מה קורה כשעושים את זה ביחד?

בשבוע שעבר, בחג הכריסטמס, שתמיד אני שוכחת אם זה ב24 או ב25, התקיים האירוע המקסים הזה:



אירוע הכריסטמס הוא בעצם אירוע מוזיקלי לשם התרמת הציבור לעמותה שמסייעת לדרי הרחוב והיא נקראת Dublin Simon Community.
העמותה הזו עושה דברים מקסימים, ורק בשביל להרגיש את זה קצת הנה קטע מHumans of Dublin (עוד פרוייקט מעניין שאני צריכה לחקור, לכמה וכמה ערים יש דף אינטרנט עם סיפורים של האנשים בעיר, יש גם לירושלים) של אחד האנשים שמתאר את המפגש שלו עם התמיכה שלה ואיך זה שינה את חייו: 

29 December at 22:00 · 

"The turning point of my life was a young girl in 1999 walking by with her boyfriend at Christchurch on New Year’s Eve. It was lashing rain and I was sitting on some concrete steps with my long hair and beard, listening to the bells, wondering where my family were and how they were. Out of nowhere the young girl kneeld down in front of me, and like an angel with her blue eyes, said 'Hi! What’s your name?’ I had to think. Nobody calls you by your name on the streets. 'It’s Glenn,' I told her, and she asked ‘What would make you happy Glenn?’ I said 'I’m okay, I’m happy. I'm in a brave phrase. Thanks for asking.’ She went back to her boyfriend and got some cans from him and a pack of cigarettes and handed them to me. Then she asked again 'If you could have one wish what would it be?' I told her I wished to be with my family. 'So why don't you go home?' She asked. I said no, that it’d been too long - three and half years. And she said 'Just go!' Just like that. This girl in her late twenties being the wisest person in the world. Then she gave me a kiss on the cheek and wished me a happy New Year.
She's out there somewhere not knowing what she did that day. You can make a difference in someone's life that you might never meet again. You have the power. The best thing you can take from this world is the belief that you made a difference. I went home the next day."
Glenn – Actor, Writer, Director and the Ambassador of Dublin Simon Community.

את האירוע יזם גלן הנסארד (Glen Hansard), והוא מתחזק אותו מדי שנה. אני מחבבת מאוד את גלן עוד מהסרט הנפלא - Once שם הוא משחק זמר רחוב שפוגש מהגרת שמוכרת פרחים ומתגלה כמוזיקאית בעצמה. איכשהו זה המשיך בחיים וכולי וכולי, זה פחות העניין. מה שכן גלן פחות או יותר משחק שם את עצמו. 

בסרט, מרקדה, שזו הבחורה המהגרת-מוזיקאית, דוחפת אותו ליצור ולהפיק אלבום. נוצר ביניהם קשר חברי שמתוכו הוא מגייס עוד חברים ויוצרים יחד אלבום. גם את ההתהוות של האירוע בכריסטמס אני מדמיינת ככזה, ... גלן מנגן לו באיזה בר טיפוסי, מצטרפים אליו חברים ויש אחלה ג'אם וכולם מרוצים ונינוחים ומנגנים ומנגנים אל תוך הלילה. בדרך החוצה, כשהשמש מתחילה להציץ הם רואים איש עייף ובלוי המושיט את ידו למעט כסף או אוכל או תשומת לב, והלב שלהם זז. מפה לשם הם מגייסים עוד חברים ואפילו את בונו! הנה קטע מ2009.. אז פחות או יותר סיפורנו מתחיל, לפחות על גלי היוטיוב. 

וזה סרט רשמי יותר ומסודר. יש המון סרטים, מכל שנה, וכמובן שזה משתכלל. יש גם את האתר של הארגון שדואג לדרי הרחוב שמסביר על הפעילות שלהם במהלך השנה Simon community center

משנה לשנה משתנים הזמרים הנוספים, והשירים. מה שכן, תמיד נשארים שירי החג הקלאסיים והאווירה המדהימה. יש משהו מאוד מיוחד באירים מהבחינה הזו, נראה לי, המוזיקה מאוד מחברת אותם. נכון שזה לא ייחודי, מוזיקה מחברת אנשים בכל מקום. אבל זה מרגיש מאוד מרכזי אצלם, ואין יותר מדיי מחיצות בעניין הזה. כל שנה יש זמרים שונים ונראה כאילו הם מאז ומתמיד יצרו יחד למטרה הטובה הזו.

ועוד אחד אחרון. שייניד אוקונור בדקה 5.5 בערך עולה לשיר. השנה דווקא אולי זה היה עוזר לה בחזרה.. 



מאוד מיוחד מה שקורה כשעושים את זה ביחד. בעיקר בחגים. בדבלין יש את הקיר התהילה שם מוצגות תמונות יוצרים אירים מפורסמים ורבי התהילה. 

קיר התהילה

בכריסטמס איכשהו המסגרות של התמונות האלו מתמוססות וכולם שרים יחד, בהנהגתו העדינה של גלן, את שירי החג, שירי אירלנד ופשוט שירים. 

שאריות של תרגום

השנה יצא לי לתרגם כמה דברים וכמובן שיצאו לי כמה תובנות מכל העניין. 

את התרגום הראשון קיבלתי הנחיה לתרגם מילולית, עם מינימום שינויים וזה היה תרגום קבוצתי כך שחלקנו את התובנות על התרגום. תרגום נוסף היה יחסית חופשי והייתה לי אפשרות לראות את האנשים שכתבו את הטקסט באנגלית מרצים על הנושא שלהם. התרגום השלישי היה של טפסים, שנבנו באנגליה, טקסט פשוט מינימאלי ומאוד מנומס. 

