עוד קצת על מוזיקה. ומוח.

בימים האחרונים כתבתי על כמה דברים שקשורים למוזיקה. על פרינסס שואו, על הופעות ויצירה. אז נזכרתי בעבודה המהממת הזו שהכנתי בקורס מוח קוגניציה ובריאות לפני כמה שנים. הקורס שהכי אהבתי, והעבודה הכי משמעותית אולי שעשיתי באיזשהו תואר, כי יכלתי לבחור איזה נושא שבא לי. בחרתי כאמור במוזיקה ולמשך סמסטר בערך חקרתי את הנושא הזה מכל מיני כיוונים, כולל להשיג איזה ספר שהיה רק באיזו ספריה, אולי של בר אילן, ולגייס בשביל זה את כל החברים שלי. מסתבר שיש כמה נוירופסיכולוגים שהם גם מוזיקאיים במידה זו אחרת וחקרו את ההקשר של המוזיקה והמוח. בקיצור תלחצו פליי, ואז רווח כדי לקדם את המצגת.

עם מה יצאתי מההופעה של ענת. כמה מלים על יצירה וחיבורים.

התלבטתי באיזה בלוג לכתוב את זה.. הפוסט הזה הוא חצי כאן וחצי כאן והוא אולי בכלל ייצא סיפור יותר מפוסט. 

בחוץ ירח מלא, תחילת חול המועד פסח. העיר שוממת ברובה, אנשים נוסעים, מטיילים. בדרך כלל יש מבקרים, אך השנה אנשים חוששים, יותר מדי מקומות חניה היו היום בשעת הצהריים במרכז העיר. לאור הירח חזרתי מה"צוללת הצהובה", הופעה של זמרת מקסימה שיצא לי שחיי יצטלבו בחייה לשעה לפני בערך שנתיים. אני חיפשתי שותפה לדירה הכי יפה בעיר, היא חשבה לעבור דירה. בסוף זה לא הסתדר אבל המפגש הותיר בי רושם עז וכששירים שלה התחילו לצוץ הקסם רק התעצם. היום זה השיר שהכי אהבתי, אבל כל פעם זה שיר אחר.. 

הופעה בכלל היא חוויה מאוד מיוחדת. במיוחד היום כשאפשר לשמוע הכל כמעט ביוטיוב או בבנדקמפ או בכל מיני אחרים. לשבת עם אנשים, חלקם מוכרים חלקם זרים גמורים, ולהקשיב יחד למשהו חד פעמי שקורה על הבמה. זו חוויה שמורכבת מכל כך הרבה חוויות וגורמים. סרט לדוגמה או שיר מוקלט הם תמיד אותו הדבר ורק אתה משתנה כל פעם. בהופעה גם האמן עצמו משתנה, והדינמיקה עם הקהל, או עם הנגנים או התאורן. וזה כל כך נכון התודות שיש בסוף כי כל אחד משפיע על התוצאה הסופית המתמשכת.

ללכת להופעות התחלתי מאוחר, בעיקר אחרי שסיימתי את הלימודים באוניברסיטה. פתאום היה לי ממש צורך בהופעות. והרבה מאוד מהן היו בצוללת, מין מקום שמצליח להכיל בתוכו כל מיני סוגים של דברים. ירמי קפלן שקופץ על השולחנות, ואפרת בן צור שלוקחת אותך לעולם קסום ומיוחד, ובמה מפוצצת בחברי הקולקטיב ורונה קינן שהיא פשוט מושלמת. ועוד הרבה מאוד, אלו רק דוגמאות ממה שאני הייתי, ורק כמה מעטות מביניהן.

בכל הופעה כזו, בין אם אני עם חברים ובין אם אני לבד, אני מצליחה למצוא את הרגעים שבהם אני מכונסת בחוויה ותמיד אני יוצאת עם תובנות פנימיות כאלו. וגם היום חשבתי לי שאני הולכת להופעה, שהרבה זמן חיכיתי לה, ואז אני אכתוב משהו מקסים ומתוק על ענת שהיא מתוקה אמיתית, ממש לא רק עטיפה, אלא מתיקות כנה ולא מתייפיפת. ואז תוך כדי ההופעה עלו בי כל כך הרבה תובנות שזה כבר בכלל הרבה יותר גדול. 

