אמנם בשעון חורף כתבתי על שינויים, אבל שינויים וזמן הולך טוב ביחד. ולרגל הקיץ, וכל הימים שיוציאו אותנו מהשגרה, לחשוב על זמן נראה לי מתאים. הפעם לא היה לי בכלל ג'ט לג של החלפת שעון, פשוט חטפתי ווירוס קטלני, שקטל לי לגמרי את פרק הזמן שבין שבת לשני בצהריים, שזה הזמן בו כולנו נדרשנו להתרגל לשינוי הזה. לי היה ריסטארט טבעי.
מתי חזרתי לעצמי? תוך כדי ערב עיון מקסים, שנערך לזכרה של נורית וינבלט ז"ל שהייתה ראש החוג שלי בתואר הראשון והייתה כמובן עוד הרבה דברים נהדרים אחרים. היא לימדה אותנו על הגיל השלישי, על פנאי, על פוסטמודרניזם ועוד הרבה דברים בין השורות של אלו. הלימודים בתואר הראשון השאירו עליי רושם בעיקר דרך דמויות כמוה. אני זוכרת אותה מדברת על פנאי רגוע או על כבוד, וכשאני חושבת על הדברים האלו בחיים שלי אני רואה אותה פוסעת בחדר והדרת פנים מלווה אותה, אוחזת בקבוק חצי ליטר לימונדה ולא רק מלמדת אלא ממש מעבירה לנו את הערכים שלה. וזה מייצג הרבה מהאנשים (ובעיקר נשים) מהן למדתי בשנים בהן ביססתי חלקים מאוד גדולים מעצמי.
בתוך כל הלמידה המאוד משמעותית שלי, היו לי גם אי הסכמות או מחשבות אחרות על הדברים שלמדתי, בעיקר היה לי חסר את החיבור לתפיסות "נדושות" עליהם אני גדלתי. אבל הייתי במין תקופה מחפשת אז לא נגעתי בזה. היום אני יכולה להגיד שבשיעורים שדיברו על רוח ונפש, היה לי מאוד קל להבין את המושגים כי התחבטתי בהם בתיכון סביב דורי דורות של "תאורטיקניים" בהגות הדתית יהודית. לכן אתמול כשד"ר בהדורי המקסים, דיבר על אלוהים ונשמה שוב הרגשתי בבית. וגם הגוף שלי נרגע.
מה לכל זה ולזמן. המון! קודם כל מושגים של רוח ונשמה מובילים אותי ישר לתפיסת זמן רחבה של נצח ומשהו שהוא מעבר לזמן. אנחנו בחיים בעולם שזמן הוא כסף, ושכל הזמן "אין זמן". בעולם של הריפוי בעיסוק יש הרבה התייחסות לארגון זמן, אפרופו הכינוס - דובר הרבה על דברים לעשות בבוקר, כל המרפאות בעיסוק סביבי, כולל אותי, ישר הכניסו את המשימות למשבצות זמן ריאליות, זה בטבע שלנו.
יש שני מצבים שבהם אנחנו מוותרים על הזמן, כשמשהו מכריח אותנו, וכשיש משהו שחשוב לנו מהזמן, ויש מקרים שהשניים משתלבים ואסביר למה אני מתכוונת.
משהו שמכריח לוותר על הזמן - ווירוס נגיד, רק שזה לא עובד על וורקרהוליקים, ביום ראשון גירדתי את עצמי מהמיטה ונסעתי לקורס אותו אני מרכזת, אבל חזרתי ישר אחריו למיטה. כלומר, המצב הפיזי שלי הפחית את ניצול הזמן שלי. בשנה שעברה היתה לי דלקת במיתרי הקול, אין דבר גרוע יותר למרפאה בעיסוק שעושה רוב היום קבוצות או שיחות או הדרכות - כלומר מדברת. אז באמת ישבתי בבית שבוע ולא התייחסתי לזמן. אפילו הלכתי לקיצוניות וראיתי את הפרק האחרון של דאונטון אבי לפני כל האחרים (בטעות..).
הדבר השני הוא כשאנחנו מחליטים שמשהו יותר חשוב מהזמן. הכי פשוט - לקחת חופש. לא קורה לי הרבה אבל לפעמים כן, אני מחליטה שביום זה וזה יותר חשוב לי לא לעשות את מה שאני עושה בשגרה ולעשות משהו אחר שלא קשור לזמן הרגיל שעל פיו אני מתנהלת. ובמצב כזה הטכנולוגיה מאוד מקשה ואתייחס לזה בהרחבה מתישהו. בככל, שמחליטים שזמן מסויים הוא חשוב ובמודע מקדישים אותו למשהו ומתעלמים מהדברים האחרים.
