יום ראשון, 22 במאי 2016

Grandpa Field - מה הוא היה אומר אם היה חי היום?

היום, פסח שני, היארצייט של סבא-רבא שלי, Granpa Field, שאם הוא היה יודע שהמציאו את הסמארטפון והפייסבוק הוא היה ממש מתבאס שהוא לא נמצא כבר בעולם הזה.

היה לו, לסבא האנגלי שלי, איזו ראיה לרחוק שהובילה אותו אי שם בתחילת שנות ה90 להקליט קלטות של עצמו ולשלוח לנו. לי יש אחת שהוא הביא לי להעביר כשהייתי שם בגיל 11, בבית בלידס. לא ידעתי מילה באנגלית והוא התאמץ מאוד שאגיד את כל המלים בצורה הנכונה. עד היום אני מסתובבת עם מבטא צפון אנגלי שעוזר לי לא פעם, במיוחד לרושם שני. 



Granpa Field 

הוא צירף שם קטע מוזיקלי של זמרת אופרה איטלקייה ואמר עליה "זוהי זמרת איטלקייה צעירה", באותה השנה היא כבר הייתה בערך בת 60 אבל מבחינתו היא עוד הייתה צעירה (הוא כבר היה דיי קרוב ל90).




בסוף הקלטת הוא מתנצל שההקלטה עצרה כי הקלטת השניה כנראה הגיעה לסופה. מה הוא היה חושב על האפשרויות שיש היום? אני רק יכולה לדמיין אותו מצלם, חותך קבצי אודיו, מכין קטעי יוטיוב לכל המשפחה, קצת כמו הדברים שאני עושה פה ושם..


יש לי המון גלויות שהוא שלח לנו עם הכתב המפורסם שלו. תמיד תמונות של לידס.

איזה הודעות ווטסאפ הוא היה יכול לשלוח אם הוא היה עכשיו. הוא היה הסבא הכי פעיל בקבוצה המשפחתית אם רק היה יכול. 

לאחרונה, גם בגלל הבלוג, יש לי כל מיני שיחות על הטוב והרע במדיות החדשות. בשביל הסבא הספציפי הזה הקידמה הגיעה קצת מאוחר מדי, אבל אני יכולה לדמיין איך הוא נהנה להסתכל עלינו מלמעלה ולהתפעל. 


יום שלישי, 17 במאי 2016

שינויים - מה למדתי כשהרכב היה במוסך בשבוע האחרון.

לפני שבוע בדיוק עשיתי ביביסיטר על האחיינים שישנו ממש טוב ואפשרו לי לקרוא מאמר שלם לפני שההורים שלהם חזרו מבר מצווה. התוכנית הייתה שבבוקר אני שותה קפה עם חברה, הולכת למוסך, לוקחת את האוטו לשטיפה ב25 שקלים (בית שמש, בכל זאת, מייתרונות הפרבר) עושה טסט אולי אפילו ונוסעת לי לדרכי. רצה הגורל (והרכב) והחלק של המוסך התפרש לו לכמעט שבוע.
השבוע הזה החזיר אותי שלוש וחצי שנים אחורה לימים בהם כל הניידות שלי הייתה מבוססת תחבורה ציבורית. אבל בערך, כי הרבה דברים השתנו וסך הכל גם אני השתנתי, אני נהגת היום ואז הייתי לפעמים נוהגת. כל העניין הזה התחבר מאוד יפה ליחידה על שינוי שהעברתי השבוע. באחת השקופיות הראשונות שמתי את התמונה עם המשפט הבא:

אדם לא יכול להכנס לאותו הנהר פעמיים,
כיוון שהנהר אינו אותו הנהר והאדם אינו אותו האדם.
~הרקליטוס
הפתיע אותי שאנשים לא הכירו את המשפט הזה, כבר השתמשתי בו באחד הפוסטים, אבל אני מתפלספת כל הזמן.. ביחידה הזו אני מדברת על מעגל השינוי ושימוש בעקרונותיו בהתערבות ובכלל על ההתייחסות לשינויים. אני מאוד אוהבת את הנושא הזה וכל הזמן מוצאת דברים להרחיב במצגת הזו. השנה מצאתי שני ספרים מהם הוספתי. את הראשון מצאתי בתחנת הקריאה בפארק המסילה, מיזם נחמד ממש בפארק המסילה היחסית חדש ברחוב הרכבת, שם הציבו שתי תחנות אוטובוס שנבנו כמדפי ספרים וזוהי בעצם ספריה מתחלפת שאנשים מביאים ולוקחים ממנה ספרים. אני מצאתי את הספר "שינוי" שיצא לאור ב1979 על ידי שלושה כותבים, תרפיסטים אמריקאיים שלקחו את נושא השינוי ברצינות ותקפו אותו בצורה חדשנית לתקופה בה הם פעלו. כך כתב עליהם מילטון אריקסון בהקדמה לספר "סופסוף נמצא מישהו שטיפל ברצינות - המחברים בספר זה - בנושא השינוי עצמו: הן איך שינוי מתרחש באופן ספונטאני והן איך אפשר ליזום ולבצע שינוי." 

