בסוף השבוע נתקלתי בשני דברים שהחזירו אותי לשאלה שבכותרת. הראשון - התמונה הבאה:
הדבר השני היה הפרסום באלכסון, של גיא חג'ג' שקישר למשחק סטייל שנות ה80 שנבנה על בסיס ציורים של מונדריאן. לכתבה קוראים מוזמנים לשחק בתוך ציור של מודריאן. ההתייחסות שלו היא ממש הפוכה, ה"איזה מגניב, מישהו עשה משהו מאוד מתוחכם בצורה של משהו שאני מכיר מהילדות וכלל קונסולת משחק" זועק מתוך הפסקה שהוא כותב שמפנה למשחק.
לא גדלתי בדור שהטכנולוגיה "השתלטה" אבל בהחלט עם טכנולוגיה. אני לא מסתכלת בערגה על כל מיני משחקים, אולי חוץ ממשחקי מילוי השטחים שמאוד אהבתי ושהיום אין בעיה למצוא אותם. הנה אתר עם כמה וכמה קלסיקות (זהירות ממכר). מהצד השני גם את המשחקים בחוץ לא ממש חיבבתי. כל התחרויות והספורטיביות לא הלמו את אישיותי אף פעם, ולשמחתי או לצערי אני לא כל כך תחרותית.
בכל מקרה ההרגשה/אמירה הזו ש"כמה טוב שאני גדל שלא בצל הטכנולוגיה", והחשש או הדכדוך מכך שהילדים של היום כן גדלים כך הוא קצת מנותק. בכל דור יש חידושים ונוסטלגיות. זה מתחבר לי מאוד לאווירת החג שהתחילה היום לשרות על העולם. בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
יש ציור מקסים של שי צ'רקה של הקטע הזה, שלא עולה לי בחיפוש כרגע, שבו אנשים מכל הדורות הולכים בצעדה כזו וכביכול יוצאים ממצרים.
במוזיאון ישראל מוצגות כרגע מספר תערוכות העוסקות במצרים. ממש אפשר לעשות את הסדר שם ולעבור בין התערוכות כדי להבין. בסוף השבוע כשביקרנו באחת התערוכות דיברנו על זה שפעם באמת היו צריכים את כל ההתעסקות הזו ביציאת מצרים כדי לשמר את זה. לא היה כתב ולא היו דפים ודיו. היו רק הזכרונות של האנשים.
היופי בציור של צ'רקה ובכלל בקונספט הזה, הוא שהאנשים משתנים אבל הסיטואציות לא. בציור מופיעים אנשים מתקופות שונות, בלבוש שונה. וכולם צועדים לכיוון אחד. הכיוון הוא סמל לדרך. יש איזו דרך כללית כזו שכולם צועדים לכיוונה. זוכרים, מדברים, משווים ומתגעגעים. הכיוון הזה מאפשר ללכת יחד. אם לחזור לדוגמאות הראשונות, גם בקלאס וגם בנסיך הפרסי יש מרכיבים של משחק. כל אחד מהם הוא במדיום אחר, אבל המטרה היא זהה, להוות בידור והנאה לאדם.
אז לומר שעדיף כך מאחרת? יבוא אליהו ויכריע.
בעברית - אני כ"כ שמחה שהילדות שלי הייתה לפני שהטכנולוגיה השתלטה
הדבר השני היה הפרסום באלכסון, של גיא חג'ג' שקישר למשחק סטייל שנות ה80 שנבנה על בסיס ציורים של מונדריאן. לכתבה קוראים מוזמנים לשחק בתוך ציור של מודריאן. ההתייחסות שלו היא ממש הפוכה, ה"איזה מגניב, מישהו עשה משהו מאוד מתוחכם בצורה של משהו שאני מכיר מהילדות וכלל קונסולת משחק" זועק מתוך הפסקה שהוא כותב שמפנה למשחק.
לא גדלתי בדור שהטכנולוגיה "השתלטה" אבל בהחלט עם טכנולוגיה. אני לא מסתכלת בערגה על כל מיני משחקים, אולי חוץ ממשחקי מילוי השטחים שמאוד אהבתי ושהיום אין בעיה למצוא אותם. הנה אתר עם כמה וכמה קלסיקות (זהירות ממכר). מהצד השני גם את המשחקים בחוץ לא ממש חיבבתי. כל התחרויות והספורטיביות לא הלמו את אישיותי אף פעם, ולשמחתי או לצערי אני לא כל כך תחרותית.
בכל מקרה ההרגשה/אמירה הזו ש"כמה טוב שאני גדל שלא בצל הטכנולוגיה", והחשש או הדכדוך מכך שהילדים של היום כן גדלים כך הוא קצת מנותק. בכל דור יש חידושים ונוסטלגיות. זה מתחבר לי מאוד לאווירת החג שהתחילה היום לשרות על העולם. בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
יש ציור מקסים של שי צ'רקה של הקטע הזה, שלא עולה לי בחיפוש כרגע, שבו אנשים מכל הדורות הולכים בצעדה כזו וכביכול יוצאים ממצרים.
במוזיאון ישראל מוצגות כרגע מספר תערוכות העוסקות במצרים. ממש אפשר לעשות את הסדר שם ולעבור בין התערוכות כדי להבין. בסוף השבוע כשביקרנו באחת התערוכות דיברנו על זה שפעם באמת היו צריכים את כל ההתעסקות הזו ביציאת מצרים כדי לשמר את זה. לא היה כתב ולא היו דפים ודיו. היו רק הזכרונות של האנשים.
היופי בציור של צ'רקה ובכלל בקונספט הזה, הוא שהאנשים משתנים אבל הסיטואציות לא. בציור מופיעים אנשים מתקופות שונות, בלבוש שונה. וכולם צועדים לכיוון אחד. הכיוון הוא סמל לדרך. יש איזו דרך כללית כזו שכולם צועדים לכיוונה. זוכרים, מדברים, משווים ומתגעגעים. הכיוון הזה מאפשר ללכת יחד. אם לחזור לדוגמאות הראשונות, גם בקלאס וגם בנסיך הפרסי יש מרכיבים של משחק. כל אחד מהם הוא במדיום אחר, אבל המטרה היא זהה, להוות בידור והנאה לאדם.
אז לומר שעדיף כך מאחרת? יבוא אליהו ויכריע.
סוף סוף קיבלתי למייל - איזה כיף :)
השבמחקאני גם תמיד נזכרת בציור של צ'רקה. הוא גאוני!
בעיניי משחק הוא מרחב מעבר (ויניקוט!!!) בין המציאות לדמיון ובאמת שלא ניתן לשפוט כי משחק אחד עדיף על השני. אבל יש משהו בטכנולוגיות מסוימות שלא משאיר מקום לדמיון ואולי על זו הזעקה. וגם, יש משהו בציור שלמעלה שמדגיש את היציאה החוצה, הקשר עם ילדים אחרים וכדומה. שאולי זה מה שאין כשמשחקים במחשב.
אבל חשוב לזכור שזה קורה לילדים שלנו כי זה קורה לנו. כלומר, אנחנו אלה שפחות נפגשים, שפחות יוצאים, שמתקשרים דרך הסמרטפון ולא דרך העיניים. כל מה שקורה לילדים הוא רק תשקיף של מה שקורה לנו. ואת זה, משום מה, הנוסטלגיים אף פעם לא מזכירים.... ;)
כנרת