. לשמור על גב זקוף במרכז ולא להרים כתף. אותו הדבר בשמאל. 

2.  מתיחות לשורש כף יד ואמה - להושיט את היד לפנים כאשר האצבעות פונות לרצפה. לדחוף את גב היד המתוחה כלפי הגוף עם היד השנייה. 

מתיחה נוספת לכיוון השני - יד מושטת לפנים עם אצבעות כלפי התקרה, יד שנייה מושכת את כף היד המתוח כלפי הגוף. 

3. מתיחה לגו - בישיבה על כסא, להקפיד ששתי כפות הרגליים שטוחות על הרצפה ולעשות ״טוויסט״ עם פלג הגוף העליון לצד אחד. לנסות להפנות את הכתפיים כלפי הקיר מאחוריך.  לבצע אותו דבר לצד השני. 

4. מתיחה לגב תחתון וירך- בעמידה, להרים ברך אחת ולמשוך אותה לכיוון החזה. כדאי להיתמך עם היד השנייה בכסא או שולחן כדי לשמור על שיווי משקל. להקפיד על גב זקוף במרכז. 

 

5. מתיחה לכתף ושכמה - להביא את יד ימין שמאלה, מקבילה לרצפה. עם יד ימין למשוך את הזרוע לכיוון הגוף, הראש מסתכל לכיוון הנגדי למתיחה. להקפיד שהכתפיים לא יעלו לאזניים והגב נשאר זקוף באמצע.  לחזור בכיוון השני. 

מוזמנים להתנסות וכמובן להעביר הלאה למי שזקוק. מרפאים בעיסוק שוקדים על שימור בריאותכם על מנת שתוכלו להמשיך לקחת חלק בעיסוקים משמעותיים לכם!

מוגש כשירות לציבור מקבוצת תודה רב״ע.

 

לקישור לדף הפייסבוק של תודה רב"ע לטיפים נוספים ועדכונים שוטפים - תוד"ה רבע בפייסבוק.

סרטים מהניינטיז, הסטוריה או נוסטלגיה?

לאחרונה התוודתי בקול שבניגוד לכל חברותי מהתיכון לא ראיתי את סרט המופת Clueless. מסתבר שעובדה זו פוגמת בתהליך ההתפתחות האישית שלי ומונעת ממני להבין סיטואציות חברתיות או משהו כזה. אז אתמול הקדשתי את הזמן (שעה, 16 דקות ו32 שניות) בשעת לילה מאוחרת וצפיתי בסרט שנמצא באורך מלא ביוטיוב ואני אשים אותו כאן:

מצד אחד יש לי ווי על סרט חובה, ומצד שני זה לא אותו דבר. לראות היום סרט שיצא לפני 20 שנה זה אחרת לגמרי. העולם השתנה, אני השתנתי והאינטראקציה בין הסרט, תפיסת המציאות שלי והמציאות עצמה לא מייצרת את אותו הדבר שהיא ייצרה אצל חברותיי. יש הרבה סרטים או שירים או טקסטים שיושבים אצלי חזק לא בשם עצמם אלא בשם מי שאני הייתי כשנחשפתי אליהם ועם הסרט הזה כנראה שפספסתי את המומנטום. חולפת בראשי המחשבה שכמה טוב שראיתי את "שמש נצחית בראש צלול" בזמן הנכון בחיים ובטוח יש עוד כאלו יצירות מכוננות, ואני אהיה רגע סנובית (סליחה לט'2) ואציין שאת החיים ללא קלולס אני דווקא דיי מחבבת. חוץ מזה בשביל זה יש לי חברות, שאני אוכל להיות סנובית ומחוברת, זה לא כל העניין בסרט בעצם? (אלפי בנות ירימו גבות מעוצבות על הפרשנות הזו).

בחזרה לנינטיז. לאחרונה דווח על כך שכבר לא מייצרים מכשירי וידיאו, בנינטיז כך צפינו בסרטים. היה לנו כמו מנוי או משהו כזה באוזן השלישית בפלורנטין והיינו נוסעים כל המשפחה אחת לכמה זמן להחליף את הסרטים. פעם אחת באנו והם כבר לא היו שם, סגרו את המקום. מאז צפינו שוב ושוב בקלטות הוידיאו שהיו שם ובעצם נשארו אצלנו. החוויה של להוציא סרט, להחליף סרט הוחלפה אצלי בשנים האחרונות למנוי בסינמטק, כך אני זוכה גם לראות מלא סרטים וגם לצאת מהבית. 

ובכן, מסתבר שיש הרבה סרטי נינטיז באורך מלא ביוטיוב, לא תמיד עם כתוביות לפני או אחרי אבל להשלמת השכלה זה מעולה. רשימה קצרה: אויב המדינה (שנטען על ידי שרון שראינו סביב שיעור אזרחות או משהו כזה) עם וויל סמית האגדי, אני חושבת שראיתי אותו המון, תאוריית הקשר עם סצינת הסיום האהובה עליי בכל הזמנים (זכרתי סוס ויש שם סוס..), ואפילו כשהארי פגש את סאלי... (וגם.. בדיוק כשהתאהבנו, בזמן שישנת, כל הסרטים עם שמות פועל בתוכם) סרטים כה תמימים כשמסתכלים עליהם היום. אפילו הקונספירציות בסיסיות יחסית לאלו שאנו רואים בסרטים של היום, וכמובן היחסים בין הדמויות והאפקטים.

במחשבה נוספת קלולס בהחלט שייך לשם, ואני יכולה לשחזר באופן מסויים את הנערה שבתוכי ולראות את זה כחווית נעורים (נגיד לחשוב על זה ש"וואו, איזה מגניב, טלפון נייד"). פחות סביר שבני נוער היום ייתחברו לזה כמו שבשבילי לראות את חופשה ברומא (כן כן גם באורך מלא) היה חוויה ברמה התרבותית/אנתרופולוגית ולא חוויה נוסטלגית. המחשבות האלו מזכירות לי שני סרטים, שבחלקם אני בצד האנתרופולוגי ובחלקם אני נוגעת בנוסטלגיה או בעכשוויות. הראשון זה בעצם טרילוגיה - טרילוגיית ה"לפני", הזריחה השקיעה וחצות (זריחה - קטע קלאסי, שקיעה - סרט באורך מלא, חצות - טריילר). כן, שלושת הסרטים האלה בהם איתן הוק וג'ולי דלפי לא מפסיקים לדבר ודבר ולדבר. בסרטים הראשונים הדיבורים שלהם נכנסו לפיאנתיאון של התפיסות שלי לגבי אהבה, וגורל וכו' וכו'.. ובשלישי כבר שפטתי את מה שנאמר על פי אמות המידה האלה + השפעות נוספות. סרט נוסף, והפעם באמת סרט אחד, גם הוא עם איתן הוק הוא התבגרות   וזה הטריילר כי זה סרט יחסית חדש, אפילו שהוא צולם במשך 12 שנה! עם אותם השחקנים. כן, סרט סופר מיוחד ואני ממש מתפלאת על עצמי שלא כתבתי עליו.. עצם זה שיש שם שחקנים שממש התחייבו לליהוק לסרט שלוקח כל כך הרבה זמן לייצר הוא מופלא. ממש כמו בטרילוגיה - רק ביצירה אחת, אין פה שאלה האם להמשיך עוד עונה, או עוד פרק, יש מחוייבות לתהליך ארוך וחד פעמי.

דור ה-מה הפעם?

אל ההרצאה "נקמתו של דור הקנגרו" הלכתי כי הנושא מאוד עניין אותי (טרם שמעתי את המינוח הזה לתיאור הדור שאני ממש נמצאת בקצה שלו מבחינת הגיל) אבל מעבר לזה משהו בבטן גרם לי להפוך עולמות ולסיים מטלות (ותודה לכל הנוגעים בדבר ובמיוחד להדס ודרור!) לפניו ולבוא. 
אותו דבר בבטן גרם לי לפני שנה בערך לעבור על כל החנויות ספרים בירושלים וללקט לי את ספריו של זיגמונט באומן, לאחר שבאופן אינטואיטיבי לגמרי וללא הכרות בכלל רכשתי את הספר שלו "תרבות בעולם נזיל" ונשבתי בקסם החשיבה של האיש הזה שעבר כמעט את כל המאה שעברה ואת הקצת של המאה שלנו. 
ואיזה פלא, ההתייחסות הראשונה בהרצאה הייתה לבאומן! פעם ראשונה שאני שומעת מישהו אחר מדבר עליו. ובהמשך עלה השם של קרלו שטרנגר שגם הספר שלו נח לו על המדף שלי עם הרבה סימונים. מיותר לציין שלא התחדש לי הרבה, אבל ממש לא נהנתי פחות, מה יותר חוויתי מלשמוע דברים שאני מחברת לי בראש נאמרים על במה ועם מצגת כה חיננית על ידי מישהו אחר שבסוף גם אומר שזה לא רק הוא אלא חבורה של אנשים. 

