יום שישי, 10 בנובמבר 2017

המדפסת שגרמה לי להרגיש בבית ולחשוב חצי חיים קדימה

השבוע החלטתי שהגיע הזמן למדפסת. יש דברים שבשלב מסוים פשוט צריך. לפני כמה חודשים קניתי מחשב נייח ויש לי מיקסר של קנווד (ממכירת חצר אליה הגעתי במקרה עם אחותי, החלטת הרגע של חיי) ועם המדפסת אני ממש מרגישה מיושבת. כמובן שמרוב התרגשות שכחתי לקנות דפים אז התחלתי עם מיחזור כל מיני דברים בגודל A4.

היופי בלקנות מכשירים כשהם כבר לא מוצר חדשני אלא יותר מוצר צריכה בסיס הוא א. המחיר, ב. קלות ההתקנה. הכל כל כך פשוט. לחשוב על זה שרק לפני 10 שנים היה לי מחשב אישי, שלי שבכלל יכלתי לשמור בו דברים שהם רק שלי. לפני זה כמויות ההדפסות שעשיתי היו עצומות, כי הייתי צריכה את כל המידע מחוצה לו, היום אני בוחרת מה להדפיס, והרוב זה באמת דברים למחקר ודברים לקרוא בשבת. אבל לא רק, קראתי לאחרונה שיר שממש ממש אהבתי וכשיהיו לי דפים חלקים ונקיים (ואולי אפילו צבעוניים) אשמח להדפיס לי אותו ולהדביק ליד המיטה או בארון.

אני נמצאת באיזה דור ביניים כזה, גם באמת (משהו בין X לY) מבחינת הגדרות, וגם בתפיסה, שמצד אחר אני מאוד אוהבת נייר, ודברים מודפסים, ומצד שני אני כבר לגמרי טכנולוגית ומצלמת לפלאפון כל דבר ושומרת ביומן הדיגיטלי את רוב הדברים. ועדיין. קניתי יומן יומי קטן, בעיקר כי הבנתי שמה שאני עושה זה תזכורות ביומן של גוגל ורשימות במחברת. ואז הדברים לא תמיד מתחברים. חמוד היומן שלי, כתוב עליו Happy every day - שזו תזכורת נחמדה וגם בתכלס יומן זה דבר שאפשר להחזיק, ויש לי ערך לחפצים ממשיים, זה מהצד של הX. אני לא מצליחה עדיין להבין איך אפשר לקרוא ספר שלא מודפס על נייר. אני יודעת בראש שאפשר, ורואה סביבי מלא אנשים שעושים את זה, אבל העיניים שלי מחפשות את החומר הדק והלבן הזה שנקרא נייר.

קראתי לאחיינים שלי ספר מדליק לפני כמה ימים, קנתה להם אותו הדודה המגניבה של גיסי, זה ספר ללא תמונות. ספר ילדים, ללא תמונות. ספר עם צהלך, שמשתמש בצורה ובצבע של המלים וכמובן בטקסט בצורה מופלאה, והילדים מתים עליו. שינוי הקונספט והיציאה מהחשיבה הרגילה (ספר ילדים + תמונות) עושה איזה טוויסט שמצליח לכבוש. מעניין איך הם יחוו את העניין הזה כשהם יגדלו, הם גדלים על ספרים ועל מוסכמות מסויימות, אפילו התמונות - אני חושבת שהקושי בספר ללא תמונות הוא לא של הילדים אפילו, העולם היום הוא נורא ויזואלי, וטקסטואלי, במקומות שונים, האימוג'ים כובשים חלקים נכבדים והשיח הכתוב בוודאי תופס חלק נרחב.