זה התחיל כשענת דיברה על היצירה. ובאופן יותר ספציפי על החיבור שלה ליצירה של האחיות ג'משיד. הן עלו לשיר איתה שני שירים והיא אמרה איך שזה מדהים שנוצרים החיבורים האלו, ושזה מופלא שאפשר להרגיש כלפי שיר של מישהו אחר שכאילו אתה כתבת אותו. ממש בהקשר שלהן אני הרגשתי את זה כששמעתי את השיר "ירושלים" והתחברתי אליו ממש כמו שהיא מתארת, כאילו שאני כתבתי אותו. 

השיר הזה מסתדר לי עם כל כך הרבה טקסטים שאני כתבתי וטקסטים שכתבו אחרים, ותחושות ורגשות. היצירה שלהן ממשיכה בעצם להתגלגל. היופי בשירים, מולחנים או שאינם, וביצירות שהן ניתנות לעיכול יחסית בקלות, הוא שיש להן השפעה שבסופו של דבר היא מאוד עמוקה. כשענת התחילה לשיר את השיר המפורסם "ניגון" (מפורסם כי הוא בפליליסט) תהיתי לעצמי אם זה לא עוול לשיר שהוא כל כך פופולארי עד שאתה לא בטוח אם הוא יפה או שהוא פשוט כל כך מוכר. בגלל ששמעתי אותו טרם היכנסו לפליליסט אני יכולה להעיד (שוב, לדעתי) שהוא באמת מאוד מיוחד. 

הקסם האמיתי של הערב היה החיבורים והיצירות בין האנשים השונים. אם בין ענת לאחיות ג'משיד, ואם בינה לבין המפיק המופלא שלה. את צח דרורי, או יותר נכון את היצירה שלו, אני מכירה כבר שנים רבות. יש לי כמה דיסקים, שניים נראה לי, ויש לו כמה וכמה שירים שאני נוהגת לשמוע שוב ושוב. החיבור ביניהם ריגש אותי מאוד וכשהם שרו את "סוסים", לבחירתה של ענת, התחזקה בי ההרגשה שיש משהו בעשיה המשותפת, בהדהוד הדו כיווני הזה שהוא פשוט חזק מאוד. 

בהקשר אחר באותו הנושא - לפני פחות משבוע הייתי בקבוצת BNI של חברה שלי אבישג. אבישג היא מעצבת פנים וBNI בפשטות זו קבוצת נטוורקינג עסקית. לעוד מידע יש להם אתר. זו קבוצה מאוד מעניינת ומיוחדת. אני הגעתי כאורחת עם עוד כמה אורחים. יש לכל המפגש מבנה מאוד ברור וממוקד שמתבסס על מה האנשים מציגים ועל הצגת התפוקות של השבוע האחרון. לכאורה היינו חושבים שיש פה משהו טכני, פונקציונלי והוא אכן כזה אבל מתוך הקשרים האלו אני כאורחת ראיתי בצורה מאוד בולטת את הקשר שנוצר ביניהם. יחסי קרבה, שותפות, שיח כנה, ושמחה בהצלחות האחד של השני. זו לא קבוצה שסתם מתכנסת, יש מטרה, אישית וקבוצתית-אישית שכל אחד יקבל ויתן לקבוצה והכי חשוב שיצליח בעסק שלו. המטרה המשותפת היא מאוד משמעותי בהקשר הזה כי היא מייצרת את הקשר. 