דור הקנגרו, הערב בנוקטורנו

אם את מישהו זה מעניין שפשוט יילך וישמע, מניחה שבדף של רוג'ום יופיעו פרטים. אני רוצה לציין שתי נקודות שאיתן יצאתי ואולי כמה דברים סביבן.
דבר ראשון נוגע לחיים בעולם משתנה. הוא הביא בהרצאה משפט מאוד חזק שכתבה ליאור בר טוב באיזה פרוייקט של YNET  (שוב, משהו שכבר קראתי ופתאום מופיע כציטוט) והיא אומרת כך - "עשינו בדיוק את כל מה שאמרתם וזה לא עובד. וזה לא עובד כי "קורסי ההכנה לחיים" שנתתם לנו מתאימים לחיים שכבר לא קיימים". זו מחשבה מטרידה מצד אחד, כי קשה מאוד להתחמק מזה שאנחנו חיים בעולם שמשתנה מאוד מהר, והוודאות פוחתת עם הזמן. מצד שני יש בהבנה הזו משהו מאוד מרגיע כי אם זה משהו כל כך גלובלי שקשור לסביבה החיצונית אז חייבים לעשות עם זה משהו, זה לא רק שלי וזה לא רנדומלי. במובן הזה הקריאה של בר טוב לבחון את "קורסי ההכנה לחיים" היא אמיתית ואפשרית. מה אנחנו מלמדים? מה אנחנו לומדים? ומאיפה? הן שאלות פרקטיות מאוד, עם אפשרות ליישום ושינוי. 

הדבר השני מתייחס למהפכה. אני לא אוהבת מהפכות. אני לא מאמינה במהפכות. עמדתי בהפגנה אחת במחאה החברתית ואני צועדת או יותר נכון צופה רק בצעדת ירושלים בסוכות כי להרים כיסאות ושולחנות לא מזיז כלום לדעתי. אני חושבת על זה פתאום שעשינו את זה בכיתה ט', הוצאנו את כל הכיסאות והשולחנות החוצה במחאה על משהו ולא יצא לנו מזה כלום רק נזיפות. אולי החוויה הזו הוציאה לי את הרוח לכל החיים. אולי החינוך האנגלי וצפיה בהמון סרטים על משפחת המלוכה. לא יודעת. לא מאמינה. שינויים מתהווים. צריך זמן בשביל שיקרה שינוי אמיתי. ובעיקר צריך אלטרנטיבה. ופתאום חן, המרצה, שמדבר במהפכנות, מתייחס אליה כאלטרנטיבה הפחות מקדמת. וכמובן מביא את באומן כהוכחה, או יותר נכון את דבריו של באומן. עוד חיזוק לאגו הפילוסופי שלי. 

תוך כדי כתיבת הפוסט הזה דיברתי עם אחותי (לכן אולי הוא לא קוהרנטי כי יש רווח של שעתיים פחות או יותר מאמצע של הפוסט) ומתוך השיחה עלה שהוא לא כל כך אמר את המילה קהילה, למרות שבסופו של דבר היא עולה כאלטרנטיבה (ובסרטון על הרוג'ום הוא דוקא כן מדבר על זה). הקהילה נותנת מענה אלטרנטיבי לצורךלהתקומם על עוולות, להתמודדות עם מצב של פגיעות, לחוסר הוודאות במחר. הקשרים שאנו יוצרים הרבה יותר חזקים וודאיים מתחומים אחרים בחיינו כמו עבודה, השכלה ומקצוע. גם מה שרוג'ום יוצרים הוא קהילה. קהילה חושבת קהילה יוצרת (אם הבנתי נכון את הקונספט כמובן). באומן אומר בהקשר של אי הוודאות - "האנשים כמהים היום לתחושה של קהילה בתקווה (המוטעית) שהיא תספק להם מחסה מהמהומה הגלובלית הגואה". קהילה לדעתי יכולה לייצר את המחסה אבל לא מתחייב שרק המבנה של הקהילה יספק אותו. באותה מידה הוא יכול לעורר מהומה, אבל היא כלי שבהחלט יכול להיות המענה. 

לא החלטתי עדיין אם רוג'ום מספיק מעניין אותי בשביל להיות באופן פעיל חלק, אבל אני שמחה לדעת שהם ישנם ושיש אנשים שמדברים בשפה (לו גם התיאורטית) שלי. ולו יחייה זיגמונט באומן עוד שנים רבות ויחכים את עולמנו

נוסטלגיה של התחבורה הציבורית

לפני כמה שבועות השתתפתי בערב שבין היתר שר בו קובי אוז. רוב הערב היה מקרטע אבל אז הוא שר את התחנה הישנה, ולי נפתח הלב.



בחיים שלי ביקרתי לא מעט בתחנות מרכזיות, ישנות, חדשות, חדשות-ישנות כמו אלו של תל אביב וירושלים שהשתנו בין נסיעותיי הרבות. כל זה עד לפני שלוש שנים שהתחדשתי ברכב. השבוע בנסיבות מצערות נסעתי באוטובוס, קטע קצר מאוד של כביש, שהזכיר לי נשכחות ויחד עם תמר שנסעה אתי נזכרנו בכרטיסי הנסיעה הישנים של פעם.

למי שהצטרף למעגל הנוסעים בשנים האחרונות אין מושג על מה אני מדברת. היום יש רב קו, ומכונה שפולטת כרטיס לפי מה שמזין הנהג אבל פעם היו לנהג מלא כרטיסים מנייר דק שעליהם היו מספרים מהם היה מרכיב את סכום הנסיעה. בתמונות הבאות ניתן לראות את הכרטיס כמו שהוא היום ואת הכרטיסים מלפני 40 ו20 שנה..

  

גם העמדה של הנהג השתנתה מאוד. פעם הנהג היה נכנס לתחילת הקו שלו עם לוח של כרטיסים ומתקן של חלוקת עודף, והיום הכל בתוך המכונה הקטנה. שוב, היום ובעבר..

 

יפה שהמקום לכוס הקפה נשאר..

בנסיעה שלנו השבוע יצאנו ממקום באמצע הדרך למקום אחר שהוא באמצע הדרך והנהג שלף את טבלת הקו. מי שנסע פעם ממקום לא כ"כ מוכר מכיר את הסיטואציה הזאת. הנהג בעצם לא יודע כמה לדרוש ממך לשלם והטבלה אומרת מכל מקום כמה משלמים לכל מקום. לזה לא מצאתי תמונה, אבל אני מוכנה להשבע שהנהג שלנו הוציא אחת כזו ובדק כמה נשלם ממיתר לעתניאל. 

זה זרק אותי אחורה לטיולים שהייתי עושה ברחבי הארץ כשתחום המומחיות שלי היה לסוע ממקום לא קושר אחד למקום לא קשור 2 ואיכשהו שמחיר הנסיעה יהיה קשור לאיזושהי כרטיסיה שמאכלסת כיס בארנק שלי.

כרטיסיית נוער, ביומולדת 22 עדיין ניסו למכור לי כזו.. 

היו לי כרטיסיות מכל מיני סוגים. מעיר לעיר, מצומת לעיר, ממחלף כלשהו למחלף כלשהו אחר שמוביל אותי הביתה ועוד. ואז פתאום שכשמגיעים בסוף מסלול נניח של נחל עמוד ועומדים בצומת חוקוק לאוטובוס לטבריה או משהו בדיוק הכרטיסיה שכבר שכחתי ממנה והייתי בטוחה ששני הניקובים שנשארו בה הם בזבוז כי אני כבר לא נוסעת מאיפשהו לאיפשהו אחר - היא בדיוק התאימה!

היום כבר אין לי חוויות התעלות שכאלה, אני מסתפקת בשמחה הפשוטה שכרטיס האשראי שלי עובר במכונה של התדלוק. ושומרת קבלות. יש לי גם ברב קו כרטיסיה של הרכבת הקלה ושל נסיעות בתל אביב. 

אפרופו תל אביב, שיר על קו 5, אחד הנצחיים (הקו והשיר). אולי אחד הקווים היחידים שתמיד לקחתי ותמיד אקח, בדרך אל הים. 

בענייני שיניים. ובינה.