בכל התרגומים השתמשתי במתרגם של גוגל, לא כפשוטו, יותר בשביל להבין מילה זו או אחרת ובעיקר בעיקר בשביל הביטחון העצמי בתרגום מלים שלא הייתי בטוחה שאני מתרגמת נכון. פה ושם הייתי צריכה מילונים קצת יותר רציניים אבל לרוב זה הספיק. כולם מכירים את התרגומים הקלוקלים של גוגל, לא יצא לי משהו מעניין עד כה, ואגב התרגומים היו מהשפה השניה שלי לשפה הראשונה כך שלא הייתה אפשרות ליותר מדי פאדיחות. 

חיפשתי ברשת טעויות מצחיקות של התרגום בגוגל ומצאתי את הבלוג המקסים של יעל כהנא-שדמי שבפוסט האחרון שלה שמה את הסרטון הזה:  


הבלוג שלה גרם לי רגע לשיתוק, כי הנה, נאמר כבר הכל, וכל כך טוב. מצד שני, יופי - מוזמנים לקרוא כמוני את התרגומיה ואני אמשיך פה עם מלא דברים אחרים. 

בערך של וויקיפדיה ל"תרגום" יש הגדרה יפה 

 "העברת מלל משפה אחת (שפת המקור) לשפה אחרת (שפת היעד), וזאת כדי שאנשים השולטים בשפת היעד, אך אינם שולטים בשפת המקור, יוכלו להבין מלל זה".

אהבתי שבהגדרה נתנו גם סיבה לצורך בתרגום. 

אני לדוגמה יכולה לקרוא באנגלית אבל מעדיפה להגביל את הקריאה למאמרים וחומר מקצועי באנגלית ולקרוא ספרות ושירה בעברית. יש לי את הפנטזיה להצליח לקרוא ספרים בשפת המקור כדי להרוויח את החוויה של קריאה בשפה שבה נכתב הטקסט, אפילו קניתי ספרים של דיקינסון וקיטס בפעם האחרונה שהייתי באנגליה, אבל זה דורש ממני מאמצים והצפי שלי הוא שזה יגרע מן ההנאה. 

זהו בנוגע לתרגום ספרותי של מלים. ובמעבר חד ל-מוזיקה. 
לקראת סופה של שנת 2015 עשו בגלגלצ כל מיני ביצועים לשירים מובילים על ידי מבצעים ישראלים. זה אמנם לא תרגום לעברית אבל זה תרגום של השפה המוזיקלית. 

התקווה 6 שרים אדל, Ynet

בעברית יש הרבה שירים שלא רק נעשה להם קאבר כמו השיר פה למעלה, אלא ממש תורגמו לשפת הקודש. אחד המוכרים ביותר הוא שתשאר צעיר לנצח של דילן במקור בתרגומו של יאיר לפיד ובביצוע של רמי קליינשטיין. יצביע מי שלא קיבל את השיר באיזה סיום שנה של איזושהי כיתה בתיכון. אני לא יודעת כמה השיר הזה תפס בארה"ב, פה הוא בהחלט תפס כמייצג את תקופת הנעורים היקרה מפז. 
לאחרונה שמעתי ביצוע יפה יפה של ג'ואן באאז ונראה לי מתאים לשים פה את התרגום שנתנה היא שהייתה לצדו של דילן בשנות הנעורים המאוחרות. 

הדוגמה של צעיר לנצח טובה כי התרגום דיי פשוט, אין הרבה דברים שנשמטו בתרגום. פעמים רבות אעדיף את המקור הפחות נוח על התרגום כי יש הרגשה של משהו נשמט. ולא רק בתרגומים רעים. גם בתרגומים טובים, משהו פשוט לא עובר. מצד שני יכול להיות טקסט שדווקא התרגום עושה עמו חסד, דווקא החשיבה המאומצת שמעוררת לחשוב באמת על כל מילה והמקום שלה בטקסט יוצרת משהו חדש וטוב. 

תרגום נוסף הוא מהשפה המדוברת לשפה הכתובה. יש הרבה תלמידים, בחסידויות ובכלל בהשתלשלות הכתבים היהודיים ולא רק, שכתבו את הדברים שאמרו רבותיהם. באחד הספרים הללו, הליקוטי מוהר"ן כותב ר' נתן על המלאכה הזו: 

צילום של הקטע בספר עצמו

"...שהתורות שכתב בעצמו היה על פי רוב שינויים רבים בין האמירה והכתיבה, כי כתבם כפי רהיטת מוחו הקדוש, ועל כן היה גורע ומוסיף מכפי מה שיצאו מפיו בשעת הדרוש. אבל לא כן אנכי עמדי, כי אני דיקדקתי לכתב כפי מה ששמעתי מפיו הקדוש בלי גרעון ותוספת." (מתוך ההקדמה לליקוטי מוהר"ן)  

כלומר, כשכותבים את הדברים שמישהו אחר אומר יש צורך לדקדק ולדייק. התרגום של הדיבור לכתב צריך להיות מדוייק כמו התרגום 
משפה לשפה, אבל זו מלאכה קשה.


מכל התרגומים שתרגמתי השנה אהבתי את התרגומים שהבנתי את הנושא והתחברתי אליו. הצורך לדייק בהעברת הרעיון לימד אותי להתבונן ולחשוב לעומק. אני חוזרת שוב לתרגומיה ולראיון שיעל ציטטה מעיתון הארץ עם שמעון בוזגלו שאמר:  

"כשאתה מתרגם אתה מגלה דברים שאף פעם לא תוכל להשיג את רמת הרזולוציה שלהם בקריאה רגילה."