ראיתי לאחרונה שוב את בלייד ראנר, כדי להזכר לפני שאני רואה את הסרט החדש, ויש שם קטע שהוא מכניס תמונה לטלויזיה מאתר בה את הפרט שהוא מחפש, כשהוא נותן לטלויזיה הוראות ואז היא פולטת תמונה עם החלק שהוא מצא. בעצם לפני מלא שנים כך מישהו דמיין שזה יהיה היום, וזלא ממש קלע (בנוסף למציאות שחוזרת על עצמה בסרטי מד"ב עתידניים, תמיד הכל אסיאתי והאנשים עצמם אמריקאיים נורא). מעניין מה רקחו בסרט ההמשך על שנת 49 ומעניין עוד יותר מה יקרה באמת בשנה הזו. מההיכרות שלי עם עצמי יש סיכוי שהמדפסת שלי תשרוד עד אז ותעיד משהו על ההווה שלנו. 

יום ראשון, 22 באוקטובר 2017

עשר שנים

לפני עשר שנים התחלתי את ההכשרה האחרונה שלי בריפוי בעיסוק.
עשר שנים זה המון, זה תקופת חיים נכבדת. כמה קרה בעולם, כמה קרה לי.
לפני כמה זמן עשיתי סקירה של 12 הדירות שהיו לי בירושלים ב12 שנים. הדירות האלה הן הסמן שלי של מתי קרו דברים. במידה מסויימת גם התארים שלי עושים לי סדר (ראשון 2008, שני 2013, שלישי עכשיו).
מן הפייסבוק. מעניין שהם לא חושבים שם שהתיכון הוא כזה אירוע חיים
נקודת הזמן הזו שבה התחלתי להיות, עוד לא לעבוד, במכינה היא פתח אדיר לתפיסת השינוי בשבילי על שלושה מישורים - 1. המישור האישי מקצועי שלי 2. המישור של מה שקורה בארץ בתחום של בריאות הנפש 3. מה שקורה בכלל בארץ ובעולם מבחינת טכנולוגיה. כי אלו שלושת הדברים שמאז אני בפוקוס עליהם.
נכון, אני כבר לא מתעסקת בטכנולוגיה כל כך, יעידו על כך הפערים בין פוסט לפוסט בבלוג הספציפי הזה, אבל המציאות ממשיכה גם בלי שאתבונן בה, ודברים שפעם היו בגדר מדע בדיוני או חדשניים נהיו חלק משגרת היומיום שלנו. הצצתי ביומן שלי שמנוהל היום כולו בגוגל ואין שם כלום, התחלתי להשתמש בו רק באוקטובר 2011.

ראיתי היום פוסט שנכתב על השער של הניו-יורקר, המאייר שעיצב אותו אמר שהוא לא מפחד שרובוטים יחליפו אותו בעתיד כי בשביל זה הם צריכים להיות נוירוטים, או משהו בסגנון, וזה באמת מאוד מעניין ומטריד ה-מה יהיה. עם זאת, זה כבר לא מטריד אפילו מרוב שכל הזמן מדברים על זה.
השער המדובר (שיוצא רק מחר..) - וזה מה שהוא אומר על זה
ובאיזשהו מקום, בגלל שהעתיד הוא הדבר החם של ההווה, יש משהו מאוד קלישאתי כשהוא קורה.
משהו בהפתעה, אפילו בשבר של השינוי, התפקחות מידע ישן, פשוט לא מעניין כי הוא כל כך מדובר, מבויים ומעובד.

בחגים הייתי ביוון. לא כתבתי על זה כלום. יוון כמו נתקעה בשנות ה80, חופים עם מים מנצנצים, צידי כביש לא מתוחזקים, קצב של פעם. היוונים (שכל הזמן הצחיק אותי להתייחס אליהם כיוונים, כי הם לא נראים אנטיוכוסים כאלה אבל זו הקונוטציה הראשונית שלי) התחילו את הכל, את ההשכלה, והתרבות והספורט, ואז הרומאים לקחו את זה הלאה ומפה לשם הם נשארו מאחור. והכלכלה שם נוראית, ויש לא מעט בתים נטושים והזנחה, במקומות שנראה שיש להם פוטנציאל מדהים, לי כתיירת זה היה כייף, הצצה לאפשרות, הרגיעה והחוויה המאוד נוסטלגית, אבל לא הייתי רוצה שהבית שלי יהיה כך. הכי קל להיות נוסטלגית על אחרים.