סוף סוף, כשאני במצב שאני לא יכולה לדבר, יש לי זמן לשבת ולכתוב. 
למה יש לי את כל השפע הזה? כי עקרו לי שן בינה (פעם שניה!) 
ועדיף לא לדבר ולא לאכול עד יעבור זעם. 

בפעם הראשונה הייתי בלחץ וגם מאוד כאב לי לפני אז לא העמקתי בעניין אבל הפעם המחשבה - שעלתה לי לראש כשהרופא (המצויין) הכניס את הצבת או מה שזה לא יהיה לפה שלי וכמה רגעים אח"כ הוציא אותה עם שן - זה שזוהי אולי אחת הפעולות הפרמיטיביות ביותר שעוד מתבצעות כך. נכון, יש הרדמה והיא מעולה, מאפשרת לא להרגיש בזמן אמת כלום, אבל העקירה עצמה, אותו דבר כמו מלפני מאות שנים. 

האמת שזה דיי מדהים לראות, בגוגל יש לא מעט תמונות ישנות כשמקלידים ancient tooth extraction:

שתי דוגמאות - 1. ממצרים העתיקה 2. ציור של צייר פלמיי מ1635

 

לא דומה? ויש עוד. ואגם אני נראתי בערך כך, רק עם כסא משוכלל ומוזיקה של אחה"צ ברדיו.. 

עכשיו כששתיהן בחוץ (ועדיין מתלבטים על התחתונות.. אני בהדחקה לגביהן) אני מוצאת את עצמי קוראת על שיני הבינה. לגבי השם שלהן, הרעיון הוא שהן צומחות בגיל הבינה, שזה בין 17-25. לא במקרה שלי ולא בטוחה שבימינו אלו השנים עליהן צריך להצביע כשנים תבונתיות ביותר.. 

בגדול זה הכל עניין של אבולוציה, הלסת נהייתה קטנה והשיניים קטנו אמנם אבל לא בפרופורציה. אז נתקענו עם מבנה צפוף בתוך הפה. או כמו שאמרתי לרופא שהציע להוציא את כולן, אני רק צריכה שיהיה לי שם בפנים קצת ספייס... 

בליינדיי 6.6 ומודעות, נקודת המבט שלי

זה בעצם פוסט על חברה שלי בת אל, ובגלל שאת גם קוראת את זה, סליחה שזה בגוף שלישי.. ותתקני חופשי. אנחנו חברות מאז התיכון והדבר הכי משותף שאני זוכרת מהימים ההם הוא שהיינו שומעות ביום ראשון 22:00 בלילה את ערן סבג ברדיו. ואפילו תכננו ללכת למופע שהוא עשה עם כיסא או עם שולחן איפשהו בתל אביב. גיקיות אמיתיות. נכון, היא ישבה תמיד מקדימה, ובטיולים היו מי שעזרו לה, אבל הקשר שלי איתה הסתכם בהקשבה אז לקות הראיה שלה לא העסיקה אותי. 

אחרי התיכון כולנו התפזרנו פחות או יותר אותו דבר ולא היה אז פייסבוק אז חלפו שנים ויום אחד באוטובוס ראיתי אותה ואיכשהו עלינו על זה שאנחנו גרות קרוב והקשר אט אט חודש. תכלס במבט לאחור כמו כל מיני קשרים שפתאום היו רלבנטים, הימים היפים שכל החברים שלי גרו בעיר. הייתה לה אז תוכנית ברדיו של האוניברסיטה - לא רואים ממטר שסביבה כבר דיברנו על העניין. אני גם הייתי יותר מודעת, אולי כבר מרפאה בעיסוק ממש, או בסוף לימודיי. ועכשיו במקום להקשיב עם בתאל לתוכנית, הקשבתי לה מדברת ברדיו. 

מפה לשם כמו כולם גם בת אל עברה לתל אביב ובהדרגה עזבה גם את העיר הגדולה וחזרה לפתח תקווה. למה זה חשוב? כי לגור בעיר קטנה זה הרבה יותר קשה. אם פה בירושלים היינו צוחקים עליה שהיא לא מתמצאת ברחובות (שנים לקח לי לחבר את הראיה להתמצאות..) אז המשאבים בעיר קטנה דלים בהרבה. אני לא יודעת אם בגלל זה הנושא עלה יותר בינינו או דווקא בגלל הנהייה שלי אחר נגישות אבל פתאום התחלנו לדבר על זה. באחד הקורסים של התואר השני הייתי צריכה לראיין אדם עם מגבלה. זו הייתה הזדמנות מצויינת בשבילי לשמוע את מה שהיא רוצה לספר לא כדרך אגב אלא בשיחה שמתמקדת בזה. והפעם בלי הרדיו. אולי אם חושבים על זה גם שם הרדיו או המוזיקה הייתה ברקע, ואפילו שביקשנו מהמלצר להחליש היא נכנסה להקלטה. 

דיברנו על כל מני דברים, ובשלב מסויים דיברנו על חברים. חברויות. וזו הייתה שיחה קשה. בשלב מסויים הפסקתי להיות נייטרלית בתוכה וכיביתי את ההקלטה והמשכנו פשוט לדבר. מצד אחד לגמרי הבנתי את החוויה הזו שאולי אנשים חברים שלה לא בגלל מי שהיא אלא בגלל המגבלה שלה, שלא נעים או משהו. ומצד שני הייתי אני, חברה דיי ותיקה כבר, מולה, שמעולם לא  חשבתי על זה. שבכנות, היתה תקופה שהיה לי נוח מאוד שיש לי חברה שגרה מטר ממני (ברד"ק 9, מעוז המסיבות דאז) ומספקת לי את הבסיס החברתי בתקופה שהיא הייתה מרובת חברים ואני הייתי דיי לבד בעיר הגדולה. והיו גם תקופות שהתרחקנו כי לא התאים, כי היא הייתה מעצבנת, כי תל אביב ירושלים, כי החיים. אני יכולה להגיד שזו חברות כמו כל חברות אחרת, אבל נכון, אולי אני מייפה. אולי היו ימים שנשארתי במקום ללכת, או מאמצים שעשינו כחבורה, כחברים. כאילו, ביום הולדת שלושים אשכרה יצאנו לגולה בפתח תקווה (גבע אלון אמנם אבל פתח תקווה..), באמת שלא הייתי עושה את זה בשביל אף אחד אחר.

אני חושבת שהשיחה ההיא הייתה פתח, בשבילי להבין, בשבילה להגיד. בשביל שתינו לראות, לאמץ נקודות מבט. כן כל מיני ביטויים "רואים" שכאלה. כשנכנסתי לתחום של הנגישות בצורה רשמית, כלומר התחלתי את הקורס של מורשי נגישות השירות (כתבתי על הבחינה שלי פעם, בשעה טובה כבר יש תעודות), אז מלא אנשים שהרצו לנו או בכלל שפתאום הכרתי הכירו אותה או להיפך ונהיו לנו מלא נושאים משותפים. בכלל, קורה לי לא מעט שאנשים אומרים לי, "כן, בת אל מור, מכירה אותה, מה חברה שלך? מאיפה?". אני עוד מחכה לפוסט שלה שהיא הבטיחה ממזמן שתעשה מההקלטה ההיא. היא כותבת הרבה יותר מעניין ממני ב- מה וזה כל מיני דברים. השנה  היא מתעסקת בבליינדיי שיהיה מחר, ואולי גם יהיה לה מה לומר שוב על ערן סבג.. 

Grandpa Field - מה הוא היה אומר אם היה חי היום?

היום, פסח שני, היארצייט של סבא-רבא שלי, Granpa Field, שאם הוא היה יודע שהמציאו את הסמארטפון והפייסבוק הוא היה ממש מתבאס שהוא לא נמצא כבר בעולם הזה.

היה לו, לסבא האנגלי שלי, איזו ראיה לרחוק שהובילה אותו אי שם בתחילת שנות ה90 להקליט קלטות של עצמו ולשלוח לנו. לי יש אחת שהוא הביא לי להעביר כשהייתי שם בגיל 11, בבית בלידס. לא ידעתי מילה באנגלית והוא התאמץ מאוד שאגיד את כל המלים בצורה הנכונה. עד היום אני מסתובבת עם מבטא צפון אנגלי שעוזר לי לא פעם, במיוחד לרושם שני. 

Granpa Field 

הוא צירף שם קטע מוזיקלי של זמרת אופרה איטלקייה ואמר עליה "זוהי זמרת איטלקייה צעירה", באותה השנה היא כבר הייתה בערך בת 60 אבל מבחינתו היא עוד הייתה צעירה (הוא כבר היה דיי קרוב ל90).