מימין - הספר שינוי, משמאל כוס הקפה שגרמה לי להתאהב


לקחתי מהספר כמה וכמה רעיונות, ואפילו תרגיל. ואז בסוף השבוע קראתי ספר חדש, של פסיכולוגית ישראלית שמדבר על השפעת החושים על ההתנהגות שלנו. הספר היה מעניין אבל לא ממש חידש לי כמרפאה בעיסוק. על פניו אין קשר בין שני הספרים ומעניין היה למצוא את אותו התרגיל שבחרתי להוסיף למצגת בספר השני! כמובן ש35 השנים שמפרידות בין שני הספרים ניכרות, בעיקר בכך שבחדש יש יותר ביסוס מחקרי כי נעשו מחקרים, והגישה החדשנית של הראשונים, כבר יותר מקובלת, אך גם בספר השני האטמוספירה היא של חדשנות, של שינוי מחשבתי. 

העולם משתנה, אנחנו משתנים. יש פחד משינוי ובצידו רצון להיות משנים, מגלי עולם, חדשניים. אנחנו רוצים לשלוט בשינויים שמתרחשים אבל לרוב אנחנו לא, הם קורים כל הזמן במיוחד בתקופה הזו שהכל כל כך דינאמי ואפשרי. 
חיפשתי הרצאה טובה של טד שיכולה לעזור להתמודד עם הנושא, ומצאתי את דן פינק, כפי שהוא מתאר את עצמו - כמעט עורך דין, אמריקאי, מאמין בכלכלה האמריקאית וכו וכו. הוא מדבר על מוטיבציה, וחיזוקים, ועל עולם העבודה המשתנה שלנו. והוא פשוט מרתק, שמעתי את ההרצאה פעמיים ונסחפתי איתו לגמרי. 



הוא מדבר על עולם עבודה אחר לגמרי ממה שאנחנו מכירים. כזה שעובד כמו בגוגל ובחברות חדשניות אחרות. שאנשים בעצם מונעים מהרבה יותר מרכיבים מאשר רק השכר. לפני הרבה זמן נתקלתי בסרטון הזה שעליו בעצם רציתי לעשות את הדוקטורט שלי.. הכותרת שלו היא כמה כסף נצטרך כדי לשרוד?
אני זוכרת משפט אחד שנחקק בי - אחד המרואיינים אמר משהו כמו - רק דיור עוד אי אפשר לבנות בקוד פתוח.

כשחזרתי אחורה בזמן הרכב שלי עשה שעות במוסך, חזרתי לספר הספרים שלי (להבין את המדיה כמובן) ובדקתי מה מקלוהן אומר על מכוניות. וכך הוא מסכם את הפרק בנושא - "בקיצור, המכונית עיצבה מחדש כמעט את כל המרחבים שמאחדים ומבדלים את האדם, והיא תמשיך כך עוד עשור שנים. ואז יתגלה היורש האלקטרוני של המכונית." הוא היה קצת אופטימי, בשנות השבעים עוד נסעו פה במכוניות וכעת כשהמכונית שלי חונה ליד הבית אני לא רואה צורך בחלופה. אבל העתיד עוד יפתיע אותנו! 