עשר שנים.. הייתי כל כך קטנה. ובעוד שבוע מגיעות אלי סטודנטיות, להכשרה אחרונה, כביכול אותו דבר אבל שונה לגמרי. ושום דבר לא נכון או חס וחלילה מושלם. זה פשוט מה שיש.


יום חמישי, 2 במרץ 2017

בתפר שבין טיפול לעיצוב. ונשים.

לא כתבתי בבלוג הזה מאז אוקטובר. לא סתם, התמקדתי כמו שצריך אך ורק (כמעט, לפחות בהקשר של מה שאני כותבת פה) במחקר שלי, שמאז שפתחתי את הבלוג הזה שמטרתו הייתה ועודנה לעזור לי להגיע לתובנות לגבי החיבור שלי המקצועי למדיה. אז למי שלא יודע, כלומר מי שהצליח להמנע מלשאול אותי "על מה הדוקטורט שלך" רק אדווח שהמחקר שלי נוגע בטכנולוגיה אבל ממש לא כמו שחשבתי. אולי מתישהו אכתוב גם על זה אבל כרגע אני רוצה ממש לרגע, כלומר לפוסט אחד ויחיד לחזור ולסכם כמה דברים שהייתי שותפה אליהם בשנה האחרונה. אני אתחיל מהסוף, כי זה הכי קרוב והסיבה שפתחתי את המחשב (כמה פעמים יש לציין, עד שנזכרתי מה אני רוצה לעשות) עבור משהו שהוא לא הדוקטורט שלי, או דיווח על פגישה עם מרפאה בעיסוק מופלאה כזו או אחרת בבלוג שלי עם נעמה תודה רב"ע על הקפה (וכן, זו פרסומת). 

אז ביום שלישי הייתי לשמחתי בכנס מקסים וכל כך הכרחי - Therapy meets Design, שעסק בדיוק בזה - במפגש בין טיפול לעיצוב. היו שם מעצבים לגווניהם ומטפלים לסוגיהם והרצאות מושלמות שתקפו את הנושא מכל מיני כיוונים (כולל כסף!) ואני עסקתי בעיקר באיך להקשיב, לאחסן במגירה הנכונה ולשים את זה לעוד 3.5 שנים בצד. 
התג שלי, ככה זה כשהכל טכנולוגי - השם שלי כתוב בדיוק כמו שאני כתבתי אותו. 
כנראה שזה לא ממש יקרה, זה מעניין מדי, ורלבנטי מדי בשביל שאתעלם לגמרי וכמו שכתבתי בהתחלה זה לא המפגש הראשון שלי עם הנושא. הרבה מהחיבור אני זוקפת לזכותה של מורן, שיום אחד אני אולי אוכל להגיד בדיוק מה היא עושה אבל זה בתחום של האינטרנט. מורן לקחה אותי איתה למפגש של xx+ux שזה פורום של נשים בתחום של חווית משתמש (Universal Experience). בתחום הזה יש דומיננטיות גברית ועלה צורך להגביר את הנוכחות של הנשים בכנסים ומשם קם הפורום (אם טעיתי בצורה זו או אחרת אשמח לתיקונים). תהליכים דומים קורים במגוון תחומים, אם במיזם ויקי-נשים שכבר כתבתי עליו פה ושם. אם בקבוצות של נשים בפייסבוק סביב עסקים פרטיים וכו' וכו'. 
במפגש ההוא שהתקיים במשרדים של WIX (מגניב בטירוף) כבר בהרצאות הייתה הרצאה על נגישות, שבגללה כנראה בכלל באתי, ובסוף היו קבוצות קטנות. ישבנו בקבוצה של 4 ואני הייתי נבוכה מזה שאני לא "באמת" קשורה. מהר מאוד מצאנו שפה משותפת והרגשתי קצת יותר טוב אבל עדיין, קצת מהצד. 
בהמשך השנה רץ בפיד שלי מכמה כיוונים מידע על פסטיבל פרינט סקרין ועל סדנה לנשים בתחום של אומנות דיגיטלית שתהיה מקדימה לפסטיבל בתמיכת שגרירות ארה"ב. ראיתי, מילאתי את הטופס - שהיה סופר מעניין בעצמו - ואמרתי לעצמי שאם כן זה יהיה נחמד ואם לא אז גם בסדר. התקבלתי. הפעם זה היה כל מיני נשים, בכל מיני מקצועות עם כל מיני גישות וכיוונים. אולי הקבוצה הראשונה שהייתי בה שלא הייתה ייעודית מבחינת האוכלוסיה, היו כאלו שזה היה התחום שלהן וכאלו שממש לא והיה ממש ממש מעניין. אני מחפשת תמונות מאז ומוצאת את התמונה הזו, מהסדנה הראשונה: 