בעידן שלנו זה נורא נורא חשוב. המפגש האנושי הזה. היכולת ליצור מתוך שיתוף של אחר ולא סתם אחר, אחר שמשמעותי לי. אני מחוזקת עכשיו מהמלים שבשירים של ענת והחברים, ולא רק. נורא קל ליצור היום לבד, יש המון אמצעים ומרחב ואפשר ללמוד הרבה דברים לבד בבית מול היוטיוב. ומשהו ייצא מזה. אבל את השיקוי האמיתי שמייצר את הקסם אי אפשר להשיג לבד. יש שיר אחד של ענת שהיא אומרת שהיא שכחה להשאיר מקום עבורו לאהוב אותה. וזה כל כך מתחבר למציאות הזאת שלנו, שלפעמים אפשר הכל שכבר אין מקום להכנס. וזה כל כך חשוב, להשאיר איזה חוסר כדי שאחרים יכולים למלא. ושם נוצרת היצירה המיוחדת ביותר. 

באופן אישי אני מתעסקת הרבה עם הנושא הזה של היצירה. אני רוצה ליצור ואני יוצרת המון, תמיד. ויש משהו בי שלא מסופק אף פעם, ולא רציני מספיק. בזמן האחרון דברים קצת זזים, אני מייחסת את זה גם לההשתתפות שלי בפופ אפ סקול המגניב של פסטיבל פרינט סקרין (עוד אכתוב אודותיו בפירוט!) ובקצרה, שם יש לי אפשרות להתנסות בליצור יחד. דברים מגניבים ממש. וביחד.  

דוגמה לעבודה משותפת באחת הסדנאות. לא מגלה מה זה.. אעשה פוסט מסודר בהמשך

אבל לא רק, כמו בהופעות, יש הרבה גורמים. זה יכול להיות סרט שגורם לי לחשוב על דברים קצת אחרת ולפעול אחרת ממה שהייתי פועלת לפני שראיתי אותו. זה יכול להיות מפגש עם מישהו חדש שמשנה את החשיבה או מחזק חשיבה קיימת. לכל אחד ודבר יש חלק. ואני יוצרת הרבה קשרים בזמן האחרון.

יש משהו מופשט ומתעתע בקשרים האנושיים. אי אפשר לכמת אותם, לגעת בהם, לתפוס אותם. והיחסים האלו הם היצירה הכי מופלאה שיש. אולי זו התובנה הכי חשובה שיצאתי איתה מההופעה. שבסופו של דבר היחסים האנושיים הם הדבר שלשמו אנו יוצרים ושהוא החומר הכי משמעותי של היצירה באשר היא. התובנה הזו כל כך משמעותית לי אישית כי זה בעצם מה שאני עושה רוב שעות היום. יוצרת את הקשרים האלו, את היחסים. וברגע אחד דחפתי אותם לפרונט. 

זיגמונט באומן, התאורטיקן האהוב עליי כרגע, מדבר על כך שהיחסים והקשרים  במאה שלנו הופכים ונהיים נזילים יותר. זה נכון, קל יותר להיות לבד והרווח בין איש לאיש גדל. המוזיקה והיצירה בכלל מצליחות לעשות את החיבורים האלו.
אבל צריך לעזור להן.

פעם היה פה שמח? #2

בסוף השבוע נתקלתי בשני דברים שהחזירו אותי לשאלה שבכותרת. הראשון - התמונה הבאה: 

בעברית - אני כ"כ שמחה שהילדות שלי הייתה לפני שהטכנולוגיה השתלטה

הדבר השני היה הפרסום באלכסון, של גיא חג'ג' שקישר למשחק סטייל שנות ה80 שנבנה על בסיס ציורים של מונדריאן. לכתבה קוראים מוזמנים לשחק בתוך ציור של מודריאן. ההתייחסות שלו היא ממש הפוכה, ה"איזה מגניב, מישהו עשה משהו מאוד מתוחכם בצורה של משהו שאני מכיר מהילדות וכלל קונסולת משחק" זועק מתוך הפסקה שהוא כותב שמפנה למשחק. 