והמצב המשולב הוא מצב שבו משהו חיצוני קובע לנו את הזמן אבל מתוך בחירה שלנו. הדוגמה שלי היא השבת. שעליה גם ארחיב בקרוב, יש לי כבר כמה רעיונות עליה. שבת זה זמן מדהים של ריסטארט שנכפה עלינו בצורה של יום קבוע זמנים קבועים (והודות לשעון קיץ, לימי שישי ארוכים ומוצשים קצרים תודה לאל). ניהלתי כמה פעמים בחיים את הדיון של מה היה קורה אם היו רק חמישה ימים או אם היו דווקא שמונה ימים בשבוע. אולי זה עניין של הרגל אבל כששבת מגיעה, היא לגמרי במקום, תמיד. בשבילי המגבלות של שבת, בעיקר הניתוק הטכנולוגי, מאוד מארגנות את היחס שלי לזמן. ועל כך בהרחבה בפוסט נפרד.
ולזמנים יותר בסיסיים, כמו בוקר וערב ולילה וזמנים שונים ביניהם. כמו שכבר ציינתי דובר הרבה על הבוקר, והחשיבות שלו. כולם יודעים ש"ארוחת הבוקר היא הארוחה החשובה ביותר" וכמה זה חשוב להתחיל את הבוקר כמו שצריך, וזה נכון. אנשים נוטים לסווג את עצמם אני איש של בוקר איש של לילה וכדומה.
לאחרונה אני עסוקה בהתערבות מסויימת שיש בה כלי של יומן שימוש בזמן, ואולי כבר התייחסתי לזה, וכשהתחלתי למלא את זה עם אנשים קלטתי עד כמה אני לא מאורגנת עם הזמן בכלל. יש ימים שאני של בוקר ויש לילות שאני של לילה, כמו עכשיו. בעיקר אני אוהבת שנ"צים (שנת צהריים).
מעניין אם זה משהו שיש היום יותר, סדר יום אחר, לא בוקר צהרים ערב רגיל. אני מניחה שכן, עם ההתפתחות של החשמל, ואנשים שעובדים דרך האינטרנט וחיים במקום אחד ועובדים במקום אחר בעולם, שזה בכלל מאפשר ומחייב.פעם כשלא היה חשמל מי היה מבזבז זמן על שנ"צ כשעוד שעתיים חושך? אבל היום מה זה משנה? יש לי אור מתי אני רוצה. אז למה אנחנו עדיין קמים עם השמש? אין לי את התשובות. אבל אם ללכת קצת לפי מישהו הרבה יותר חכם (איינשטיין) - "הדבר הכי חשוב, הוא לעולם לא להפסיק לשאול שאלות". והיה לו גם איזה מושג על זמן (וגם נורא התחשק לי להוסיף את תמונה הזו..)
וברגע שסיימתי לכתוב ראיתי פוסט ששיתפה סיון רהב מאיר על דברים שאמרה הרבנית הנקין (אמא של איתם הנקין ז"ל) על קדושת הזמן. מתוכו הדברים על לימוד תפיסת הזמן בישיבת קלם: "בישיבת קלם המפורסמת היה סדר לימוד של חמש דקות בלבד. ראש הישיבה רצה שהתלמידים יפתחו ספר לחמש דקות, לא רק כדי ללמוד אותו אלא כדי ללמוד כמה ניתן להשיג בחמש דקות. גם חמש דקות זה זמן."
מתי חזרתי לעצמי? תוך כדי ערב עיון מקסים, שנערך לזכרה של נורית וינבלט ז"ל שהייתה ראש החוג שלי בתואר הראשון והייתה כמובן עוד הרבה דברים נהדרים אחרים. היא לימדה אותנו על הגיל השלישי, על פנאי, על פוסטמודרניזם ועוד הרבה דברים בין השורות של אלו. הלימודים בתואר הראשון השאירו עליי רושם בעיקר דרך דמויות כמוה. אני זוכרת אותה מדברת על פנאי רגוע או על כבוד, וכשאני חושבת על הדברים האלו בחיים שלי אני רואה אותה פוסעת בחדר והדרת פנים מלווה אותה, אוחזת בקבוק חצי ליטר לימונדה ולא רק מלמדת אלא ממש מעבירה לנו את הערכים שלה. וזה מייצג הרבה מהאנשים (ובעיקר נשים) מהן למדתי בשנים בהן ביססתי חלקים מאוד גדולים מעצמי.
בתוך כל הלמידה המאוד משמעותית שלי, היו לי גם אי הסכמות או מחשבות אחרות על הדברים שלמדתי, בעיקר היה לי חסר את החיבור לתפיסות "נדושות" עליהם אני גדלתי. אבל הייתי במין תקופה מחפשת אז לא נגעתי בזה. היום אני יכולה להגיד שבשיעורים שדיברו על רוח ונפש, היה לי מאוד קל להבין את המושגים כי התחבטתי בהם בתיכון סביב דורי דורות של "תאורטיקניים" בהגות הדתית יהודית. לכן אתמול כשד"ר בהדורי המקסים, דיבר על אלוהים ונשמה שוב הרגשתי בבית. וגם הגוף שלי נרגע.