מכונת ציור - עשינו עם ליאת סגל המהממת 

ואת התמונה הזו, מהסדנה שהכי אהבתי של יצירת מסע מתוך גלויה, עם דלית שלום הנהדרת: 


נכון, את רוב הדברים אני לא רואה את עצמי עושה היום, אבל זה פתח לי את הראש בגדול. ממש לא מזמן היה איזה רעיון לעשות משהו עם הטכנולוגיה של NFC וידעתי מה זה. כלומר, לא שלא ידעתי קודם איך להשתמש בNFC אבל היום אני יודעת שאפשר ליצור את הדברים עצמם, עשיתי את זה כבר פעם עם תמיכה וזה עבד. שום סיבה שלא אוכל לשחזר את זה בהקשר אחר. 
וכמו בכל דבר אחר המרכיב המשמעותי ביותר הוא המפגש. דיברתי שם עם נשים שלא הייתי פוגשת בסיטואציות אחרות וזה היה מעניין. וכמו המידע, זה לא שהיום אני בקשר איתן אבל כשאני רואה משהו שמישהי עושה מעניין אותי לראות או ללכת או לחשוב ביחד. וזה מחזיר אותי לחיבור בין טיפול לעיצוב. יש כל כך הרבה ממשקים, והשיתוף הוא הכרחי בימינו וכל כך מתאים. השפה - שהיא בדרך כלל המכשול בחיבורים האלה - כל כך דומה, ממש ענין של ניבים שונים. 

מה שנשאר זה להתחיל לתפור. 

יום חמישי, 27 באוקטובר 2016

יום שירותי ריפוי בעיסוק העולמי - טיפים מקצועיים לשמירה על בריאות הגוף במהלך ישיבה ממושכת - פוסט אורח של תודה רב"ע (טקסט והדגמה - רוני דויטש)

היום חל יום שירותי ריפוי בעיסוק העולמי!  כחלק מהיום, נותנים לכם טיפים מקצועיים לשמירה על בריאות הגוף במהלך ישיבה ממושכת. כל מתיחה מומלץ לבצע פעם בשעה, להחזיק לפחות ל 5 שניות ולחזור עליה כ3 פעמים:

1. מתיחות לצוואר - להביא את אוזן ימין לכתף ימין. לשמור על גב זקוף במרכז ולא להרים כתף. אותו הדבר בשמאל. 
מתיחות לצוואר הדגמה


2.  מתיחות לשורש כף יד ואמה - להושיט את היד לפנים כאשר האצבעות פונות לרצפה. לדחוף את גב היד המתוחה כלפי הגוף עם היד השנייה. 
מתיחה נוספת לכיוון השני - יד מושטת לפנים עם אצבעות כלפי התקרה, יד שנייה מושכת את כף היד המתוח כלפי הגוף. 

מתיחות לשורש כף יד ואמה הדגמה


3. מתיחה לגו - בישיבה על כסא, להקפיד ששתי כפות הרגליים שטוחות על הרצפה ולעשות ״טוויסט״ עם פלג הגוף העליון לצד אחד. לנסות להפנות את הכתפיים כלפי הקיר מאחוריך.  לבצע אותו דבר לצד השני. 
מתיחה לגו


4. מתיחה לגב תחתון וירך- בעמידה, להרים ברך אחת ולמשוך אותה לכיוון החזה. כדאי להיתמך עם היד השנייה בכסא או שולחן כדי לשמור על שיווי משקל. להקפיד על גב זקוף במרכז. 
מתיחה לגב תחתון וירך