לא גדלתי בדור שהטכנולוגיה "השתלטה" אבל בהחלט עם טכנולוגיה. אני לא מסתכלת בערגה על כל מיני משחקים, אולי חוץ ממשחקי מילוי השטחים שמאוד אהבתי ושהיום אין בעיה למצוא אותם. הנה אתר עם כמה וכמה קלסיקות (זהירות ממכר). מהצד השני גם את המשחקים בחוץ לא ממש חיבבתי. כל התחרויות והספורטיביות לא הלמו את אישיותי אף פעם, ולשמחתי או לצערי אני לא כל כך תחרותית. 

בכל מקרה ההרגשה/אמירה הזו ש"כמה טוב שאני גדל שלא בצל הטכנולוגיה", והחשש או הדכדוך מכך שהילדים של היום כן גדלים כך הוא קצת מנותק. בכל דור יש חידושים ונוסטלגיות. זה מתחבר לי מאוד לאווירת החג שהתחילה היום לשרות על העולם. בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. 

יש ציור מקסים של שי צ'רקה של הקטע הזה, שלא עולה לי בחיפוש כרגע, שבו אנשים מכל הדורות הולכים בצעדה כזו וכביכול יוצאים ממצרים. 
במוזיאון ישראל מוצגות כרגע מספר תערוכות העוסקות במצרים. ממש אפשר לעשות את הסדר שם ולעבור בין התערוכות כדי להבין. בסוף השבוע כשביקרנו באחת התערוכות דיברנו על זה שפעם באמת היו צריכים את כל ההתעסקות הזו ביציאת מצרים כדי לשמר את זה. לא היה כתב ולא היו דפים ודיו. היו רק הזכרונות של האנשים. 

היופי בציור של צ'רקה ובכלל בקונספט הזה, הוא שהאנשים משתנים אבל הסיטואציות לא. בציור מופיעים אנשים מתקופות שונות, בלבוש שונה. וכולם צועדים לכיוון אחד. הכיוון הוא סמל לדרך. יש איזו דרך כללית כזו שכולם צועדים לכיוונה. זוכרים, מדברים, משווים ומתגעגעים. הכיוון הזה מאפשר ללכת יחד. אם לחזור לדוגמאות הראשונות, גם בקלאס וגם בנסיך הפרסי יש מרכיבים של משחק. כל אחד מהם הוא במדיום אחר, אבל המטרה היא זהה, להוות בידור והנאה לאדם. 

אז לומר שעדיף כך מאחרת? יבוא אליהו ויכריע. 

תרבות הצריכה #2 זכרונותיי מארה"ב קיץ 2015..

הרבה זמן לא כתבתי על משהו שכבר כתבתי עליו. היו לי כמה מחשבות על קניות, וקניות באינטרנט בכלל, וחשבתי שכתבתי משהו דומה למה שמסתובב לי בראש, והנה מצאתי את הפוסט שכתבתי בנובמבר מה אנחנו צריכים? מחשבות על תרבות הצריכה. מושלם. ממש כתוב טוב ואחלה קישורים. אפשר לסגור את הפוסט. 

באופן מפתיע כמעט ולא הזכרתי את אמריקה, אז אני מרשה לעצמי להמשיך וללהג על תרבות הצריכה וגם בכלל לא ממש כתבתי על עצמי. אז כמה מחשבות על אמריקה וקניות באינטרנט וטיפה על מוזיאונים, אצלי זה איכשהו מתחבר הכל ביחד.

התמונה הבאה היא של החנות שבה קניתי את הדבר הכי יקר שאולי קניתי אי פעם לעצמי. הקדמה, לפני כמה שנים, שלוש אולי, הייתי באנגליה ועברתי ליד החנות של המעצבת המגניבה הזו Orla kiely ואיכשהו הצלחתי לפספס אותה כל פעם ולא קניתי שום דבר שלה. נורא רציתי ארנק וקניתי בסוף, בדיוטי פרי האחרון, ארנק ממעצב אחר.  

החנות של Orla Kiely בניו יורק, היה סגור בבוקר אז צילמתי.. 