מה לכל זה ולזמן. המון! קודם כל מושגים של רוח ונשמה מובילים אותי ישר לתפיסת זמן רחבה של נצח ומשהו שהוא מעבר לזמן. אנחנו בחיים בעולם שזמן הוא כסף, ושכל הזמן "אין זמן". בעולם של הריפוי בעיסוק יש הרבה התייחסות לארגון זמן, אפרופו הכינוס - דובר הרבה על דברים לעשות בבוקר, כל המרפאות בעיסוק סביבי, כולל אותי, ישר הכניסו את המשימות למשבצות זמן ריאליות, זה בטבע שלנו.
יש שני מצבים שבהם אנחנו מוותרים על הזמן, כשמשהו מכריח אותנו, וכשיש משהו שחשוב לנו מהזמן, ויש מקרים שהשניים משתלבים ואסביר למה אני מתכוונת.
משהו שמכריח לוותר על הזמן - ווירוס נגיד, רק שזה לא עובד על וורקרהוליקים, ביום ראשון גירדתי את עצמי מהמיטה ונסעתי לקורס אותו אני מרכזת, אבל חזרתי ישר אחריו למיטה. כלומר, המצב הפיזי שלי הפחית את ניצול הזמן שלי. בשנה שעברה היתה לי דלקת במיתרי הקול, אין דבר גרוע יותר למרפאה בעיסוק שעושה רוב היום קבוצות או שיחות או הדרכות - כלומר מדברת. אז באמת ישבתי בבית שבוע ולא התייחסתי לזמן. אפילו הלכתי לקיצוניות וראיתי את הפרק האחרון של דאונטון אבי לפני כל האחרים (בטעות..).
הדבר השני הוא כשאנחנו מחליטים שמשהו יותר חשוב מהזמן. הכי פשוט - לקחת חופש. לא קורה לי הרבה אבל לפעמים כן, אני מחליטה שביום זה וזה יותר חשוב לי לא לעשות את מה שאני עושה בשגרה ולעשות משהו אחר שלא קשור לזמן הרגיל שעל פיו אני מתנהלת. ובמצב כזה הטכנולוגיה מאוד מקשה ואתייחס לזה בהרחבה מתישהו. בככל, שמחליטים שזמן מסויים הוא חשוב ובמודע מקדישים אותו למשהו ומתעלמים מהדברים האחרים.
והמצב המשולב הוא מצב שבו משהו חיצוני קובע לנו את הזמן אבל מתוך בחירה שלנו. הדוגמה שלי היא השבת. שעליה גם ארחיב בקרוב, יש לי כבר כמה רעיונות עליה. שבת זה זמן מדהים של ריסטארט שנכפה עלינו בצורה של יום קבוע זמנים קבועים (והודות לשעון קיץ, לימי שישי ארוכים ומוצשים קצרים תודה לאל). ניהלתי כמה פעמים בחיים את הדיון של מה היה קורה אם היו רק חמישה ימים או אם היו דווקא שמונה ימים בשבוע. אולי זה עניין של הרגל אבל כששבת מגיעה, היא לגמרי במקום, תמיד. בשבילי המגבלות של שבת, בעיקר הניתוק הטכנולוגי, מאוד מארגנות את היחס שלי לזמן. ועל כך בהרחבה בפוסט נפרד.
ולזמנים יותר בסיסיים, כמו בוקר וערב ולילה וזמנים שונים ביניהם. כמו שכבר ציינתי דובר הרבה על הבוקר, והחשיבות שלו. כולם יודעים ש"ארוחת הבוקר היא הארוחה החשובה ביותר" וכמה זה חשוב להתחיל את הבוקר כמו שצריך, וזה נכון. אנשים נוטים לסווג את עצמם אני איש של בוקר איש של לילה וכדומה.
לאחרונה אני עסוקה בהתערבות מסויימת שיש בה כלי של יומן שימוש בזמן, ואולי כבר התייחסתי לזה, וכשהתחלתי למלא את זה עם אנשים קלטתי עד כמה אני לא מאורגנת עם הזמן בכלל. יש ימים שאני של בוקר ויש לילות שאני של לילה, כמו עכשיו. בעיקר אני אוהבת שנ"צים (שנת צהריים).
מעניין אם זה משהו שיש היום יותר, סדר יום אחר, לא בוקר צהרים ערב רגיל. אני מניחה שכן, עם ההתפתחות של החשמל, ואנשים שעובדים דרך האינטרנט וחיים במקום אחד ועובדים במקום אחר בעולם, שזה בכלל מאפשר ומחייב.פעם כשלא היה חשמל מי היה מבזבז זמן על שנ"צ כשעוד שעתיים חושך? אבל היום מה זה משנה? יש לי אור מתי אני רוצה. אז למה אנחנו עדיין קמים עם השמש? אין לי את התשובות. אבל אם ללכת קצת לפי מישהו הרבה יותר חכם (איינשטיין) - "הדבר הכי חשוב, הוא לעולם לא להפסיק לשאול שאלות". והיה לו גם איזה מושג על זמן (וגם נורא התחשק לי להוסיף את תמונה הזו..)
 |
| גרפיטי של איינשטיין בהי-ליין בצ'לסי, בקיץ האחרון |