 
5. מתיחה לכתף ושכמה - להביא את יד ימין שמאלה, מקבילה לרצפה. עם יד ימין למשוך את הזרוע לכיוון הגוף, הראש מסתכל לכיוון הנגדי למתיחה. להקפיד שהכתפיים לא יעלו לאזניים והגב נשאר זקוף באמצע.  לחזור בכיוון השני. 
מתיחה לכתף ושכמה הדגמה


מוזמנים להתנסות וכמובן להעביר הלאה למי שזקוק. מרפאים בעיסוק שוקדים על שימור בריאותכם על מנת שתוכלו להמשיך לקחת חלק בעיסוקים משמעותיים לכם!

מוגש כשירות לציבור מקבוצת תודה רב״ע.
 
לקישור לדף הפייסבוק של תודה רב"ע לטיפים נוספים ועדכונים שוטפים - תוד"ה רבע בפייסבוק.


יום שישי, 21 באוקטובר 2016

סרטים מהניינטיז, הסטוריה או נוסטלגיה?

לאחרונה התוודתי בקול שבניגוד לכל חברותי מהתיכון לא ראיתי את סרט המופת Clueless. מסתבר שעובדה זו פוגמת בתהליך ההתפתחות האישית שלי ומונעת ממני להבין סיטואציות חברתיות או משהו כזה. אז אתמול הקדשתי את הזמן (שעה, 16 דקות ו32 שניות) בשעת לילה מאוחרת וצפיתי בסרט שנמצא באורך מלא ביוטיוב ואני אשים אותו כאן:



מצד אחד יש לי ווי על סרט חובה, ומצד שני זה לא אותו דבר. לראות היום סרט שיצא לפני 20 שנה זה אחרת לגמרי. העולם השתנה, אני השתנתי והאינטראקציה בין הסרט, תפיסת המציאות שלי והמציאות עצמה לא מייצרת את אותו הדבר שהיא ייצרה אצל חברותיי. יש הרבה סרטים או שירים או טקסטים שיושבים אצלי חזק לא בשם עצמם אלא בשם מי שאני הייתי כשנחשפתי אליהם ועם הסרט הזה כנראה שפספסתי את המומנטום. חולפת בראשי המחשבה שכמה טוב שראיתי את "שמש נצחית בראש צלול" בזמן הנכון בחיים ובטוח יש עוד כאלו יצירות מכוננות, ואני אהיה רגע סנובית (סליחה לט'2) ואציין שאת החיים ללא קלולס אני דווקא דיי מחבבת. חוץ מזה בשביל זה יש לי חברות, שאני אוכל להיות סנובית ומחוברת, זה לא כל העניין בסרט בעצם? (אלפי בנות ירימו גבות מעוצבות על הפרשנות הזו).

בחזרה לנינטיז. לאחרונה דווח על כך שכבר לא מייצרים מכשירי וידיאו, בנינטיז כך צפינו בסרטים. היה לנו כמו מנוי או משהו כזה באוזן השלישית בפלורנטין והיינו נוסעים כל המשפחה אחת לכמה זמן להחליף את הסרטים. פעם אחת באנו והם כבר לא היו שם, סגרו את המקום. מאז צפינו שוב ושוב בקלטות הוידיאו שהיו שם ובעצם נשארו אצלנו. החוויה של להוציא סרט, להחליף סרט הוחלפה אצלי בשנים האחרונות למנוי בסינמטק, כך אני זוכה גם לראות מלא סרטים וגם לצאת מהבית. 

ובכן, מסתבר שיש הרבה סרטי נינטיז באורך מלא ביוטיוב, לא תמיד עם כתוביות לפני או אחרי אבל להשלמת השכלה זה מעולה. רשימה קצרה: אויב המדינה (שנטען על ידי שרון שראינו סביב שיעור אזרחות או משהו כזה) עם וויל סמית האגדי, אני חושבת שראיתי אותו המון, תאוריית הקשר עם סצינת הסיום האהובה עליי בכל הזמנים (זכרתי סוס ויש שם סוס..), ואפילו כשהארי פגש את סאלי... (וגם.. בדיוק כשהתאהבנו, בזמן שישנת, כל הסרטים עם שמות פועל בתוכם) סרטים כה תמימים כשמסתכלים עליהם היום. אפילו הקונספירציות בסיסיות יחסית לאלו שאנו רואים בסרטים של היום, וכמובן היחסים בין הדמויות והאפקטים.