מאז ועד שנסעתי לארה"ב בקיץ שעבר בחנתי את האתר שלה שוב ושוב, כך שכשידעתי שאני נוסעת לניו יורק, החנות שלה הייתה היעד הראשון שהצבתי לעצמי. הגעתי לחנות כשאני דיי יודעת מה אני רוצה, אחרת זה היה נורא, הכל שם נורא נורא יקר, והייתי היחידה בחנות, כך שהתכנון המקדים היה ממש משמעותי.  כשקניתי את הארנק + שתי כוסות קיבלתי "שקית" שהיא בעצם סוג של תיק. אם הקניה הייתה בשביל הקטע, והיא בהחלט הייתה הרבה בשביל הקטע, כלומר שיהיה לי משהו מהדבר הכל כך מגניב הזה, הייתי יכולה להסתפק במשהו מאוד קטן ולהנות מהשקית/תיק. 

כמה דברים אנחנו קונים מהסיבה הזו? כל אחד והקטע שלו כמובן. אני שונאת פריטים תיירותיים. שום I LOVE NY לא גורם לי להפרד מדולארים. הפריטים התיירותיים/פרסומיים היחידים שרכשתי היו מHard rock cafe, ולא סתם, סווטשרט, מחזיק מפתחות ומפרטים עם כיתוב לכל החברים. הכי קיטש שיש. וזה לגמרי ממקום של מה מתחבר לכל אחד. באותה מידה אני לא בוחלת במזומנים כשאני נכנסת לחנויות של מוזיאונים. במומה הרוויחו עליי יפה ובמוזיאון אלברט וויקטוריה בלונדון הוצאתי את רוב הכסף שהקצבתי ללונדון. 

Hard Rock Cafe - Time Square

סטופ רגע - מוזיאונים. ניו יורק - לונדון. לפני מלא שנים אחותי וגיסי היו בלונדון. זה היה בקיץ אחרי שהם התחתנו (יום נישואין שמח אגב, אתמול) הם נסעו לאירלנד ואנגליה שזה הטיול המועדף על בני משפחתי, כי חוסכים על לינה וישנים אצל הדודים בעיקר. בכל מקרה, כנרת מתקשרת אליי מלונדון הגשומה ושואלת מה אפשר לעשות כשיורד גשם בעיר הגדולה. כמובן ששלחתי אותה למוזיאונים (הבילוי המועדף תמיד) אז היא אמרה שהם לא רוצים להוציא יותר מדי כסף. השתדלתי לא לצחוק עליה יותר מדי בשיחה הבינלאומית אז מהר הרגעתי אותה שבלונדון רוב המוזיאונים חינם ושלחתי אותה להנות. 

בניו יורק הכל עולה. כל כניסה למוזיאון היא בערך 25$  (אוסף הפריק קצת פחות) והלכתי להרבה. אני לא יודעת מה הסיבה להבדל הזה, אבל זה בטוח גורם ליותר אנשים לצרוך אמנות בלונדון מאשר בניו יורק. אני באתי מאוד ממוקדת לנושא אבל לא כל אחד ישקיע כל כך הרבה כסף למטרה הזו. במיוחד שאם חושבים על זה טוב, את רוב המוצגים הארכיאולוגיים האמריקאים גנבו מילידים במדינות עולם שלישי כלשהן. (רגע של התנשאות על אמריקה הגדולה שיש לה תרבות יחסית ענייה לזו שלנו..). הפספוס שלי היה שבזמן שהייתי שם היה יום של המוזיאונים בו המוזיאונים היו בחינם. ה9 ביולי או משהו כזה. כך נראתה הכניסה לMet באותו היום.. צולם בדרך חזרה לאוטובוס אחרי שהלכתי לגוגנהיים בתשלום.. 