כל כך נכון. 

שנה וסיכומיה

כמו בכל שנה, דצמבר הגיע וניחוח סיכומים באוויר.
הצבעתי כבר למצעד של רדיו הקצה ועונג שבת אותו פרסמה אורנה בנאי בחן ובחיוך קורץ:
‫KZradio הקצה - המצעד השנתי של רדיו הקצה ועונג שבת 2015! | Facebook‬

לאחר מכן הצבעתי למצעד של גלגלצ, הם מפרסמים יותר באגרסיביות,
פשוט כי הם ברדיו וכל הזמן חוזרים על זה. יום אחד פשוט התיישבתי ובחרתי.  

וממש עכשיו הצבעתי לסרטים בעין הדג. 

בשביל מה בעצם? לזכות אני אף פעם לא זוכה, מין אמונה טפלה משפחתית כזו. לרוב אחרי ששומעים מי זכה כבר שוכחים והרבה פעמים כששומעים זה מעצבן כי את מבינה פתאום שהרוב אוהב דברים אחרים בכלל. ולא לדבר על זה שהמאגר ממנו בוחרים לא תמיד תואם כל כולו את התפיסה שלי ומה שנראה לי מעניין. ממש בשביל זה, בשנים האחרונות, יש מעבר מבחירה מתוך רשימה לבחירה פתוחה, בלי רשימה. מצד אחד מקסים ומאפשר מצד שני משאיר אותי עם פה פתוח.. 

בסך הכל הדבר שהכי נחמד ברשימות האלו זה היכולת לעשות את מה שהן אמורות לעשות - לסכם.  

להסתכל ברשימת הסרטים ולהבין שבירדמן קשור לשנה הזו ולא קודם לכן. קל לזכור את Hello של אדל כי זה היה הרגע, אבל שירים כמו Believe של Mumfor and sons נראה שהם ממזמן ובעצם הם ממש מהשנה.  

לפני שבועיים בערך, בדף של תולעת ספרים שמפרסמים מדי יום שיר ותמונה (נושא מקסים בפני עצמו) הופיע השיר הבא של גיא פרל שמתחבר לי מאוד לסיום השנה האזרחית וסיכומיה: 

צריך שיהיה
גיא פרל

השיר והתמונה מדף הפייסבוק של תולעת ספרים

שְׁעַת בֹּקֶר צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה לָהּ יָדִית
לִפְתֹּחַ. כָּךְ שֶׁשּׁוּב לֹא אֶצְטָרֵךְ לְהַלֵּךְ
עַד הַלַּיְלָה וְיָדִי הַמּוּשֶׁטֶת תְּלוּיָה בָּאֲוִיר.

שְׁעַת לַיְלָה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לָהּ מִכְסֶה
לִסְגֹּר וְלִגְמֹר, כָּךְ שֶׁלֹּא יֵעָרְמוּ הַיָּמִים
זֶה עַל גַּבּוֹ שֶׁל זֶה

*

מתוך: יש נקודה מעל הראש שלך (הקיבוץ המאוחד)
העבודה: Sunrise - Lana Z Caplan, 2013

שינויים #2 על השינוי והדברים שנשארים

לרדיו-דיסק באוטו שלי יש קטע שפעם בכמה זמן האופציה של הדיסק נתקעת. נכון שהרכב עצמו אוטוטו בן 11 אבל מוזר. בהתחלה חשבתי שהוא פשוט נהרס והלך קפוט יחד עם הדיסק שבפנים, התאבלתי עליו מספר ימים ואז פתאום, התחייה מחדש, הכל עובד כאילו כלום לא קרה. כך מדי פעם יש לי ימים של רדיו, ולא מבחירה. כל פעם דיסק אחר אובד לי ולכמה ימים נבלע אל לוע הלוייתן של הרדיו דיסק ולאחר כמה ימים צליליו מוצאים שוב את דרכם לחלל הרכב.

היום, רגע לפני שנתקע שוב, האזנתי לשלמה ארצי, והדסיק שנבלע הוא מקום, אחד האהובים עליי ביותר, עם הנעימה המקסימה הזו ועד כמה שירים נפלאים: 

יש לי אותו מאז התיכון לדעתי, מים רבים עברו בירדן (כל אזכורי ישו פה בשל אווירת החגים שצצה לי בפיד מחבריי ברחבי העולם), שלמה ארצי השתנה, אני השתנתי, ועדיין. זה אחד האהובים. אז מה לא השתנה?

המחשבה הזו מזכירה לי את הרקליטוס כפי שהכרתי אותו מהספר "רחוב ושמו ממילא" של אביגדור דגן.

רחוב ושמו ממילא, אביגדור דגן, 1984
אחד הספרים והסופרים האהובים עלי. קניתי אותו בגירסה הזו עם העטיפה הצבעונית
לצערי חסרים לו כמה דפים אבל הקסם שם

ראשית הרקליטוס - פילוסוף יווני כפי שמעיד שמו - שטען שאי אפשר לו לאדם להכנס לאותו הנהר פעמיים. הוא עסק באופן כללי בשינוי ובעוד כמה דברים ובספר מאתגר המורה את תלמידיו להבין את האמירה הזו שלדבריו האדם הוא לא אותו האדם והנהר כבר אינו אותו הנהר. המספר, שמתאר את עצמו כילד בממילא, מדמה את הנהר של הרקליטוס לרחוב ילדותו וכך הוא מתאר:

"כל פעם שאתה נכנס אליו, הוא רחוב שונה מזה שעברת בו אתמול. עדיין הוא מוביל לשער יפו, אבל פה עקר שרברב למקום אחר, שם מת פתאום חייט, מסעדה מארוקנית צמחה בן-לילה במקום שרק אתמול גזז ספר את שערך, ושם אתה מוצא בית-תפילה במקום בית-מלאכה לרהיטים."