במחשבה נוספת קלולס בהחלט שייך לשם, ואני יכולה לשחזר באופן מסויים את הנערה שבתוכי ולראות את זה כחווית נעורים (נגיד לחשוב על זה ש"וואו, איזה מגניב, טלפון נייד"). פחות סביר שבני נוער היום ייתחברו לזה כמו שבשבילי לראות את חופשה ברומא (כן כן גם באורך מלא) היה חוויה ברמה התרבותית/אנתרופולוגית ולא חוויה נוסטלגית. המחשבות האלו מזכירות לי שני סרטים, שבחלקם אני בצד האנתרופולוגי ובחלקם אני נוגעת בנוסטלגיה או בעכשוויות. הראשון זה בעצם טרילוגיה - טרילוגיית ה"לפני", הזריחה השקיעה וחצות (זריחה - קטע קלאסי, שקיעה - סרט באורך מלא, חצות - טריילר). כן, שלושת הסרטים האלה בהם איתן הוק וג'ולי דלפי לא מפסיקים לדבר ודבר ולדבר. בסרטים הראשונים הדיבורים שלהם נכנסו לפיאנתיאון של התפיסות שלי לגבי אהבה, וגורל וכו' וכו'.. ובשלישי כבר שפטתי את מה שנאמר על פי אמות המידה האלה + השפעות נוספות. סרט נוסף, והפעם באמת סרט אחד, גם הוא עם איתן הוק הוא התבגרות   וזה הטריילר כי זה סרט יחסית חדש, אפילו שהוא צולם במשך 12 שנה! עם אותם השחקנים. כן, סרט סופר מיוחד ואני ממש מתפלאת על עצמי שלא כתבתי עליו.. עצם זה שיש שם שחקנים שממש התחייבו לליהוק לסרט שלוקח כל כך הרבה זמן לייצר הוא מופלא. ממש כמו בטרילוגיה - רק ביצירה אחת, אין פה שאלה האם להמשיך עוד עונה, או עוד פרק, יש מחוייבות לתהליך ארוך וחד פעמי.



יום שלישי, 2 באוגוסט 2016

דור ה-מה הפעם?

אל ההרצאה "נקמתו של דור הקנגרו" הלכתי כי הנושא מאוד עניין אותי (טרם שמעתי את המינוח הזה לתיאור הדור שאני ממש נמצאת בקצה שלו מבחינת הגיל) אבל מעבר לזה משהו בבטן גרם לי להפוך עולמות ולסיים מטלות (ותודה לכל הנוגעים בדבר ובמיוחד להדס ודרור!) לפניו ולבוא. 
אותו דבר בבטן גרם לי לפני שנה בערך לעבור על כל החנויות ספרים בירושלים וללקט לי את ספריו של זיגמונט באומן, לאחר שבאופן אינטואיטיבי לגמרי וללא הכרות בכלל רכשתי את הספר שלו "תרבות בעולם נזיל" ונשבתי בקסם החשיבה של האיש הזה שעבר כמעט את כל המאה שעברה ואת הקצת של המאה שלנו. 
ואיזה פלא, ההתייחסות הראשונה בהרצאה הייתה לבאומן! פעם ראשונה שאני שומעת מישהו אחר מדבר עליו. ובהמשך עלה השם של קרלו שטרנגר שגם הספר שלו נח לו על המדף שלי עם הרבה סימונים. מיותר לציין שלא התחדש לי הרבה, אבל ממש לא נהנתי פחות, מה יותר חוויתי מלשמוע דברים שאני מחברת לי בראש נאמרים על במה ועם מצגת כה חיננית על ידי מישהו אחר שבסוף גם אומר שזה לא רק הוא אלא חבורה של אנשים. 