בסוף הקלטת הוא מתנצל שההקלטה עצרה כי הקלטת השניה כנראה הגיעה לסופה. מה הוא היה חושב על האפשרויות שיש היום? אני רק יכולה לדמיין אותו מצלם, חותך קבצי אודיו, מכין קטעי יוטיוב לכל המשפחה, קצת כמו הדברים שאני עושה פה ושם..

יש לי המון גלויות שהוא שלח לנו עם הכתב המפורסם שלו. תמיד תמונות של לידס.

איזה הודעות ווטסאפ הוא היה יכול לשלוח אם הוא היה עכשיו. הוא היה הסבא הכי פעיל בקבוצה המשפחתית אם רק היה יכול. 

לאחרונה, גם בגלל הבלוג, יש לי כל מיני שיחות על הטוב והרע במדיות החדשות. בשביל הסבא הספציפי הזה הקידמה הגיעה קצת מאוחר מדי, אבל אני יכולה לדמיין איך הוא נהנה להסתכל עלינו מלמעלה ולהתפעל. 

שינויים - מה למדתי כשהרכב היה במוסך בשבוע האחרון.

לפני שבוע בדיוק עשיתי ביביסיטר על האחיינים שישנו ממש טוב ואפשרו לי לקרוא מאמר שלם לפני שההורים שלהם חזרו מבר מצווה. התוכנית הייתה שבבוקר אני שותה קפה עם חברה, הולכת למוסך, לוקחת את האוטו לשטיפה ב25 שקלים (בית שמש, בכל זאת, מייתרונות הפרבר) עושה טסט אולי אפילו ונוסעת לי לדרכי. רצה הגורל (והרכב) והחלק של המוסך התפרש לו לכמעט שבוע.
השבוע הזה החזיר אותי שלוש וחצי שנים אחורה לימים בהם כל הניידות שלי הייתה מבוססת תחבורה ציבורית. אבל בערך, כי הרבה דברים השתנו וסך הכל גם אני השתנתי, אני נהגת היום ואז הייתי לפעמים נוהגת. כל העניין הזה התחבר מאוד יפה ליחידה על שינוי שהעברתי השבוע. באחת השקופיות הראשונות שמתי את התמונה עם המשפט הבא:

אדם לא יכול להכנס לאותו הנהר פעמיים,
כיוון שהנהר אינו אותו הנהר והאדם אינו אותו האדם.
~הרקליטוס

הפתיע אותי שאנשים לא הכירו את המשפט הזה, כבר השתמשתי בו באחד הפוסטים, אבל אני מתפלספת כל הזמן.. ביחידה הזו אני מדברת על מעגל השינוי ושימוש בעקרונותיו בהתערבות ובכלל על ההתייחסות לשינויים. אני מאוד אוהבת את הנושא הזה וכל הזמן מוצאת דברים להרחיב במצגת הזו. השנה מצאתי שני ספרים מהם הוספתי. את הראשון מצאתי בתחנת הקריאה בפארק המסילה, מיזם נחמד ממש בפארק המסילה היחסית חדש ברחוב הרכבת, שם הציבו שתי תחנות אוטובוס שנבנו כמדפי ספרים וזוהי בעצם ספריה מתחלפת שאנשים מביאים ולוקחים ממנה ספרים. אני מצאתי את הספר "שינוי" שיצא לאור ב1979 על ידי שלושה כותבים, תרפיסטים אמריקאיים שלקחו את נושא השינוי ברצינות ותקפו אותו בצורה חדשנית לתקופה בה הם פעלו. כך כתב עליהם מילטון אריקסון בהקדמה לספר "סופסוף נמצא מישהו שטיפל ברצינות - המחברים בספר זה - בנושא השינוי עצמו: הן איך שינוי מתרחש באופן ספונטאני והן איך אפשר ליזום ולבצע שינוי." 

מימין - הספר שינוי, משמאל כוס הקפה שגרמה לי להתאהב

לקחתי מהספר כמה וכמה רעיונות, ואפילו תרגיל. ואז בסוף השבוע קראתי ספר חדש, של פסיכולוגית ישראלית שמדבר על השפעת החושים על ההתנהגות שלנו. הספר היה מעניין אבל לא ממש חידש לי כמרפאה בעיסוק. על פניו אין קשר בין שני הספרים ומעניין היה למצוא את אותו התרגיל שבחרתי להוסיף למצגת בספר השני! כמובן ש35 השנים שמפרידות בין שני הספרים ניכרות, בעיקר בכך שבחדש יש יותר ביסוס מחקרי כי נעשו מחקרים, והגישה החדשנית של הראשונים, כבר יותר מקובלת, אך גם בספר השני האטמוספירה היא של חדשנות, של שינוי מחשבתי. 

העולם משתנה, אנחנו משתנים. יש פחד משינוי ובצידו רצון להיות משנים, מגלי עולם, חדשניים. אנחנו רוצים לשלוט בשינויים שמתרחשים אבל לרוב אנחנו לא, הם קורים כל הזמן במיוחד בתקופה הזו שהכל כל כך דינאמי ואפשרי. 

חיפשתי הרצאה טובה של טד שיכולה לעזור להתמודד עם הנושא, ומצאתי את דן פינק, כפי שהוא מתאר את עצמו - כמעט עורך דין, אמריקאי, מאמין בכלכלה האמריקאית וכו וכו. הוא מדבר על מוטיבציה, וחיזוקים, ועל עולם העבודה המשתנה שלנו. והוא פשוט מרתק, שמעתי את ההרצאה פעמיים ונסחפתי איתו לגמרי. 

הוא מדבר על עולם עבודה אחר לגמרי ממה שאנחנו מכירים. כזה שעובד כמו בגוגל ובחברות חדשניות אחרות. שאנשים בעצם מונעים מהרבה יותר מרכיבים מאשר רק השכר. לפני הרבה זמן נתקלתי בסרטון הזה שעליו בעצם רציתי לעשות את הדוקטורט שלי.. הכותרת שלו היא כמה כסף נצטרך כדי לשרוד?
אני זוכרת משפט אחד שנחקק בי - אחד המרואיינים אמר משהו כמו - רק דיור עוד אי אפשר לבנות בקוד פתוח.

כשחזרתי אחורה בזמן הרכב שלי עשה שעות במוסך, חזרתי לספר הספרים שלי (להבין את המדיה כמובן) ובדקתי מה מקלוהן אומר על מכוניות. וכך הוא מסכם את הפרק בנושא - "בקיצור, המכונית עיצבה מחדש כמעט את כל המרחבים שמאחדים ומבדלים את האדם, והיא תמשיך כך עוד עשור שנים. ואז יתגלה היורש האלקטרוני של המכונית." הוא היה קצת אופטימי, בשנות השבעים עוד נסעו פה במכוניות וכעת כשהמכונית שלי חונה ליד הבית אני לא רואה צורך בחלופה. אבל העתיד עוד יפתיע אותנו! 

ואגב הפתעות עתידניות. אם הגעתם עד לכאן קחו עוד כמה דקות לראות את הקסם הזה, חתומים עליו חברה' ישראלים, וניה היימן וגל מוג'ה (כבוד!) שגם אותם רובוט לא יכול להחליף: 

על רעש ועל שקט ומשורר

הרבה זמן שאני מתכננת לצלם את שני הספרים האלה יחד ולהתייחס אליהם. 

הספר "שקט", שכתבה סוזן קיין לצד הספר "רעש", שכתב יעקב בורק

לפני הרבה שנים רכשתי את "רעש", באינטואיציה של תולעת ספרים. כמו כל ספריו של בורק הספר פותח את הראש למלא מחשבות ורעיונות על העולם החברתי כלכלי שאנו חיים בו ברמה הכי פשוטה ונגישה לקורא ועוד. בתקופה שאחרי קריאת הספר העברתי אותו כל הזמן לאנשים לקרוא אבל גם דרשתי אותו בחזרה והוא עודנו מככב בערימות הספרים שלי. 

בתוך הכריכה, כתבתי בכתב ידי המזעזע את השיר "עכשיו ברעש" של יהודה עמיחי (שחוגגים לו אתמול יומולדת). וזה הבית הראשון: 

עכשיו ברעש לפני הדממה

אני יכול להגיד לך את הדברים, 

אשר בדממה לפני הרעש לא אמרתי, 

כי היו שומעים אותנו ומגלים את המחבוא. 