וממשיך הוא ומתאר את הזמנים בהם הייתה חומה ואת הזמן הנוכחי שבקרוב יגיעו הבולדוזרים ויהפכו את הרחוב על פניו. ומסכם: "...הרבה לפני שהרקאליטוס מאזפוס גילה אותנו - הכל משתנה עם הזמן ובכל זאת נשאר כמו שהיה".

הספר יצא ב1984כאשר בסוף שנות השמונים פונתה השכונה לגמרי והמתחם כולו שונה כפי שהוא מתאר. במקרה השבוע הועלה בדף על המקום הסרט הבא שצולם לפני שהושלם הפינוי ומראה את השכונה ותושביה. מעניין לראות את הדגם של השכונה החדשה שמזכיר מאוד את מה שאנו מכירים היום.



בסוף הסרט הקריין, אריה גולן, אומר ששני דברים לא יישתנו בממילא - השם והתפקיד, התושבים יקראו לה ממילא ותפקידה תמיד יהיה גשר בין העיר החדשה והעתיקה. מנקודת המבט של היום גם אביגדור דגן וגם כותבי התסריט של הסרט צדקו - יש משהו שנשאר גם כשהכל משתנה.

עד כאן לגבי השכונה וחזרה למדיה. הטכנולוגיה משתנה ללא הרף. כל יום יוצא חידוש נוסף וקשה לאמוד מה יהיה השינוי הבא ויותר מזה מה יהיה השינוי שיתפוס ולא נבין איך לא הסתדרנו בלעדיו. דיברתי היום עם אבא שלי על היום של החתונה של אחותי (2008) בו היינו בחופש והיה ממש משעמם. אז הוא אמר לי "בטח לא היה לך סמארטפון או מחשב". וזה נכון, לא היה. ולהסתכל על תסרוקת לחתונה זה מאוד משעמם אם אין זווית צילום מעניינת שנתפסת במצלמה האחורית. 

מרשל מקלוהן (כן, שוב הוא..) הצליח לתפוס את זה לדעתי ולהתייחס למדיה ולא רק לטכנולוגיה. הוא סוקר את כל השינויים שהוא ראה, ממש מהמילה הכתובה דרך העיתונות, הטלפון ועד האוטומציה. מכל אלו הוא גוזר התייחסות לשינוי התייחסות יותר מהותית מעשית. כמו שהראתי בראיון איתו בפוסט הקודם הוא גם סקפטי לגבי עצמו בדיוק מהסיבה שהדברים משתנים והוא משתנה. הי - מזכיר שוב את הרקליטוס!

מצד אחד קשה עם חוסר הוודאות הזה. חוסר הוודאות מוביל אותי לחשוב על יאוש ועל אווירת "הבל הבלים". מצד שני היה משעמם מאוד אם היינו יודעים הכל. אם היינו יודעים הכל היינו מגיעים למצב של "אין חדש תחת השמש". מעניין מאוד ששניהם נאמרו על ידי אותו החכם באדם. 

ולסיום אני חוזרת לשלמה ארצי - ששר - "זה מה שנשאר, רק כמה רגעים, הרבה בדמיון מעט בחיים" חזרה לעוגנים שאנחנו צריכים בחיים, כי הם אלו שנשארים גם כשהכל זורם ומשתנה.

כאן ועכשיו!

ב"ספקטור" כלומר, בג'יימס בונד החדש, יש קטע שהבחורה שמתלווה אליו שואלת אותו מה יקרה אם הוא יעצור והוא אומר לה שהוא לא יודע. הוא בעצם אומר לה שהוא אף פעם לא היה בכאן ועכשיו אלא תמיד בעשיה של הדבר הבא. האמת, שאני הייתי בטוחה שזהו בפעם הקודמת, "אם" מתה וחשבתי שדי, אין יותר מה להמשיך אבל הדרך המשיכה. לא אהרוס למי שעוד לא ראת/ה אבל יש כוחות מפתיעים אחרים.

מה העניין עם הכאן ועכשיו שכל כך מפחיד את 007 שהוא אפילו לא חשב עליו?

רגע לפני אני רוצה לכתוב ציטוט של מרשל מקלוהן בספרו של יובל דרור (הפוליטיקה של הטכנולוגיה, מומלץ): "אנשים לא רוצים לחיות בהווה, אנשים חיים ב'עולם הראי האחורי' כיוון שהוא בטוח יותר, הם היו בו בעבר, הם חשים בו בנוח.. ההווה הוא אזור שהתעלמו ממנו לאורך כל ההסטוריה האנושית. האוטופיה היא לעולם תמונות מן הראי האחורי, מהעידן שכבר חלף". דברי מקלוהן.

בראיון זה, מ1967, הוא נשאל על ידי אחד המשתתפים האם זה נכון שהוא אמר שהוא לא בטוח שכל הדברים שהוא אומר הם נכונים. מקלוהן עונה שלא יכולה להיות לו נקודת מבט, כדי שתהיה לו נקודת מבט על הדברים הוא צריך להיות בכל מקום ולהשתתף בכל הדברים. לכן, בעידן הטכנולוגי אי אפשר ליצור נקודת מבט אחת, כי אין נקודת אחיזה אחת. תרגום חופשי שלי. יש הרבה סרטונים שלו והוא מעניין, משעשע, ואוהב מאוד את קנדה. הוא מתייחס אליה כדוגמה לזה שכשאתה לא במרכז העניינים יש לך נקודת מבט הרבה יותר טובה על הדברים.