דור הקנגרו, הערב בנוקטורנו

אם את מישהו זה מעניין שפשוט יילך וישמע, מניחה שבדף של רוג'ום יופיעו פרטים. אני רוצה לציין שתי נקודות שאיתן יצאתי ואולי כמה דברים סביבן.
דבר ראשון נוגע לחיים בעולם משתנה. הוא הביא בהרצאה משפט מאוד חזק שכתבה ליאור בר טוב באיזה פרוייקט של YNET  (שוב, משהו שכבר קראתי ופתאום מופיע כציטוט) והיא אומרת כך - "עשינו בדיוק את כל מה שאמרתם וזה לא עובד. וזה לא עובד כי "קורסי ההכנה לחיים" שנתתם לנו מתאימים לחיים שכבר לא קיימים". זו מחשבה מטרידה מצד אחד, כי קשה מאוד להתחמק מזה שאנחנו חיים בעולם שמשתנה מאוד מהר, והוודאות פוחתת עם הזמן. מצד שני יש בהבנה הזו משהו מאוד מרגיע כי אם זה משהו כל כך גלובלי שקשור לסביבה החיצונית אז חייבים לעשות עם זה משהו, זה לא רק שלי וזה לא רנדומלי. במובן הזה הקריאה של בר טוב לבחון את "קורסי ההכנה לחיים" היא אמיתית ואפשרית. מה אנחנו מלמדים? מה אנחנו לומדים? ומאיפה? הן שאלות פרקטיות מאוד, עם אפשרות ליישום ושינוי
הדבר השני מתייחס למהפכה. אני לא אוהבת מהפכות. אני לא מאמינה במהפכות. עמדתי בהפגנה אחת במחאה החברתית ואני צועדת או יותר נכון צופה רק בצעדת ירושלים בסוכות כי להרים כיסאות ושולחנות לא מזיז כלום לדעתי. אני חושבת על זה פתאום שעשינו את זה בכיתה ט', הוצאנו את כל הכיסאות והשולחנות החוצה במחאה על משהו ולא יצא לנו מזה כלום רק נזיפות. אולי החוויה הזו הוציאה לי את הרוח לכל החיים. אולי החינוך האנגלי וצפיה בהמון סרטים על משפחת המלוכה. לא יודעת. לא מאמינה. שינויים מתהווים. צריך זמן בשביל שיקרה שינוי אמיתי. ובעיקר צריך אלטרנטיבה. ופתאום חן, המרצה, שמדבר במהפכנות, מתייחס אליה כאלטרנטיבה הפחות מקדמת. וכמובן מביא את באומן כהוכחה, או יותר נכון את דבריו של באומן. עוד חיזוק לאגו הפילוסופי שלי
תוך כדי כתיבת הפוסט הזה דיברתי עם אחותי (לכן אולי הוא לא קוהרנטי כי יש רווח של שעתיים פחות או יותר מאמצע של הפוסט) ומתוך השיחה עלה שהוא לא כל כך אמר את המילה קהילה, למרות שבסופו של דבר היא עולה כאלטרנטיבה (ובסרטון על הרוג'ום הוא דוקא כן מדבר על זה). הקהילה נותנת מענה אלטרנטיבי לצורךלהתקומם על עוולות, להתמודדות עם מצב של פגיעות, לחוסר הוודאות במחר. הקשרים שאנו יוצרים הרבה יותר חזקים וודאיים מתחומים אחרים בחיינו כמו עבודה, השכלה ומקצוע. גם מה שרוג'ום יוצרים הוא קהילה. קהילה חושבת קהילה יוצרת (אם הבנתי נכון את הקונספט כמובן). באומן אומר בהקשר של אי הוודאות - "האנשים כמהים היום לתחושה של קהילה בתקווה (המוטעית) שהיא תספק להם מחסה מהמהומה הגלובלית הגואה". קהילה לדעתי יכולה לייצר את המחסה אבל לא מתחייב שרק המבנה של הקהילה יספק אותו. באותה מידה הוא יכול לעורר מהומה, אבל היא כלי שבהחלט יכול להיות המענה

לא החלטתי עדיין אם רוג'ום מספיק מעניין אותי בשביל להיות באופן פעיל חלק, אבל אני שמחה לדעת שהם ישנם ושיש אנשים שמדברים בשפה (לו גם התיאורטית) שלי. ולו יחייה זיגמונט באומן עוד שנים רבות ויחכים את עולמנו

יום ראשון, 10 ביולי 2016

נוסטלגיה של התחבורה הציבורית

לפני כמה שבועות השתתפתי בערב שבין היתר שר בו קובי אוז. רוב הערב היה מקרטע אבל אז הוא שר את התחנה הישנה, ולי נפתח הלב.