את ההמשך ניתן למצוא בספר הנושא את שם השיר - עכשיו ברעש, אותו קיבלתי בגיל 17 לפי הפתק שהדביקה עליו חברה, יהודה עמיחי נפטר כמה חודשים אחר כך. מיכל, שקנתה לי את הספר בשבוע הספר בבאר שבע דאז, כתבה בפירוט את כל תהליך הקניה של ספר שירה כשאין לה מושג מה היא אמורה לקנות. יצא שהיא קנתה לי את הספר הכי לא אופייני שלו שזה הדבר הכי מעניין וייחודי שיש לי.

כמה שנים אחרי ההתלהבות שלי מ"רעש" ראיתי את הרצאת הטד הזו, של סוזן קיין: 

אני חושבת שלא אהיה דרמטית מדיי כשאומר את הדבר הדרמטי הבא - ההרצאה הזו שינתה לגמרי את התפיסה העצמית שלי. קיין מתחילה ומתארת את עצמה ואת משפחתה שיושבים בסלון וקוראים ספרים. בהמשך היא מספרת על היותה אדם מופנם ושעל אף הנטיה הטבעית שלה היא עוסקת במקצוע שדורש הרבה מוחצנות ו - שימו לב - נותנת הרצאה בטד, אליה התאמנה משהו כמו שנה כדי להרגיש בנוח. שווה צפיה. אני פשוט הזדהתי לחלוטין. פתאום הבנתי כל מיני דברים על עצמי שתליתי בכל מיני דברים אחרים.

ההרצאה סיכמה את יציאת הספר שלה שבהמשך תורגם לעברית עם הכותר - "שקט - כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר". ההרצאה והספר מנתחים בצורה נפלאה את האנשים המופנמים ואלו המוחצנים, את יחס החברה ואת יחסי הגומלין בין אלו לאלו. היא נותנת לגיטימציה לצורך להיות לבד ומובחן ולאו דווקא פעיל וחברותי על מנת ליצור או להיות יצירתי בלי לבטל כל אחת מהדרכים עבור כל אחד מסוגי האנשים. כמו הרבה דברים גם כאן היא מדברת על רצף, ועל שימוש נכון במשאבים השונים. 

השבוע היו לי מספר מפגשים חברתיים גדולים שאני יודעת שלוקחים ממני הרבה מאוד משאבים. ונהנתי מהם מאוד ובשקט בשקט גם סבלתי מחלקים מסויימים אבל החזקתי ראש וצלחתי את כל המשימות החברתיות. ובאחד הערבים, יחד עם תמונה, כתבתי את השיר הזה:

הרחש המוכר, השקט, בתוך עולם מלא ברעשים יכול להיות כל מיני דברים. בשבילי שירה והשירים של עמיחי בפרט היו לי לאורך השנים המלווה המוכר שמרגיע ומחבר. לאט לאט נוספו חדשים, הכי חדשה (והיא בעצם ישנה) זו אריאלה הרן הכהן המקסימה שגיליתי לאחרונה ומצאתי ספר שירים שלה. הרחש יכול להיות אדם מוכר, או מקום. כל אדם והרחש שלו. והשקט. לכל אחד המקום השקט והבטוח שלו. והרעש שמפריע או מעורר אותו. והמשורר שנוגע בליבו. 

עוד קצת על מוזיקה. ומוח.

בימים האחרונים כתבתי על כמה דברים שקשורים למוזיקה. על פרינסס שואו, על הופעות ויצירה. אז נזכרתי בעבודה המהממת הזו שהכנתי בקורס מוח קוגניציה ובריאות לפני כמה שנים. הקורס שהכי אהבתי, והעבודה הכי משמעותית אולי שעשיתי באיזשהו תואר, כי יכלתי לבחור איזה נושא שבא לי. בחרתי כאמור במוזיקה ולמשך סמסטר בערך חקרתי את הנושא הזה מכל מיני כיוונים, כולל להשיג איזה ספר שהיה רק באיזו ספריה, אולי של בר אילן, ולגייס בשביל זה את כל החברים שלי. מסתבר שיש כמה נוירופסיכולוגים שהם גם מוזיקאיים במידה זו אחרת וחקרו את ההקשר של המוזיקה והמוח. בקיצור תלחצו פליי, ואז רווח כדי לקדם את המצגת.

עם מה יצאתי מההופעה של ענת. כמה מלים על יצירה וחיבורים.

התלבטתי באיזה בלוג לכתוב את זה.. הפוסט הזה הוא חצי כאן וחצי כאן והוא אולי בכלל ייצא סיפור יותר מפוסט. 

בחוץ ירח מלא, תחילת חול המועד פסח. העיר שוממת ברובה, אנשים נוסעים, מטיילים. בדרך כלל יש מבקרים, אך השנה אנשים חוששים, יותר מדי מקומות חניה היו היום בשעת הצהריים במרכז העיר. לאור הירח חזרתי מה"צוללת הצהובה", הופעה של זמרת מקסימה שיצא לי שחיי יצטלבו בחייה לשעה לפני בערך שנתיים. אני חיפשתי שותפה לדירה הכי יפה בעיר, היא חשבה לעבור דירה. בסוף זה לא הסתדר אבל המפגש הותיר בי רושם עז וכששירים שלה התחילו לצוץ הקסם רק התעצם. היום זה השיר שהכי אהבתי, אבל כל פעם זה שיר אחר.. 

הופעה בכלל היא חוויה מאוד מיוחדת. במיוחד היום כשאפשר לשמוע הכל כמעט ביוטיוב או בבנדקמפ או בכל מיני אחרים. לשבת עם אנשים, חלקם מוכרים חלקם זרים גמורים, ולהקשיב יחד למשהו חד פעמי שקורה על הבמה. זו חוויה שמורכבת מכל כך הרבה חוויות וגורמים. סרט לדוגמה או שיר מוקלט הם תמיד אותו הדבר ורק אתה משתנה כל פעם. בהופעה גם האמן עצמו משתנה, והדינמיקה עם הקהל, או עם הנגנים או התאורן. וזה כל כך נכון התודות שיש בסוף כי כל אחד משפיע על התוצאה הסופית המתמשכת.

ללכת להופעות התחלתי מאוחר, בעיקר אחרי שסיימתי את הלימודים באוניברסיטה. פתאום היה לי ממש צורך בהופעות. והרבה מאוד מהן היו בצוללת, מין מקום שמצליח להכיל בתוכו כל מיני סוגים של דברים. ירמי קפלן שקופץ על השולחנות, ואפרת בן צור שלוקחת אותך לעולם קסום ומיוחד, ובמה מפוצצת בחברי הקולקטיב ורונה קינן שהיא פשוט מושלמת. ועוד הרבה מאוד, אלו רק דוגמאות ממה שאני הייתי, ורק כמה מעטות מביניהן.

בכל הופעה כזו, בין אם אני עם חברים ובין אם אני לבד, אני מצליחה למצוא את הרגעים שבהם אני מכונסת בחוויה ותמיד אני יוצאת עם תובנות פנימיות כאלו. וגם היום חשבתי לי שאני הולכת להופעה, שהרבה זמן חיכיתי לה, ואז אני אכתוב משהו מקסים ומתוק על ענת שהיא מתוקה אמיתית, ממש לא רק עטיפה, אלא מתיקות כנה ולא מתייפיפת. ואז תוך כדי ההופעה עלו בי כל כך הרבה תובנות שזה כבר בכלל הרבה יותר גדול. 

זה התחיל כשענת דיברה על היצירה. ובאופן יותר ספציפי על החיבור שלה ליצירה של האחיות ג'משיד. הן עלו לשיר איתה שני שירים והיא אמרה איך שזה מדהים שנוצרים החיבורים האלו, ושזה מופלא שאפשר להרגיש כלפי שיר של מישהו אחר שכאילו אתה כתבת אותו. ממש בהקשר שלהן אני הרגשתי את זה כששמעתי את השיר "ירושלים" והתחברתי אליו ממש כמו שהיא מתארת, כאילו שאני כתבתי אותו. 

השיר הזה מסתדר לי עם כל כך הרבה טקסטים שאני כתבתי וטקסטים שכתבו אחרים, ותחושות ורגשות. היצירה שלהן ממשיכה בעצם להתגלגל. היופי בשירים, מולחנים או שאינם, וביצירות שהן ניתנות לעיכול יחסית בקלות, הוא שיש להן השפעה שבסופו של דבר היא מאוד עמוקה. כשענת התחילה לשיר את השיר המפורסם "ניגון" (מפורסם כי הוא בפליליסט) תהיתי לעצמי אם זה לא עוול לשיר שהוא כל כך פופולארי עד שאתה לא בטוח אם הוא יפה או שהוא פשוט כל כך מוכר. בגלל ששמעתי אותו טרם היכנסו לפליליסט אני יכולה להעיד (שוב, לדעתי) שהוא באמת מאוד מיוחד. 