אז שוב, כאן ועכשיו מתייחס להווה, לכאן - מבחינת מקום, ועכשיו - מבחינת זמן. זו בעצם נקודת האחיזה עליה מדבר מקלוהן, שהולכת לנו לאיבוד בעולם הדיגיטלי כשהכל יכול להיות בכל מקום ובכל זמן. לא פלא שבעולם שכזה יש נטייה כל כך חזקה למדיטציות וויפאסנה. כלים חזקים שמכריחים אותך לעשות את ההפסקה ולהתבונן. בהיבט אחר השבת עושה את אותו הדבר. אתה נמצא במקום אחד ל25 שעות וזה מה יש. וכולם ביחד, באותו הזמן. כאן ושם ובכל מקום - עכשיו. העולם המודרני לא הגיע אלינו בלי תרופה, יש מצב לשהייה בהווה.

אגב שהייה, לעמוד בתור, להתקע בפקק, לחכות על הקו לנציג שירות. יש המון פעילויות שהן קשות לשהייה. צריך להתכונן אליהן ולהתייחס אליהן. סיטואציה כזו יכולה לתסכל נורא ויכולה להיות הזדמנות. הנה מה שוודי אלן עשה עם ההזדמנות שלו, ואפילו מקלוהן בא :) 



בעבודה שלי אני שמה דגש באופנים שונים על היכולת לשהות, להאזין, להיות במשהו מההתחלה ועד הסוף. טווח הזמן הוא קצר הרבה פעמים, 3 דקות של קליפ, האזנה במקטעים לשיר או קריאה מחולקת של טקסט. הפוקוס הוא בעיקר בגלל הקושי של האנשים בשמירה על קשב וריכוז במטלה. אבל מעבר לכך, זו טכניקה אוספת. אנשים מגיעים הרבה פעמים כל כך מפורקים ומפוזרים חוזרים שוב ושוב על דברים שקרו בעבר כנקודות אחיזה. אני מייצרת סיטואציות של שהייה והתבוננות.

הקריאה, השמיעה והצפיה מחייבים ומשאירים סימן. כשאני כותבת את השורות האלה עכשיו אני נמצאת בנקודת זמן ומשאירה סימנים במקום מסויים. אני בהווה. בהמשך אוכל להתבונן על ההווה הזה. עכשיו אני יכולה להסתכל גם אחורה וגם קדימה. אני יכולה לעשות את זה רק בגלל שאני עומדת במקום.

הזדמנות מצויינת לסיים בשיר המקסים של הדס
(שעושה את קבוצת האזנה למוזיקה!)

בטהובן, מוזיקה ומדיה

בגוגל הופיע היום דודל אינטראקטיבי מגניב לרגל 245 שנים ללודוויג ואן בטהובן. לא הצלחתי להעביר לכאן את הדודל עצמו אז אני שמה קישור שיוביל אתכם למקום בו הוא נמצא בגוגל. זו מין חידה מוזיקלית של סידור התווים ליצירות מוכרות ובין לבין יש תמונות אנימציה של חייו, המרים יש לציין, ורוויי המוזיקה. גילוי נאות, אני רק הסתכלתי על זה כל היום ולא לחצתי, בזכות דוד, ויחד איתו, לקחתי חלק באינטראקטיביות. 

כשהגענו לחלק של הסימפוניה החמישית הכה מוכרת, ישר חשבתי על האחיינית שלי בת השלוש שכבר כשהייתה קטנה יותר הייתה מבקשת לשמוע את הטה-טה-טה-טם ומצביעה על התמונה של בטהובן מהסרטון הזה: 

בהמשך שידרגנו אותה לסרטון הבא, ולסרטונים הדומים לו. היא קראה לו colors (היא גם גדלה בינתיים ויכלה יותר להסביר) והתפעלה מהתזוזה של הצבעים עם המוזיקה. זה אכן ממש ממכר להסתכל, ובנוסף לכך זה מסדר בראש את התפקידים של כל כלי ומי מנגן מה ומתי. כשאני צופה בסרטונים האלו, ויש מורכבים יותר, אני ממש מצליחה לדמיין את התזמורת ומשהו ביצירה מתארגן לי ממש טוב בתפיסה. בתגובות לסרטון מצאתי מישהי שכתבה (ההדגשה שלה):

"I loved watching this because you can actually see how complex this piece is. It made me more grateful for this music."

יצירה נוספת וויזואלית, יותר מוחכמת קיבלה את התגובות הבאות:

"Awesome!  It is like walking down a tunnel, but yet the logic

of the piece is outlined to you in light show format"

"This video makes me feel like I'm about to transcend into a 

star-child"

ויש עוד מלא! צאו וחפשו. 
האופן הויזואלי שבו מוצגות היצירות מאפשר לחוש את הצלילים. לשמוע את הקולות אם תרצו להתייחס מקראית. 

מי שיצר את הסרטון הראשון שהצגתי, של בטהובן הוא Stephen 
Malinowski. הוא מוזיקאי, ממציא, ועוד וידוע בעיקר בשל הסרטים
הללו שיצר והתוכנה שיצר כדי לייצר אותם. ב2013 הוא הופיע עם 
התוכנה הזו ושני מוזיקאים בבימת TEDx בשוויץ. זוהי ההופעה, 
לכתבה באתר של TEDx לחצו על הקישור. אגב, הוא קצת מזכיר לי את 
הדוקטור מבחזרה לעתיד.. 