ואגב הפתעות עתידניות. אם הגעתם עד לכאן קחו עוד כמה דקות לראות את הקסם הזה, חתומים עליו חברה' ישראלים, וניה היימן וגל מוג'ה (כבוד!) שגם אותם רובוט לא יכול להחליף: 

יום רביעי, 4 במאי 2016

על רעש ועל שקט ומשורר

הרבה זמן שאני מתכננת לצלם את שני הספרים האלה יחד ולהתייחס אליהם. 
הספר "שקט", שכתבה סוזן קיין לצד הספר "רעש", שכתב יעקב בורק
לפני הרבה שנים רכשתי את "רעש", באינטואיציה של תולעת ספרים. כמו כל ספריו של בורק הספר פותח את הראש למלא מחשבות ורעיונות על העולם החברתי כלכלי שאנו חיים בו ברמה הכי פשוטה ונגישה לקורא ועוד. בתקופה שאחרי קריאת הספר העברתי אותו כל הזמן לאנשים לקרוא אבל גם דרשתי אותו בחזרה והוא עודנו מככב בערימות הספרים שלי. 

בתוך הכריכה, כתבתי בכתב ידי המזעזע את השיר "עכשיו ברעש" של יהודה עמיחי (שחוגגים לו אתמול יומולדת). וזה הבית הראשון: 

עכשיו ברעש לפני הדממה
אני יכול להגיד לך את הדברים, 
אשר בדממה לפני הרעש לא אמרתי, 
כי היו שומעים אותנו ומגלים את המחבוא. 

את ההמשך ניתן למצוא בספר הנושא את שם השיר - עכשיו ברעש, אותו קיבלתי בגיל 17 לפי הפתק שהדביקה עליו חברה, יהודה עמיחי נפטר כמה חודשים אחר כך. מיכל, שקנתה לי את הספר בשבוע הספר בבאר שבע דאז, כתבה בפירוט את כל תהליך הקניה של ספר שירה כשאין לה מושג מה היא אמורה לקנות. יצא שהיא קנתה לי את הספר הכי לא אופייני שלו שזה הדבר הכי מעניין וייחודי שיש לי.

כמה שנים אחרי ההתלהבות שלי מ"רעש" ראיתי את הרצאת הטד הזו, של סוזן קיין: 



אני חושבת שלא אהיה דרמטית מדיי כשאומר את הדבר הדרמטי הבא - ההרצאה הזו שינתה לגמרי את התפיסה העצמית שלי. קיין מתחילה ומתארת את עצמה ואת משפחתה שיושבים בסלון וקוראים ספרים. בהמשך היא מספרת על היותה אדם מופנם ושעל אף הנטיה הטבעית שלה היא עוסקת במקצוע שדורש הרבה מוחצנות ו - שימו לב - נותנת הרצאה בטד, אליה התאמנה משהו כמו שנה כדי להרגיש בנוח. שווה צפיה. אני פשוט הזדהתי לחלוטין. פתאום הבנתי כל מיני דברים על עצמי שתליתי בכל מיני דברים אחרים.

ההרצאה סיכמה את יציאת הספר שלה שבהמשך תורגם לעברית עם הכותר - "שקט - כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר". ההרצאה והספר מנתחים בצורה נפלאה את האנשים המופנמים ואלו המוחצנים, את יחס החברה ואת יחסי הגומלין בין אלו לאלו. היא נותנת לגיטימציה לצורך להיות לבד ומובחן ולאו דווקא פעיל וחברותי על מנת ליצור או להיות יצירתי בלי לבטל כל אחת מהדרכים עבור כל אחד מסוגי האנשים. כמו הרבה דברים גם כאן היא מדברת על רצף, ועל שימוש נכון במשאבים השונים. 

השבוע היו לי מספר מפגשים חברתיים גדולים שאני יודעת שלוקחים ממני הרבה מאוד משאבים. ונהנתי מהם מאוד ובשקט בשקט גם סבלתי מחלקים מסויימים אבל החזקתי ראש וצלחתי את כל המשימות החברתיות. ובאחד הערבים, יחד עם תמונה, כתבתי את השיר הזה:

הרחש המוכר, השקט, בתוך עולם מלא ברעשים יכול להיות כל מיני דברים. בשבילי שירה והשירים של עמיחי בפרט היו לי לאורך השנים המלווה המוכר שמרגיע ומחבר. לאט לאט נוספו חדשים, הכי חדשה (והיא בעצם ישנה) זו אריאלה הרן הכהן המקסימה שגיליתי לאחרונה ומצאתי ספר שירים שלה. הרחש יכול להיות אדם מוכר, או מקום. כל אדם והרחש שלו. והשקט. לכל אחד המקום השקט והבטוח שלו. והרעש שמפריע או מעורר אותו. והמשורר שנוגע בליבו.