המדפסת שגרמה לי להרגיש בבית ולחשוב חצי חיים קדימה

השבוע החלטתי שהגיע הזמן למדפסת. יש דברים שבשלב מסוים פשוט צריך. לפני כמה חודשים קניתי מחשב נייח ויש לי מיקסר של קנווד (ממכירת חצר אליה הגעתי במקרה עם אחותי, החלטת הרגע של חיי) ועם המדפסת אני ממש מרגישה מיושבת. כמובן שמרוב התרגשות שכחתי לקנות דפים אז התחלתי עם מיחזור כל מיני דברים בגודל A4.

היופי בלקנות מכשירים כשהם כבר לא מוצר חדשני אלא יותר מוצר צריכה בסיס הוא א. המחיר, ב. קלות ההתקנה. הכל כל כך פשוט. לחשוב על זה שרק לפני 10 שנים היה לי מחשב אישי, שלי שבכלל יכלתי לשמור בו דברים שהם רק שלי. לפני זה כמויות ההדפסות שעשיתי היו עצומות, כי הייתי צריכה את כל המידע מחוצה לו, היום אני בוחרת מה להדפיס, והרוב זה באמת דברים למחקר ודברים לקרוא בשבת. אבל לא רק, קראתי לאחרונה שיר שממש ממש אהבתי וכשיהיו לי דפים חלקים ונקיים (ואולי אפילו צבעוניים) אשמח להדפיס לי אותו ולהדביק ליד המיטה או בארון.

אני נמצאת באיזה דור ביניים כזה, גם באמת (משהו בין X לY) מבחינת הגדרות, וגם בתפיסה, שמצד אחר אני מאוד אוהבת נייר, ודברים מודפסים, ומצד שני אני כבר לגמרי טכנולוגית ומצלמת לפלאפון כל דבר ושומרת ביומן הדיגיטלי את רוב הדברים. ועדיין. קניתי יומן יומי קטן, בעיקר כי הבנתי שמה שאני עושה זה תזכורות ביומן של גוגל ורשימות במחברת. ואז הדברים לא תמיד מתחברים. חמוד היומן שלי, כתוב עליו Happy every day - שזו תזכורת נחמדה וגם בתכלס יומן זה דבר שאפשר להחזיק, ויש לי ערך לחפצים ממשיים, זה מהצד של הX. אני לא מצליחה עדיין להבין איך אפשר לקרוא ספר שלא מודפס על נייר. אני יודעת בראש שאפשר, ורואה סביבי מלא אנשים שעושים את זה, אבל העיניים שלי מחפשות את החומר הדק והלבן הזה שנקרא נייר.

קראתי לאחיינים שלי ספר מדליק לפני כמה ימים, קנתה להם אותו הדודה המגניבה של גיסי, זה ספר ללא תמונות. ספר ילדים, ללא תמונות. ספר עם צהלך, שמשתמש בצורה ובצבע של המלים וכמובן בטקסט בצורה מופלאה, והילדים מתים עליו. שינוי הקונספט והיציאה מהחשיבה הרגילה (ספר ילדים + תמונות) עושה איזה טוויסט שמצליח לכבוש. מעניין איך הם יחוו את העניין הזה כשהם יגדלו, הם גדלים על ספרים ועל מוסכמות מסויימות, אפילו התמונות - אני חושבת שהקושי בספר ללא תמונות הוא לא של הילדים אפילו, העולם היום הוא נורא ויזואלי, וטקסטואלי, במקומות שונים, האימוג'ים כובשים חלקים נכבדים והשיח הכתוב בוודאי תופס חלק נרחב.


ראיתי לאחרונה שוב את בלייד ראנר, כדי להזכר לפני שאני רואה את הסרט החדש, ויש שם קטע שהוא מכניס תמונה לטלויזיה מאתר בה את הפרט שהוא מחפש, כשהוא נותן לטלויזיה הוראות ואז היא פולטת תמונה עם החלק שהוא מצא. בעצם לפני מלא שנים כך מישהו דמיין שזה יהיה היום, וזלא ממש קלע (בנוסף למציאות שחוזרת על עצמה בסרטי מד"ב עתידניים, תמיד הכל אסיאתי והאנשים עצמם אמריקאיים נורא). מעניין מה רקחו בסרט ההמשך על שנת 49 ומעניין עוד יותר מה יקרה באמת בשנה הזו. מההיכרות שלי עם עצמי יש סיכוי שהמדפסת שלי תשרוד עד אז ותעיד משהו על ההווה שלנו. 