כל זה נורא מגניב ויפה. מרתק את המבט ומארגן את התפיסה המוזיקלית. כשהייתי ילדה, הסימפוניה החמישית הייתה בקלטת, לפני השינה, משהו משמים ולא מושך. היום, לאחייניתי הקטנה, המוזיקה הקלאסית היא קסם, מלאת צלילים וצבע. אני אמנם יכלתי לדמיין יותר, וליצור לעצמי תמונה ויזואלית בתוככי מוחי, והיא יותר כבולה למראות שעוצבו בשבילה. אבל קסם זה קסם, ואת חווית הקסם המוזיקלית הזו אני בטוחה שהיא תנצור ותעצים.  

הרב יהודה, פמיניזם וחיים בעולם משתנה

היום מציינים עשור לפטירתו של ראש האולפנה בה למדתי, הרב יהודה רוזנברג ז"ל. כנראה שלאזכרה לא אלך אבל חשבתי לכתוב כמה מלים. כאן, אצלי בבלוג. בכל זאת, הוא מרכיב חלק נכבד מהפרופיל של מי שהפכתי להיות. אני חושבת שלא בדמותו דווקא, או בקשר שלי איתו, אלא באידיאלים שעברו אלי בדיפוזיה כתיכוניסטית דיי ממושמעת, דרך הסביבה שהוא יצר/הנהיג ואותה נשמתי ארבע שנים בשנים משמעותיות בהתפתחות שלי כאדם.

כשהייתי בכיתה ח' כמעט כל מי שהכרתי הלך-הלכה ללמוד בפנימיה. זו הייתה אופנות הלימוד הכי רווחת בקרב הנוער הדתי בני עקיבא-אי בעיר ובכפר. כמו כולן הלכתי להיבחן בכפר פינס, ברב בהר"ן ובאמנה.זר לא יבין אבל יש הבדל גדול בין השלוש, אני התקבלתי לכולן, והורי בחרו לשלוח אותי לאמנה שנמצאת בכפר סבא. מבין השלוש, אמנה נחשבה להישיגית  ביותר, וכפחות דוסית, לפחות בעיניי. אמנה הייתה השניה מבין האולפנות לבנות שהוקמה תחת ישיבות ואולפנות בני עקיבא, והרב יהודה החל לשמש כראש האולפנה בהיותו בן 25 שנה בלבד. כשאני וחברותיי הגענו כבר היתה האולפנה עובדה קיימת עם מסורות ושטאנצים, סיפרתי באחד הפוסטים על חוג רמב"ן שנערך בשבת בצהריים, זו דוגמה אחת קטנה.

המסורת החביבה עליי ביותר הייתה ברכת האילנות, בראשית חודש ניסן, בביתם של יהודה ויהודית רוזנברג ברחוב ירושלים בכפר סבא. כל כיתה (או מחזור) בנפרד צעדה מרחוב תל חי 6 לביתם, שם באווירה אביבית ישבנו בגינה הקטנה בה היו מגובבים כל מיני צמחים והפתעות שונות והוא היה משוחח איתנו על כל מיני דברים וכמובן התקיימה ברכת האילנות. בארוע הקבוע הזה מתרכזת כל תפיסתי בנוגע אליו - איש שביתו הפתוח מכיל בתוכו את העולם הזה לצד עולם הרוח, שמקדיש זמן קבוע הקשור למשהו שהוא למעלה ממנו. פתאום מצאתי מייל שכתבתי אז לבת חן שעשתה שליחות בדאלאס באותו הזמן על הביקור בשבעה בבית משפחת רוזנברג: "אני ממש אוהבת את הבית שלו כי יש בו משהו פשוט אבל נורא מיוחד גם מצד עצמו שזה מין קולאז' של מלא דברים מעורבבים - תרבות ויהדות ותורה שמשולבים יחד וגם מצד זה שזה בית של ראש אולפנה ובכל זאת כזה פשוט" (אני, 9.1.2006)

לא הייתי, ועדיין אינני, מוקסמת בקלות מבעלי סמכות. מאז ומעולם הסתדרתי בכוחות עצמי והקשר שלי אל מוריי ומחנכיי היה פונקציונאלי בעיקרו ולרוב מרוחק. בעיקר התבוננתי בהליכותיהם ולמדתי מהגינונים אותם הפגינו. שפטתי אותם על פי אמות המידה שלי כנערה וכיום אני מסתכלת אחורה ועושה את אותו הדבר כמבוגרת. כשאני מסתכלת על עצמי וחושבת מה מכל זה משתקף בחיי אני רואה אשה שצמחה במערכת חינוך דתית מסורתית פמיניסטית שאינה חדשנית מהפכנית. למה אני מתכוונת? הרבה חדשנות מגדרית בציבור הדתי מלווה בחדשנות הלכתית או תפיסה חדשנית של המציאות הדתית. באמנה זה לא היה כך, זו הייתה אולפנה שהייתה בעצם כמו ישיבה תיכונית לבנות. עם ההתאמות הנדרשות אבל מוסד מסורתי מן המסד ועד הטפחות. להיות חדשני בערוץ אחד לא מחייב להיות מהפכן בכל החזיתות. החידוש צריך לדור בכפיפה עם הישן והמסורתי. אני חושבת שההכתרה שלנו, שהציגה את הרב יהודה כטוביה מכנר על הגג ייצגה את העניין הזה במדויק. ואני בטוחה שלא בכדי הוא גייס את כוחותיו, אז כבר היה חולה מאוד, והגיע לצפות בהצגה. לסיום - מתוך הארכיון - הברכה של הר' יהודה בסוף ההכתרה:

פרסום הנס!