מדרגות המטרופוליטין ביום המוזיאונים

תכלס, לא היה לי כוח להידחק, ולעמוד בתורים הארוכים (שעד שהבנתי מה הולך כבר היו ממש ארוכים) וזה חלק מהמחיר. כשלא משלמים בכסף משלמים במשהו אחר. וזה אולי התמצית של מה שאני מרגישה לגבי קניות זולות. הייתי יכולה לקנות ארנק אחר, אבל קניתי במלא כסף ארנק של מעצבת שאני חושבת שהיא ממש מגניבה. אז לא אקנה כנראה ארנק חדש בעשור הקרוב אבל יש לי משהו שאני מאוד מאוד אוהבת וכנראה לא ארצה בכלל להחליף. אחד הדברים שאני ממש לא אוהבת זה קניות של כמות ולא של איכות. מעדיפה לחסוך ולקנות משהו אחד שווה מאשר מלא דברים שצריך להחליף הרבה. זה אולי הבדל בכלל לגבי תפיסת הקניות - האם הקניות הן המטרה או הדרך? 

תמונה לא הייתי יכולה לצלם אם היו מלא אנשים במוזיאון.
To be with art that all we ask
או להנות מלקרוא את הטקסט מההתחלה ועד הסוף.. 

מה אני נזכרת בכל זה פתאום? בכל המחשבות האלו מהקיץ.. אחותי (השניה, לא זו מהסיפור הקודם..) נוסעת לארצות הברית לפסח וכדי לכפר על העוול הזה שהם נוסעים ולא יהיו אתי בליל הסדר אני קונה דברים שישלחו לי להורים של גיסי והם יביאו לי. אחיינית שלי  בת הכמעט 4 קיבלה את זה כמובן מאליו. היא אומרת שאמריקה כל כך רחוקה והם לא יודעים איפה אני גרה.. אז אני פותחת את האתרים של המקומות אליהם הייתי הולכת וכמובן שאין אותם פה בארץ ועושה שופינג מקוון. יש משהו הרבה יותר מתוכנן בקניות באינטרנט. האתרים של Uniqlo ו Sephora פתוחים כל הזמן ואני בוחרת ואז משנה, ואז עובר יום והאתר מתאפס ואז אני מתחילה מהתחלה. וזה נמרח כי יש לי עוד זמן וככה אני מצמצמת את הנזק וקונה ממש את מה שאני צריכה/רוצה (כמה באמת אני צריכה? ממש לא הרבה..). מהבחינה הזו הקניות הן דרך יותר מאשר מטרה, במקרה הזה "דרך" לגרום לנסיעה של אחותי להיות שווה בשבילי. ברור לגמרי שהייתי מעדיפה שהיא פשוט  תשאר פה. 

לגבי קניות שהן "מטרה" באינטרנט יש לי כלל, אני לא קונה עד שהמשלוח האחרון הגיע. הדסטארט מחוץ לכללים, כי זה לפי פרוייקטים. אבל ebay  או כל דבר אחר יחכו. שבוע שעבר קיבלתי את הכיסוי לפלאפון ועכשיו יש לי רישיון מטעם עצמי לעשות קניות. כל זה עובד יפה על הסבלנות והאימפולסיביות שלי. זה תקף גם לקניות בסופר אבל זה נושא שלם אחר שאני לא מתעסקת בו. לגבי השופינג הקטן של עכשיו,  גיבשתי סוף סוף רשימה אבל אני צריכה כתובת, אז זה יחכה למחר, ואולי שוב ישתנה.  

ושורת המחץ - I can't work like that
מוצג במוזיאון גוגנהיים, קיץ 2015

פעם היה פה שמח?

הפוסט הבא נכתב לי בראש כבר הרבה מאוד זמן. פעם, כשהיינו חבורת צעירות פוחזות (סתם, היינו כאלו ילדות טובות) ועשינו שירות לאומי במקום הכי יפה בארץ כל יום היה הרפתקה. יכלנו לקום בבוקר ולהחליט שהיום אחרי המה שלא עשינו שם נוסעים לגולן לצלם קיר שמישהי ידעה שכתוב עליו שיר ולחזור.