בחיים שלי ביקרתי לא מעט בתחנות מרכזיות, ישנות, חדשות, חדשות-ישנות כמו אלו של תל אביב וירושלים שהשתנו בין נסיעותיי הרבות. כל זה עד לפני שלוש שנים שהתחדשתי ברכב. השבוע בנסיבות מצערות נסעתי באוטובוס, קטע קצר מאוד של כביש, שהזכיר לי נשכחות ויחד עם תמר שנסעה אתי נזכרנו בכרטיסי הנסיעה הישנים של פעם.

למי שהצטרף למעגל הנוסעים בשנים האחרונות אין מושג על מה אני מדברת. היום יש רב קו, ומכונה שפולטת כרטיס לפי מה שמזין הנהג אבל פעם היו לנהג מלא כרטיסים מנייר דק שעליהם היו מספרים מהם היה מרכיב את סכום הנסיעה. בתמונות הבאות ניתן לראות את הכרטיס כמו שהוא היום ואת הכרטיסים מלפני 40 ו20 שנה..


  


גם העמדה של הנהג השתנתה מאוד. פעם הנהג היה נכנס לתחילת הקו שלו עם לוח של כרטיסים ומתקן של חלוקת עודף, והיום הכל בתוך המכונה הקטנה. שוב, היום ובעבר..


 

יפה שהמקום לכוס הקפה נשאר..

בנסיעה שלנו השבוע יצאנו ממקום באמצע הדרך למקום אחר שהוא באמצע הדרך והנהג שלף את טבלת הקו. מי שנסע פעם ממקום לא כ"כ מוכר מכיר את הסיטואציה הזאת. הנהג בעצם לא יודע כמה לדרוש ממך לשלם והטבלה אומרת מכל מקום כמה משלמים לכל מקום. לזה לא מצאתי תמונה, אבל אני מוכנה להשבע שהנהג שלנו הוציא אחת כזו ובדק כמה נשלם ממיתר לעתניאל. 

זה זרק אותי אחורה לטיולים שהייתי עושה ברחבי הארץ כשתחום המומחיות שלי היה לסוע ממקום לא קושר אחד למקום לא קשור 2 ואיכשהו שמחיר הנסיעה יהיה קשור לאיזושהי כרטיסיה שמאכלסת כיס בארנק שלי.

כרטיסיית נוער, ביומולדת 22 עדיין ניסו למכור לי כזו.. 
היו לי כרטיסיות מכל מיני סוגים. מעיר לעיר, מצומת לעיר, ממחלף כלשהו למחלף כלשהו אחר שמוביל אותי הביתה ועוד. ואז פתאום שכשמגיעים בסוף מסלול נניח של נחל עמוד ועומדים בצומת חוקוק לאוטובוס לטבריה או משהו בדיוק הכרטיסיה שכבר שכחתי ממנה והייתי בטוחה ששני הניקובים שנשארו בה הם בזבוז כי אני כבר לא נוסעת מאיפשהו לאיפשהו אחר - היא בדיוק התאימה!

היום כבר אין לי חוויות התעלות שכאלה, אני מסתפקת בשמחה הפשוטה שכרטיס האשראי שלי עובר במכונה של התדלוק. ושומרת קבלות. יש לי גם ברב קו כרטיסיה של הרכבת הקלה ושל נסיעות בתל אביב. 

אפרופו תל אביב, שיר על קו 5, אחד הנצחיים (הקו והשיר). אולי אחד הקווים היחידים שתמיד לקחתי ותמיד אקח, בדרך אל הים.