הקסם האמיתי של הערב היה החיבורים והיצירות בין האנשים השונים. אם בין ענת לאחיות ג'משיד, ואם בינה לבין המפיק המופלא שלה. את צח דרורי, או יותר נכון את היצירה שלו, אני מכירה כבר שנים רבות. יש לי כמה דיסקים, שניים נראה לי, ויש לו כמה וכמה שירים שאני נוהגת לשמוע שוב ושוב. החיבור ביניהם ריגש אותי מאוד וכשהם שרו את "סוסים", לבחירתה של ענת, התחזקה בי ההרגשה שיש משהו בעשיה המשותפת, בהדהוד הדו כיווני הזה שהוא פשוט חזק מאוד. 

בהקשר אחר באותו הנושא - לפני פחות משבוע הייתי בקבוצת BNI של חברה שלי אבישג. אבישג היא מעצבת פנים וBNI בפשטות זו קבוצת נטוורקינג עסקית. לעוד מידע יש להם אתר. זו קבוצה מאוד מעניינת ומיוחדת. אני הגעתי כאורחת עם עוד כמה אורחים. יש לכל המפגש מבנה מאוד ברור וממוקד שמתבסס על מה האנשים מציגים ועל הצגת התפוקות של השבוע האחרון. לכאורה היינו חושבים שיש פה משהו טכני, פונקציונלי והוא אכן כזה אבל מתוך הקשרים האלו אני כאורחת ראיתי בצורה מאוד בולטת את הקשר שנוצר ביניהם. יחסי קרבה, שותפות, שיח כנה, ושמחה בהצלחות האחד של השני. זו לא קבוצה שסתם מתכנסת, יש מטרה, אישית וקבוצתית-אישית שכל אחד יקבל ויתן לקבוצה והכי חשוב שיצליח בעסק שלו. המטרה המשותפת היא מאוד משמעותי בהקשר הזה כי היא מייצרת את הקשר. 

בעידן שלנו זה נורא נורא חשוב. המפגש האנושי הזה. היכולת ליצור מתוך שיתוף של אחר ולא סתם אחר, אחר שמשמעותי לי. אני מחוזקת עכשיו מהמלים שבשירים של ענת והחברים, ולא רק. נורא קל ליצור היום לבד, יש המון אמצעים ומרחב ואפשר ללמוד הרבה דברים לבד בבית מול היוטיוב. ומשהו ייצא מזה. אבל את השיקוי האמיתי שמייצר את הקסם אי אפשר להשיג לבד. יש שיר אחד של ענת שהיא אומרת שהיא שכחה להשאיר מקום עבורו לאהוב אותה. וזה כל כך מתחבר למציאות הזאת שלנו, שלפעמים אפשר הכל שכבר אין מקום להכנס. וזה כל כך חשוב, להשאיר איזה חוסר כדי שאחרים יכולים למלא. ושם נוצרת היצירה המיוחדת ביותר. 

באופן אישי אני מתעסקת הרבה עם הנושא הזה של היצירה. אני רוצה ליצור ואני יוצרת המון, תמיד. ויש משהו בי שלא מסופק אף פעם, ולא רציני מספיק. בזמן האחרון דברים קצת זזים, אני מייחסת את זה גם לההשתתפות שלי בפופ אפ סקול המגניב של פסטיבל פרינט סקרין (עוד אכתוב אודותיו בפירוט!) ובקצרה, שם יש לי אפשרות להתנסות בליצור יחד. דברים מגניבים ממש. וביחד.  

דוגמה לעבודה משותפת באחת הסדנאות. לא מגלה מה זה.. אעשה פוסט מסודר בהמשך

אבל לא רק, כמו בהופעות, יש הרבה גורמים. זה יכול להיות סרט שגורם לי לחשוב על דברים קצת אחרת ולפעול אחרת ממה שהייתי פועלת לפני שראיתי אותו. זה יכול להיות מפגש עם מישהו חדש שמשנה את החשיבה או מחזק חשיבה קיימת. לכל אחד ודבר יש חלק. ואני יוצרת הרבה קשרים בזמן האחרון.

יש משהו מופשט ומתעתע בקשרים האנושיים. אי אפשר לכמת אותם, לגעת בהם, לתפוס אותם. והיחסים האלו הם היצירה הכי מופלאה שיש. אולי זו התובנה הכי חשובה שיצאתי איתה מההופעה. שבסופו של דבר היחסים האנושיים הם הדבר שלשמו אנו יוצרים ושהוא החומר הכי משמעותי של היצירה באשר היא. התובנה הזו כל כך משמעותית לי אישית כי זה בעצם מה שאני עושה רוב שעות היום. יוצרת את הקשרים האלו, את היחסים. וברגע אחד דחפתי אותם לפרונט. 

זיגמונט באומן, התאורטיקן האהוב עליי כרגע, מדבר על כך שהיחסים והקשרים  במאה שלנו הופכים ונהיים נזילים יותר. זה נכון, קל יותר להיות לבד והרווח בין איש לאיש גדל. המוזיקה והיצירה בכלל מצליחות לעשות את החיבורים האלו.
אבל צריך לעזור להן.

פעם היה פה שמח? #2

בסוף השבוע נתקלתי בשני דברים שהחזירו אותי לשאלה שבכותרת. הראשון - התמונה הבאה: 

בעברית - אני כ"כ שמחה שהילדות שלי הייתה לפני שהטכנולוגיה השתלטה

הדבר השני היה הפרסום באלכסון, של גיא חג'ג' שקישר למשחק סטייל שנות ה80 שנבנה על בסיס ציורים של מונדריאן. לכתבה קוראים מוזמנים לשחק בתוך ציור של מודריאן. ההתייחסות שלו היא ממש הפוכה, ה"איזה מגניב, מישהו עשה משהו מאוד מתוחכם בצורה של משהו שאני מכיר מהילדות וכלל קונסולת משחק" זועק מתוך הפסקה שהוא כותב שמפנה למשחק. 

לא גדלתי בדור שהטכנולוגיה "השתלטה" אבל בהחלט עם טכנולוגיה. אני לא מסתכלת בערגה על כל מיני משחקים, אולי חוץ ממשחקי מילוי השטחים שמאוד אהבתי ושהיום אין בעיה למצוא אותם. הנה אתר עם כמה וכמה קלסיקות (זהירות ממכר). מהצד השני גם את המשחקים בחוץ לא ממש חיבבתי. כל התחרויות והספורטיביות לא הלמו את אישיותי אף פעם, ולשמחתי או לצערי אני לא כל כך תחרותית. 

בכל מקרה ההרגשה/אמירה הזו ש"כמה טוב שאני גדל שלא בצל הטכנולוגיה", והחשש או הדכדוך מכך שהילדים של היום כן גדלים כך הוא קצת מנותק. בכל דור יש חידושים ונוסטלגיות. זה מתחבר לי מאוד לאווירת החג שהתחילה היום לשרות על העולם. בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. 

יש ציור מקסים של שי צ'רקה של הקטע הזה, שלא עולה לי בחיפוש כרגע, שבו אנשים מכל הדורות הולכים בצעדה כזו וכביכול יוצאים ממצרים. 
במוזיאון ישראל מוצגות כרגע מספר תערוכות העוסקות במצרים. ממש אפשר לעשות את הסדר שם ולעבור בין התערוכות כדי להבין. בסוף השבוע כשביקרנו באחת התערוכות דיברנו על זה שפעם באמת היו צריכים את כל ההתעסקות הזו ביציאת מצרים כדי לשמר את זה. לא היה כתב ולא היו דפים ודיו. היו רק הזכרונות של האנשים. 

היופי בציור של צ'רקה ובכלל בקונספט הזה, הוא שהאנשים משתנים אבל הסיטואציות לא. בציור מופיעים אנשים מתקופות שונות, בלבוש שונה. וכולם צועדים לכיוון אחד. הכיוון הוא סמל לדרך. יש איזו דרך כללית כזו שכולם צועדים לכיוונה. זוכרים, מדברים, משווים ומתגעגעים. הכיוון הזה מאפשר ללכת יחד. אם לחזור לדוגמאות הראשונות, גם בקלאס וגם בנסיך הפרסי יש מרכיבים של משחק. כל אחד מהם הוא במדיום אחר, אבל המטרה היא זהה, להוות בידור והנאה לאדם. 

אז לומר שעדיף כך מאחרת? יבוא אליהו ויכריע. 