שיר של אצ"ג על קיר איפשהו בגולן, 2002 מתישהו 

ועשינו כך מלא דברים, לא היה מרווח בין ה"חשבנו על" ל"עשינו". הרוב לא מתועד כי רק עטרה צילמה, ואולי קצת אני. אבל הכל פשוט קרה בלי יותר מדיי תכנונים. הדבר הכי מתוכנן שעשינו היה הטיול של אחרי השירות. היום, ואת האמת שגם אז, הטיול של אחרי היה להודו, דרום אמריקה. אנחנו נסענו ל"מחסן של איתמר" שאז היה במושב צרופה.

למה עשינו את זה? א. כי כולנו תולעות ספרים וב. הייתה תוכנית של קושניר שהיה הולך לכל מיני חופשות ואנחנו היינו יושבות בדירה ומקנאות בו. לא ייאומן אבל מצאתי כתבה על התוכנית, מסתבר שהיא הייתה בשיתוף עם משרד התיירות במטרה לקדם תיירות פנים. אז כשהוא עשה תוכנית על זכרון והסביבה נגנבנו מהמחסן של איתמר ואמרנו שכשתיגמר השנה נעשה את המסלול הזה. וכמובן שאת כל הכייף הזה עשינו באוטובוס וברגל, קמנו ועשינו.

לי יש מאז את הספר הנפלא - זעקי ארץ אהובה. אני חושבת שראיתי את הסרט וידעתי שיש ספר ופשוט היה לו אותו שם, במחסן. והוא שלי, על דפיו המצהיבים מיום ליום.

ואני לא מדברת על היום, שהכל זמין באינטרנט, ובר חיפוש. לא היה לנו איך לחפש אז. אולי אני מגזימה וכן היה אבל לא בזמינות של היום. היינו יושבות בחדר מחשבים של בית הספר ומקלידות מתוך חוברות או ספרים שהיו לנו. הכי הרבה יכלנו לשנות את הפונט. ועשינו את זה בבית ספר כי שם היו יותר פונטים מאשר במחשב של המדרשה. אז למצוא ספר שאני יודעת שקיים ובכלל לא בטוחה שיש אותו בעברית, זה היה ממש נס.

אתמול הייתי בחנות ספרים, אחת הרשתות, וחיפשתי את מדף השירים, כי גיליתי משוררת שלא הכרתי. לא רק שלא מצאתי, היו רק שני מדפים לשירה והיה כל כך לא נוח להגיע אליהם. ממש נעלבתי בתור צרכנית ספרי שירה שיצאתי בלי לחפש יותר מדיי. זה מצד אחד ומהצד השני הספר שצד את עיניי ביציאה היה השישי של ג'פרי ארצ'ר (מעללי הארי קליפטון, למביני דבר) שהוא הדבר הכי חם עכשיו. ואני לגמרי הולכת לעמוד בתור כדי לקרוא אותו אבל לעולם לא אקנה את הספר עצמו. למה? כי ברגע שאסיים הוא יהיה חסר משמעות עבורי, אני רוצה לדעת מה קרה עם קליפטון ושות, לא ממש חשוב לי הספר..

כל המחשבות האלו גורמות לי להרגיש קצת טרחנית, אבל יש משהו באודיסיאה הזו של לצאת לאיזו דרך ולחפש, שנוסך משמעות בממצאים. הדרך לא צריכה להיות קשה ומסובכת בהכרח, אבל כן צריך לקום ולצעוד אותה. ואני מחברת את כל זה עכשיו כי אני שוב בדרך, בלצאת לדרך (או כל מיני דרכים) ודברים שלאו דווקא קשורים תמיד מתחברים להם בדרכים הללו. ויש משהו בראשוניות הזו שהייתה פעם, שהשרישה בי את האמונה שזה אפשרי.

ועם להיות עוד טיפה טרחנית, איפה עוד מוצאים מלים כאלו?

"אכן מי היודע סוד חיי אדם על אדמות ומי זה יודע

כי תוכל להימצא נחמה בעולם של שממון?