חנוכה. הדלקת נרות. מסיבות בגן. סופגניות, לביבות, שמן שמן שמן...
חג שמפוצץ במלים ושירים וסוגי מאכלים שונים ומשומנים.
אני חושבת שלא אטעה יותר מדיי אם אומר שהוא חוצה מגזרים בכל הסממנים שציינתי.

עולים חדשים מדליקים חנוכיה, 1971, ויקיפדיה. 

מצוות הדלקת הנרות עוד מתעלה על עצמה בזה שהיא שיוויונית מגדרית
יחסית לשאר המצוות שמחויבת בה האשה בדיוק כמו הגבר.

שרה נתניהו מדליקה נרות, ויקיפדיה.
1996 (הרבה לפני שהפרסום השלילי שלה תפס תאוצה). 

כל זה בשם סיבה אחת - פרסום הנס!
ועוד איזה פרסום. שנים רבות עברו והנס הזה עודנו מתפרסם.

בתחילה רק בחנוכיות של ממש, בכניסה לבית או בחלון.

תמונה מהמאה ה18 שמתארת הדלקת נרות חנוכה, ויקיפדיה.

כשבהמשך הפרסום הגיע גם דרך הטלויזיה והאינטרנט בתמונות ובוידיאו.
כשחיפשתי תמונות מצאתי המון תמונות של ראשי ממשלה ונשיאים שמדליקים נרות.

הגדילו לעשות חסידי חב"ד בעידודו של הרבי מלובביץ שמגיעים לכל מקום בגלובוס ומדליקים. וברב עם! השנה אף הופק קליפ לחג שנועז להצגה בכל הדלקות הנרות עבור השליחים בכל העולם:





לפני חנוכה רצה ברשת התמונה של החנוכיה של הזוג פוזנר בעיירה קייל בגרמניה
שניצבה בחלון מול בית המפלגה הנאצית, עליה מצביע דגל התנועה האיום
על החנוכיה (שהגיעה לארץ והושאלה ליד ושם על ידי המשפחה) ניתן לקרוא כאן

והיום נרות מסתובבים להם ברשת יותר מהסביבונים מעופרת יצוקה.
בחתימות של גוגל בכל מיני דפים, בצילומי אינסטגרם, בפרופילים אישיים ובדפים רשמיים אפילו את ריבלין מדליק נרות בבית הלבן שמו בכותרות העיתונים.

פשוט מדהים. כל זה בגלל פך שמן קטן שהספיק לשמונה ימים. פרסומת שעובדת כבר 2179 שנה!

על תבונה ונגישות

לפני שבוע הייתי ברעננה, באוניברסיטה הפתוחה, בכנס של נגישות ישראל, איגוד האינטרנט הישראלי והאוניברסיטה הפתוחה (לפי סדר עולה של כמה מכירים את המוסד) שכותרתו: כנס נגישות אינטרנט, טכנולוגיות מסייעות והנגשת מידע. הכנס עסק בהנגשת הליך ההנגשה עבור בוני אתרים, מתכנתים וכדומה. כאשר המטרה היא שהתקנות שנכנסו לתוקף לאחרונה לגבי הנגשת אתרי אינטרנט ימומשו ובנעימות.

יצאתי מהכנס בהרגשה מאוד טובה שיש שיח משמעותי. עם זאת, יצאתי גם בתחושה שמעקצצת לי באצבעות מאז - שכשמדברים על אינטרנט מתייחסים כמעט בלבד למגבלות חושיות של ראיה ושמיעה, ולא למגבלות קוגניטיביות לסוגיהן או רגשיות שהן פחות נראות ויותר מורכבות להנגשה. 

סמל הנגישות לאנשים עם מוגבלות שכלית, נפשית, תקשורתית ולקויות למידה

מאתר נציבות שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות 

בהמשך השבוע בין הצעת חוק שהתקבלה להצעת חוק שלא התקבלה בנושאים הקשורים לאנשים עם מוגבלות צויין בעולם היום הבינלאומי לאנשים עם מוגבלות (תרגום מילולי שלי למה שכתוב באתר האו"ם). התרומה שלי ליום זה הייתה דיון בויקיפדיה על הערך "יום הנכה הבינלאומי" שהיום בשעה טובה קוראים לו היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות. חשבתי על זה כשחיפשנו חומר באותו הבוקר להביא לקבוצה ואח"כ כשראיתי כתבה בYnet שזו הייתה הכותרת וברור היה לי שמישהו שם שאל את ד"ר גוגל וזה מה שיצא לו. 

זה הערך השלישי בו התחלתי דיון על שינוי השם, הראשון היה טרמינולוגית לא תואם, ועליו כתבתי באחד הפוסטים הראשונים, השני היה הערך של סל שיקום ששונה בהמשך לחוק שיקום נכי נפש, דבר שהיה נכון מבחינה מבנית. והפעם שוב, ענייני טרמינולוגיה. עכשיו רק נשאר לעדכן את הערך.  

אז היה הרבה מאוד באזז השבוע על מוגבלויות והנגשה, מסיבות טובות יותר ופחות. זוהי כתבה, גם מYnet, והפעם עם כותרת ראויה, על הנגשת אפליקציות בפרוייקטים של גוגל, בית איזי שפירא ועוד. בכנס היו אמירות ראשוניות על אפליקציות אז טוב לראות שיש אנשים שכבר נמצאים שם. אם תצפו עד הסוף תשמעו את האיש המקסים שמסביר למה לדעתו ישראל ממש מתקדמת במציאת פתרונות הנגשה. ספוילר, זה לא רק כי אנחנו כאלה חכמים.  