תרבות הצריכה #2 זכרונותיי מארה"ב קיץ 2015..

הרבה זמן לא כתבתי על משהו שכבר כתבתי עליו. היו לי כמה מחשבות על קניות, וקניות באינטרנט בכלל, וחשבתי שכתבתי משהו דומה למה שמסתובב לי בראש, והנה מצאתי את הפוסט שכתבתי בנובמבר מה אנחנו צריכים? מחשבות על תרבות הצריכה. מושלם. ממש כתוב טוב ואחלה קישורים. אפשר לסגור את הפוסט. 

באופן מפתיע כמעט ולא הזכרתי את אמריקה, אז אני מרשה לעצמי להמשיך וללהג על תרבות הצריכה וגם בכלל לא ממש כתבתי על עצמי. אז כמה מחשבות על אמריקה וקניות באינטרנט וטיפה על מוזיאונים, אצלי זה איכשהו מתחבר הכל ביחד.

התמונה הבאה היא של החנות שבה קניתי את הדבר הכי יקר שאולי קניתי אי פעם לעצמי. הקדמה, לפני כמה שנים, שלוש אולי, הייתי באנגליה ועברתי ליד החנות של המעצבת המגניבה הזו Orla kiely ואיכשהו הצלחתי לפספס אותה כל פעם ולא קניתי שום דבר שלה. נורא רציתי ארנק וקניתי בסוף, בדיוטי פרי האחרון, ארנק ממעצב אחר.  

החנות של Orla Kiely בניו יורק, היה סגור בבוקר אז צילמתי.. 

מאז ועד שנסעתי לארה"ב בקיץ שעבר בחנתי את האתר שלה שוב ושוב, כך שכשידעתי שאני נוסעת לניו יורק, החנות שלה הייתה היעד הראשון שהצבתי לעצמי. הגעתי לחנות כשאני דיי יודעת מה אני רוצה, אחרת זה היה נורא, הכל שם נורא נורא יקר, והייתי היחידה בחנות, כך שהתכנון המקדים היה ממש משמעותי.  כשקניתי את הארנק + שתי כוסות קיבלתי "שקית" שהיא בעצם סוג של תיק. אם הקניה הייתה בשביל הקטע, והיא בהחלט הייתה הרבה בשביל הקטע, כלומר שיהיה לי משהו מהדבר הכל כך מגניב הזה, הייתי יכולה להסתפק במשהו מאוד קטן ולהנות מהשקית/תיק. 

כמה דברים אנחנו קונים מהסיבה הזו? כל אחד והקטע שלו כמובן. אני שונאת פריטים תיירותיים. שום I LOVE NY לא גורם לי להפרד מדולארים. הפריטים התיירותיים/פרסומיים היחידים שרכשתי היו מHard rock cafe, ולא סתם, סווטשרט, מחזיק מפתחות ומפרטים עם כיתוב לכל החברים. הכי קיטש שיש. וזה לגמרי ממקום של מה מתחבר לכל אחד. באותה מידה אני לא בוחלת במזומנים כשאני נכנסת לחנויות של מוזיאונים. במומה הרוויחו עליי יפה ובמוזיאון אלברט וויקטוריה בלונדון הוצאתי את רוב הכסף שהקצבתי ללונדון. 

Hard Rock Cafe - Time Square

סטופ רגע - מוזיאונים. ניו יורק - לונדון. לפני מלא שנים אחותי וגיסי היו בלונדון. זה היה בקיץ אחרי שהם התחתנו (יום נישואין שמח אגב, אתמול) הם נסעו לאירלנד ואנגליה שזה הטיול המועדף על בני משפחתי, כי חוסכים על לינה וישנים אצל הדודים בעיקר. בכל מקרה, כנרת מתקשרת אליי מלונדון הגשומה ושואלת מה אפשר לעשות כשיורד גשם בעיר הגדולה. כמובן ששלחתי אותה למוזיאונים (הבילוי המועדף תמיד) אז היא אמרה שהם לא רוצים להוציא יותר מדי כסף. השתדלתי לא לצחוק עליה יותר מדי בשיחה הבינלאומית אז מהר הרגעתי אותה שבלונדון רוב המוזיאונים חינם ושלחתי אותה להנות. 

בניו יורק הכל עולה. כל כניסה למוזיאון היא בערך 25$  (אוסף הפריק קצת פחות) והלכתי להרבה. אני לא יודעת מה הסיבה להבדל הזה, אבל זה בטוח גורם ליותר אנשים לצרוך אמנות בלונדון מאשר בניו יורק. אני באתי מאוד ממוקדת לנושא אבל לא כל אחד ישקיע כל כך הרבה כסף למטרה הזו. במיוחד שאם חושבים על זה טוב, את רוב המוצגים הארכיאולוגיים האמריקאים גנבו מילידים במדינות עולם שלישי כלשהן. (רגע של התנשאות על אמריקה הגדולה שיש לה תרבות יחסית ענייה לזו שלנו..). הפספוס שלי היה שבזמן שהייתי שם היה יום של המוזיאונים בו המוזיאונים היו בחינם. ה9 ביולי או משהו כזה. כך נראתה הכניסה לMet באותו היום.. צולם בדרך חזרה לאוטובוס אחרי שהלכתי לגוגנהיים בתשלום.. 

מדרגות המטרופוליטין ביום המוזיאונים

תכלס, לא היה לי כוח להידחק, ולעמוד בתורים הארוכים (שעד שהבנתי מה הולך כבר היו ממש ארוכים) וזה חלק מהמחיר. כשלא משלמים בכסף משלמים במשהו אחר. וזה אולי התמצית של מה שאני מרגישה לגבי קניות זולות. הייתי יכולה לקנות ארנק אחר, אבל קניתי במלא כסף ארנק של מעצבת שאני חושבת שהיא ממש מגניבה. אז לא אקנה כנראה ארנק חדש בעשור הקרוב אבל יש לי משהו שאני מאוד מאוד אוהבת וכנראה לא ארצה בכלל להחליף. אחד הדברים שאני ממש לא אוהבת זה קניות של כמות ולא של איכות. מעדיפה לחסוך ולקנות משהו אחד שווה מאשר מלא דברים שצריך להחליף הרבה. זה אולי הבדל בכלל לגבי תפיסת הקניות - האם הקניות הן המטרה או הדרך? 

תמונה לא הייתי יכולה לצלם אם היו מלא אנשים במוזיאון.
To be with art that all we ask
או להנות מלקרוא את הטקסט מההתחלה ועד הסוף.. 

מה אני נזכרת בכל זה פתאום? בכל המחשבות האלו מהקיץ.. אחותי (השניה, לא זו מהסיפור הקודם..) נוסעת לארצות הברית לפסח וכדי לכפר על העוול הזה שהם נוסעים ולא יהיו אתי בליל הסדר אני קונה דברים שישלחו לי להורים של גיסי והם יביאו לי. אחיינית שלי  בת הכמעט 4 קיבלה את זה כמובן מאליו. היא אומרת שאמריקה כל כך רחוקה והם לא יודעים איפה אני גרה.. אז אני פותחת את האתרים של המקומות אליהם הייתי הולכת וכמובן שאין אותם פה בארץ ועושה שופינג מקוון. יש משהו הרבה יותר מתוכנן בקניות באינטרנט. האתרים של Uniqlo ו Sephora פתוחים כל הזמן ואני בוחרת ואז משנה, ואז עובר יום והאתר מתאפס ואז אני מתחילה מהתחלה. וזה נמרח כי יש לי עוד זמן וככה אני מצמצמת את הנזק וקונה ממש את מה שאני צריכה/רוצה (כמה באמת אני צריכה? ממש לא הרבה..). מהבחינה הזו הקניות הן דרך יותר מאשר מטרה, במקרה הזה "דרך" לגרום לנסיעה של אחותי להיות שווה בשבילי. ברור לגמרי שהייתי מעדיפה שהיא פשוט  תשאר פה. 

לגבי קניות שהן "מטרה" באינטרנט יש לי כלל, אני לא קונה עד שהמשלוח האחרון הגיע. הדסטארט מחוץ לכללים, כי זה לפי פרוייקטים. אבל ebay  או כל דבר אחר יחכו. שבוע שעבר קיבלתי את הכיסוי לפלאפון ועכשיו יש לי רישיון מטעם עצמי לעשות קניות. כל זה עובד יפה על הסבלנות והאימפולסיביות שלי. זה תקף גם לקניות בסופר אבל זה נושא שלם אחר שאני לא מתעסקת בו. לגבי השופינג הקטן של עכשיו,  גיבשתי סוף סוף רשימה אבל אני צריכה כתובת, אז זה יחכה למחר, ואולי שוב ישתנה.  