והשבח לאל כי יש מי שתאהבו ויוכל לרומם לבך בעת סבל,

שיכול תוכל לשחק עם ילד בשעת צער שכזה.

וישתבח האלוהים שכה מתנגן שמו של הר,

על שיכול שמו של נהר להביא מרפא.

אף שמו של נהר ששוב אינו זורם.

אכן מי היודע סוד חיי אדם עלי אדמות?

מי יודע לשם מה אנו חיים, ונאבקים, ומתים?

מי יודע בכוח מה אנו מוסיפים לחיות ולהילחם,

שעה שכל הדברים נשברו סביבנו?

ומי יודע מפני מה כה מנחם הוא בשרו החם של ילד

שאבד בנך שלך ואין להשיבו?

חכמים כותבים ספרים,

במלים קשות מהבין..

אבל זאת, תכלית חיינו, אחרית כל מלחמתנו,

זו נפלאה היא מכל חכמת אנוש."

אלן פטון, זעקי ארץ אהובה

אנשי המערות בדור הסמארטפון

אתמול הייתי יחד עם כל החבורה במערת צידקיהו בהופעה של יוני רכטר. איך הגענו לשם? בזכות אהד. וצוקרברג. פסטיבל הצלילים או מישהו כזה פרסמו פוסט שהולך כך: 

חברים יקרים מפתיעים אתכם שוב ובמסגרת פסטיבל צלילים בעתיקה, מאפשרים לזכות בזוג כרטיסים למופע של יוני רכטר ב 31.3.16 יום חמישי הקרוב במערת צדקיהו, 100 הראשונים שיעשו לדף מערת צדקיהו לייק, ישתפו פוסט זה וישלחו לנו הודעה בפרטי עם שם מלא, גיל כתובת מגורים ו E-mail ישריינו את מקומם במופע מקסים זה. 

כאן מגיע החלק של אהד שהפיץ את הבשורה ובאמת ארבעה או חמישה מאיתנו הצליחו להכנס לרשימה וכפליים נכנסנו. מה שזה יצר בעצם זה קהל דיי הומוגני. עלינו כולנו לשאטלים למערת צידקיהו, שלטובת מי שלא יודע איפה היא בדיוק ממוקמת, חכו שהמזרח התיכון יירגע ואז תבדקו, וזה היה נראה כמו טיול שנתי. וזה הרגיש כמו טיול שנתי. אפילו הנהג קיבל מחיאות כפיים בסוף. 

ואז נכנסו למערה.

תמונה שצילמתי ושיר שאח"כ כתבתי לה באינסטגרם

מה קורה כשנכנסים למערה? אין קליטה. אי אפשר להתקשר לביביסיטר. אי אפשר לבדוק בגוגל כלום, אפילו לא מה המילה שלא הבנתי בשיר. הדבר היחיד שהדבר הזה שצמוד לכולנו לאיברי החישה השונים זה לצלם. והרי הוכחה מצולמת: 

לא הצלחתי להעלות וידיאו.. זו תמונה של ההופעה 

זה כל כך כייף! מעבר לזה שאני לא יכלתי להשתמש בנייד, מה שאני לרוב לא עושה גם ככה, האחרים לא יכלו! וכמו אנשי המערות שנמננו עליהם פשוט חווינו את ההופעה. אפילו היו ציורים על הקירות, בדמות התאורה. 

כולנו יצאנו עם אמירה שזו הייתה הופעה ממש טובה ומיוחדת. ויוני רכטר הוא באמת מאוד מיוחד והיו לו נגנים נהדרים וזמרים מתוקים. וחשבתי לי היום שאולי בעצם זו לא דווקא ההופעה שהייתה טובה כל כך באופן שונה מאחרות, אלא אנחנו, שהקשבנו באמת והיינו בה, ממש היינו. אולי קצת מאחורי המצלמה, וגם שם, בזמן במקום וברוח הנוכחות הייתה מלאה.