עשר שנים

לפני עשר שנים התחלתי את ההכשרה האחרונה שלי בריפוי בעיסוק.
עשר שנים זה המון, זה תקופת חיים נכבדת. כמה קרה בעולם, כמה קרה לי.
לפני כמה זמן עשיתי סקירה של 12 הדירות שהיו לי בירושלים ב12 שנים. הדירות האלה הן הסמן שלי של מתי קרו דברים. במידה מסויימת גם התארים שלי עושים לי סדר (ראשון 2008, שני 2013, שלישי עכשיו).

מן הפייסבוק. מעניין שהם לא חושבים שם שהתיכון הוא כזה אירוע חיים

נקודת הזמן הזו שבה התחלתי להיות, עוד לא לעבוד, במכינה היא פתח אדיר לתפיסת השינוי בשבילי על שלושה מישורים - 1. המישור האישי מקצועי שלי 2. המישור של מה שקורה בארץ בתחום של בריאות הנפש 3. מה שקורה בכלל בארץ ובעולם מבחינת טכנולוגיה. כי אלו שלושת הדברים שמאז אני בפוקוס עליהם.
נכון, אני כבר לא מתעסקת בטכנולוגיה כל כך, יעידו על כך הפערים בין פוסט לפוסט בבלוג הספציפי הזה, אבל המציאות ממשיכה גם בלי שאתבונן בה, ודברים שפעם היו בגדר מדע בדיוני או חדשניים נהיו חלק משגרת היומיום שלנו. הצצתי ביומן שלי שמנוהל היום כולו בגוגל ואין שם כלום, התחלתי להשתמש בו רק באוקטובר 2011.

ראיתי היום פוסט שנכתב על השער של הניו-יורקר, המאייר שעיצב אותו אמר שהוא לא מפחד שרובוטים יחליפו אותו בעתיד כי בשביל זה הם צריכים להיות נוירוטים, או משהו בסגנון, וזה באמת מאוד מעניין ומטריד ה-מה יהיה. עם זאת, זה כבר לא מטריד אפילו מרוב שכל הזמן מדברים על זה.

השער המדובר (שיוצא רק מחר..) - וזה מה שהוא אומר על זה

ובאיזשהו מקום, בגלל שהעתיד הוא הדבר החם של ההווה, יש משהו מאוד קלישאתי כשהוא קורה.
משהו בהפתעה, אפילו בשבר של השינוי, התפקחות מידע ישן, פשוט לא מעניין כי הוא כל כך מדובר, מבויים ומעובד.

בחגים הייתי ביוון. לא כתבתי על זה כלום. יוון כמו נתקעה בשנות ה80, חופים עם מים מנצנצים, צידי כביש לא מתוחזקים, קצב של פעם. היוונים (שכל הזמן הצחיק אותי להתייחס אליהם כיוונים, כי הם לא נראים אנטיוכוסים כאלה אבל זו הקונוטציה הראשונית שלי) התחילו את הכל, את ההשכלה, והתרבות והספורט, ואז הרומאים לקחו את זה הלאה ומפה לשם הם נשארו מאחור. והכלכלה שם נוראית, ויש לא מעט בתים נטושים והזנחה, במקומות שנראה שיש להם פוטנציאל מדהים, לי כתיירת זה היה כייף, הצצה לאפשרות, הרגיעה והחוויה המאוד נוסטלגית, אבל לא הייתי רוצה שהבית שלי יהיה כך. הכי קל להיות נוסטלגית על אחרים.

עשר שנים.. הייתי כל כך קטנה. ובעוד שבוע מגיעות אלי סטודנטיות, להכשרה אחרונה, כביכול אותו דבר אבל שונה לגמרי. ושום דבר לא נכון או חס וחלילה מושלם. זה פשוט מה שיש.

בתפר שבין טיפול לעיצוב. ונשים.

לא כתבתי בבלוג הזה מאז אוקטובר. לא סתם, התמקדתי כמו שצריך אך ורק (כמעט, לפחות בהקשר של מה שאני כותבת פה) במחקר שלי, שמאז שפתחתי את הבלוג הזה שמטרתו הייתה ועודנה לעזור לי להגיע לתובנות לגבי החיבור שלי המקצועי למדיה. אז למי שלא יודע, כלומר מי שהצליח להמנע מלשאול אותי "על מה הדוקטורט שלך" רק אדווח שהמחקר שלי נוגע בטכנולוגיה אבל ממש לא כמו שחשבתי. אולי מתישהו אכתוב גם על זה אבל כרגע אני רוצה ממש לרגע, כלומר לפוסט אחד ויחיד לחזור ולסכם כמה דברים שהייתי שותפה אליהם בשנה האחרונה. אני אתחיל מהסוף, כי זה הכי קרוב והסיבה שפתחתי את המחשב (כמה פעמים יש לציין, עד שנזכרתי מה אני רוצה לעשות) עבור משהו שהוא לא הדוקטורט שלי, או דיווח על פגישה עם מרפאה בעיסוק מופלאה כזו או אחרת בבלוג שלי עם נעמה תודה רב"ע על הקפה (וכן, זו פרסומת). 