ושורת המחץ - I can't work like that
מוצג במוזיאון גוגנהיים, קיץ 2015

פעם היה פה שמח?

הפוסט הבא נכתב לי בראש כבר הרבה מאוד זמן. פעם, כשהיינו חבורת צעירות פוחזות (סתם, היינו כאלו ילדות טובות) ועשינו שירות לאומי במקום הכי יפה בארץ כל יום היה הרפתקה. יכלנו לקום בבוקר ולהחליט שהיום אחרי המה שלא עשינו שם נוסעים לגולן לצלם קיר שמישהי ידעה שכתוב עליו שיר ולחזור.

שיר של אצ"ג על קיר איפשהו בגולן, 2002 מתישהו 

ועשינו כך מלא דברים, לא היה מרווח בין ה"חשבנו על" ל"עשינו". הרוב לא מתועד כי רק עטרה צילמה, ואולי קצת אני. אבל הכל פשוט קרה בלי יותר מדיי תכנונים. הדבר הכי מתוכנן שעשינו היה הטיול של אחרי השירות. היום, ואת האמת שגם אז, הטיול של אחרי היה להודו, דרום אמריקה. אנחנו נסענו ל"מחסן של איתמר" שאז היה במושב צרופה.

למה עשינו את זה? א. כי כולנו תולעות ספרים וב. הייתה תוכנית של קושניר שהיה הולך לכל מיני חופשות ואנחנו היינו יושבות בדירה ומקנאות בו. לא ייאומן אבל מצאתי כתבה על התוכנית, מסתבר שהיא הייתה בשיתוף עם משרד התיירות במטרה לקדם תיירות פנים. אז כשהוא עשה תוכנית על זכרון והסביבה נגנבנו מהמחסן של איתמר ואמרנו שכשתיגמר השנה נעשה את המסלול הזה. וכמובן שאת כל הכייף הזה עשינו באוטובוס וברגל, קמנו ועשינו.

לי יש מאז את הספר הנפלא - זעקי ארץ אהובה. אני חושבת שראיתי את הסרט וידעתי שיש ספר ופשוט היה לו אותו שם, במחסן. והוא שלי, על דפיו המצהיבים מיום ליום.

ואני לא מדברת על היום, שהכל זמין באינטרנט, ובר חיפוש. לא היה לנו איך לחפש אז. אולי אני מגזימה וכן היה אבל לא בזמינות של היום. היינו יושבות בחדר מחשבים של בית הספר ומקלידות מתוך חוברות או ספרים שהיו לנו. הכי הרבה יכלנו לשנות את הפונט. ועשינו את זה בבית ספר כי שם היו יותר פונטים מאשר במחשב של המדרשה. אז למצוא ספר שאני יודעת שקיים ובכלל לא בטוחה שיש אותו בעברית, זה היה ממש נס.

אתמול הייתי בחנות ספרים, אחת הרשתות, וחיפשתי את מדף השירים, כי גיליתי משוררת שלא הכרתי. לא רק שלא מצאתי, היו רק שני מדפים לשירה והיה כל כך לא נוח להגיע אליהם. ממש נעלבתי בתור צרכנית ספרי שירה שיצאתי בלי לחפש יותר מדיי. זה מצד אחד ומהצד השני הספר שצד את עיניי ביציאה היה השישי של ג'פרי ארצ'ר (מעללי הארי קליפטון, למביני דבר) שהוא הדבר הכי חם עכשיו. ואני לגמרי הולכת לעמוד בתור כדי לקרוא אותו אבל לעולם לא אקנה את הספר עצמו. למה? כי ברגע שאסיים הוא יהיה חסר משמעות עבורי, אני רוצה לדעת מה קרה עם קליפטון ושות, לא ממש חשוב לי הספר..

כל המחשבות האלו גורמות לי להרגיש קצת טרחנית, אבל יש משהו באודיסיאה הזו של לצאת לאיזו דרך ולחפש, שנוסך משמעות בממצאים. הדרך לא צריכה להיות קשה ומסובכת בהכרח, אבל כן צריך לקום ולצעוד אותה. ואני מחברת את כל זה עכשיו כי אני שוב בדרך, בלצאת לדרך (או כל מיני דרכים) ודברים שלאו דווקא קשורים תמיד מתחברים להם בדרכים הללו. ויש משהו בראשוניות הזו שהייתה פעם, שהשרישה בי את האמונה שזה אפשרי.

ועם להיות עוד טיפה טרחנית, איפה עוד מוצאים מלים כאלו?

"אכן מי היודע סוד חיי אדם על אדמות ומי זה יודע

כי תוכל להימצא נחמה בעולם של שממון?

והשבח לאל כי יש מי שתאהבו ויוכל לרומם לבך בעת סבל,

שיכול תוכל לשחק עם ילד בשעת צער שכזה.

וישתבח האלוהים שכה מתנגן שמו של הר,

על שיכול שמו של נהר להביא מרפא.

אף שמו של נהר ששוב אינו זורם.

אכן מי היודע סוד חיי אדם עלי אדמות?

מי יודע לשם מה אנו חיים, ונאבקים, ומתים?

מי יודע בכוח מה אנו מוסיפים לחיות ולהילחם,

שעה שכל הדברים נשברו סביבנו?

ומי יודע מפני מה כה מנחם הוא בשרו החם של ילד

שאבד בנך שלך ואין להשיבו?

חכמים כותבים ספרים,

במלים קשות מהבין..

אבל זאת, תכלית חיינו, אחרית כל מלחמתנו,

זו נפלאה היא מכל חכמת אנוש."

אלן פטון, זעקי ארץ אהובה

אנשי המערות בדור הסמארטפון

אתמול הייתי יחד עם כל החבורה במערת צידקיהו בהופעה של יוני רכטר. איך הגענו לשם? בזכות אהד. וצוקרברג. פסטיבל הצלילים או מישהו כזה פרסמו פוסט שהולך כך: 

חברים יקרים מפתיעים אתכם שוב ובמסגרת פסטיבל צלילים בעתיקה, מאפשרים לזכות בזוג כרטיסים למופע של יוני רכטר ב 31.3.16 יום חמישי הקרוב במערת צדקיהו, 100 הראשונים שיעשו לדף מערת צדקיהו לייק, ישתפו פוסט זה וישלחו לנו הודעה בפרטי עם שם מלא, גיל כתובת מגורים ו E-mail ישריינו את מקומם במופע מקסים זה. 

כאן מגיע החלק של אהד שהפיץ את הבשורה ובאמת ארבעה או חמישה מאיתנו הצליחו להכנס לרשימה וכפליים נכנסנו. מה שזה יצר בעצם זה קהל דיי הומוגני. עלינו כולנו לשאטלים למערת צידקיהו, שלטובת מי שלא יודע איפה היא בדיוק ממוקמת, חכו שהמזרח התיכון יירגע ואז תבדקו, וזה היה נראה כמו טיול שנתי. וזה הרגיש כמו טיול שנתי. אפילו הנהג קיבל מחיאות כפיים בסוף. 

ואז נכנסו למערה.

תמונה שצילמתי ושיר שאח"כ כתבתי לה באינסטגרם

מה קורה כשנכנסים למערה? אין קליטה. אי אפשר להתקשר לביביסיטר. אי אפשר לבדוק בגוגל כלום, אפילו לא מה המילה שלא הבנתי בשיר. הדבר היחיד שהדבר הזה שצמוד לכולנו לאיברי החישה השונים זה לצלם. והרי הוכחה מצולמת: 

לא הצלחתי להעלות וידיאו.. זו תמונה של ההופעה 

זה כל כך כייף! מעבר לזה שאני לא יכלתי להשתמש בנייד, מה שאני לרוב לא עושה גם ככה, האחרים לא יכלו! וכמו אנשי המערות שנמננו עליהם פשוט חווינו את ההופעה. אפילו היו ציורים על הקירות, בדמות התאורה. 

כולנו יצאנו עם אמירה שזו הייתה הופעה ממש טובה ומיוחדת. ויוני רכטר הוא באמת מאוד מיוחד והיו לו נגנים נהדרים וזמרים מתוקים. וחשבתי לי היום שאולי בעצם זו לא דווקא ההופעה שהייתה טובה כל כך באופן שונה מאחרות, אלא אנחנו, שהקשבנו באמת והיינו בה, ממש היינו. אולי קצת מאחורי המצלמה, וגם שם, בזמן במקום וברוח הנוכחות הייתה מלאה.