אז ביום שלישי הייתי לשמחתי בכנס מקסים וכל כך הכרחי - Therapy meets Design, שעסק בדיוק בזה - במפגש בין טיפול לעיצוב. היו שם מעצבים לגווניהם ומטפלים לסוגיהם והרצאות מושלמות שתקפו את הנושא מכל מיני כיוונים (כולל כסף!) ואני עסקתי בעיקר באיך להקשיב, לאחסן במגירה הנכונה ולשים את זה לעוד 3.5 שנים בצד. 

התג שלי, ככה זה כשהכל טכנולוגי - השם שלי כתוב בדיוק כמו שאני כתבתי אותו. 

כנראה שזה לא ממש יקרה, זה מעניין מדי, ורלבנטי מדי בשביל שאתעלם לגמרי וכמו שכתבתי בהתחלה זה לא המפגש הראשון שלי עם הנושא. הרבה מהחיבור אני זוקפת לזכותה של מורן, שיום אחד אני אולי אוכל להגיד בדיוק מה היא עושה אבל זה בתחום של האינטרנט. מורן לקחה אותי איתה למפגש של xx+ux שזה פורום של נשים בתחום של חווית משתמש (Universal Experience). בתחום הזה יש דומיננטיות גברית ועלה צורך להגביר את הנוכחות של הנשים בכנסים ומשם קם הפורום (אם טעיתי בצורה זו או אחרת אשמח לתיקונים). תהליכים דומים קורים במגוון תחומים, אם במיזם ויקי-נשים שכבר כתבתי עליו פה ושם. אם בקבוצות של נשים בפייסבוק סביב עסקים פרטיים וכו' וכו'. 

במפגש ההוא שהתקיים במשרדים של WIX (מגניב בטירוף) כבר בהרצאות הייתה הרצאה על נגישות, שבגללה כנראה בכלל באתי, ובסוף היו קבוצות קטנות. ישבנו בקבוצה של 4 ואני הייתי נבוכה מזה שאני לא "באמת" קשורה. מהר מאוד מצאנו שפה משותפת והרגשתי קצת יותר טוב אבל עדיין, קצת מהצד. 

בהמשך השנה רץ בפיד שלי מכמה כיוונים מידע על פסטיבל פרינט סקרין ועל סדנה לנשים בתחום של אומנות דיגיטלית שתהיה מקדימה לפסטיבל בתמיכת שגרירות ארה"ב. ראיתי, מילאתי את הטופס - שהיה סופר מעניין בעצמו - ואמרתי לעצמי שאם כן זה יהיה נחמד ואם לא אז גם בסדר. התקבלתי. הפעם זה היה כל מיני נשים, בכל מיני מקצועות עם כל מיני גישות וכיוונים. אולי הקבוצה הראשונה שהייתי בה שלא הייתה ייעודית מבחינת האוכלוסיה, היו כאלו שזה היה התחום שלהן וכאלו שממש לא והיה ממש ממש מעניין. אני מחפשת תמונות מאז ומוצאת את התמונה הזו, מהסדנה הראשונה: 

מכונת ציור - עשינו עם ליאת סגל המהממת 

ואת התמונה הזו, מהסדנה שהכי אהבתי של יצירת מסע מתוך גלויה, עם דלית שלום הנהדרת: 

נכון, את רוב הדברים אני לא רואה את עצמי עושה היום, אבל זה פתח לי את הראש בגדול. ממש לא מזמן היה איזה רעיון לעשות משהו עם הטכנולוגיה של NFC וידעתי מה זה. כלומר, לא שלא ידעתי קודם איך להשתמש בNFC אבל היום אני יודעת שאפשר ליצור את הדברים עצמם, עשיתי את זה כבר פעם עם תמיכה וזה עבד. שום סיבה שלא אוכל לשחזר את זה בהקשר אחר. 

וכמו בכל דבר אחר המרכיב המשמעותי ביותר הוא המפגש. דיברתי שם עם נשים שלא הייתי פוגשת בסיטואציות אחרות וזה היה מעניין. וכמו המידע, זה לא שהיום אני בקשר איתן אבל כשאני רואה משהו שמישהי עושה מעניין אותי לראות או ללכת או לחשוב ביחד. וזה מחזיר אותי לחיבור בין טיפול לעיצוב. יש כל כך הרבה ממשקים, והשיתוף הוא הכרחי בימינו וכל כך מתאים. השפה - שהיא בדרך כלל המכשול בחיבורים האלה - כל כך דומה, ממש ענין של ניבים שונים. 

מה שנשאר זה להתחיל לתפור.