ודבר אחרון.. יום יבוא וכל השמות האלה, של הנציבות והארגונים וכו' יהיו קצרים ונגישים.. עד אז, יש לנו לאן לשאוף :) 

כשקהל הופך לקהילה (קהל#3)

סיפור פתיחה. לפני מספר חודשים, למען האמת ב15 במאי (ותודה לויקיפדיה שלא מוחקת כלום משום מקום) הגעתי לסדנת כתיבה של ויקיפדיה בתל אביב. הגעתי עם המחשב הנייד שלי עליו מודבקת המדבקה של אתה נמצא כאן. פרוייקט של גיא חג'ג' מהבלוג עונג שבת ושל יובל סער מהבלוג פורטפוליו.

המדבקה של אתה נמצא כאן #1 על הלפטופ שלי

תוך כדי הארגנו ואנשים שנכנסים ומתחילים להתארגן, נכנסה בחורה, בערך בגילי וראתה את המדבקה וישר שאלה אותי אל הגיליון של אתה נמצא כאן ועד לסוף הסדנה היה בינינו חיבור חביב.

בסיפור הזה יש שני התייחסויות לקהל שנהייה קהילה. א. גם אני וגם הבחורה (אם את קוראת ממש סליחה שאני לא זוכרת את שמך..) חולקות הכרה משותפת לאותו הפרוייקט, שתינו קהל היעד שלו ולכן, בעזרת רמז משייך, הייתה לנו זיקה האחת לשניה. דרך זה ידענו שיש לנו תחומי עניין דומים, אני גם מניחה שאנחנו פחות או יותר בנות אותו הגיל ומסתובבות באופן חלקי באותם חוגים/אתרים. ב. כדי להתחיל ליצור קהילה אינטימית, תומכת ומחוברת יש משמעות למפגש האישי, פנים אל פנים, שזוהי המטרה, לעניות דעתי, למפגשי הסדנה של ויקיפדיה למיניהם.

אתה נמצא כאן יצא כפרוייקט מימון המונים של הדסטארט. הדסטארט הוא אתר מימון המונים בו עולים פרוייקטים ומיזמים והציבור מוזמן לתמוך בסכומים משתנים ולקבל תמורות עבור התמיכה הכספית. האתר עלה לאוויר בנובמבר 2011, וכבר בתחילת 2012 גוייס הסכום לפרוייקט הראשון שהיה מימון הוצאת ספר. הרעיון הוא שאם מגוייס הסכום שהוגדר כיעד (ומעלה) הפרוייקט יוצא לדרך ואם לא אין התחייבות לתומכים. דף של פרוייקט נראה כך:

דף הפרוייקט של אתה נמצא כאן - לינק לדף - כאן

עד כה גוייס כסף עבור מעל ל800 פרוייקטים. הפרוייקט הראשון שבו השתתפתי כתומכת היה באלבום השני של יהוא ירון שמסביר בסרטון שלו מקסים את האינטרס של שני הצדדים, התומכים והממומנים.



אני ממש זוכרת את החוויה של לקבל את האלבום בדואר. התרגשות רבה! ועוד קודם לכן כשקמפיין מגיע ליעד. שבאמת זה קורה וטיפהלה בזכותי. בהמשך תמכתי בפרוייקטים רבים אחרים ואני מוצאת את זה הרבה יותר כייף מסתם לקנות ספר או דיסק. פעם אחת, באלבום של גבע אלון הייתי הראשונה לתמוך וממש התרגשתי. זה הפוסט שפרסמתי כשקיבלתי את האלבון (נר ראשון של חנוכה שנה שעברה!)

אז מה אני אומרת בעצם? בחמש שנים שהדסטארט קיים ומצליח וב2013 אף נבחרו מייסדי ומנהלי האתר במקום השלישי בועידת ירושלים לתרבות (לינק לכתבה). מעבר להצלחה האישית של המנהלים והאנשים שהצליחו להפיק פרוייקט דרך הפלטפורמה כל פרוייקט כזה יוצר קהילה זעירה, זמנית לפעמים שמכוונת למטרה מסויימת. אם אני מתרגשת מזה שקמפיין של מיכל שפירא עובר ויצא לפועל אני לא רק קונה דיסק, אני חלק ממשהו.

הדסטארט הוא דוגמה ברורה לאתר שיתופי שיוצר קהילה או קהילות, ואני מתלבטת אם להגדיר אותו עצמו כקהילה אבל אני חושבת שהוא יותר פלטפורמה או מוצר. לחלופין, אתר נוסף שאני אוהבת ואשר מייצר סביבו קהילה הוא אתר ירושמיים, אתר מזג האוויר הירושלמי המנוהל על ידי בועז נחמיה. כבר כתבתי עליו, וכתבתי יחד עם מישהו מהמועדון בו אני עובדת את הערך על האתר בויקיפדיה - לינק - וכשקוראים ושומעים מבועז, שמנהל את האתר, על הדרך שהוא עבר רואים כמה שהשיתוף משתלם. האתר קיים כבר משנת 2002 ויש בו פורום שפעיל כל השנה ובימי השלג אפילו פעיל מאוד. ב2013 עיצבה את האתר מחדש גלי זורע בפרויקט הגמר שלה בצלאל. היא בעצם הכירה את האתר ופנתה לבועז עם ההצעה לעצב אותו. הפתיחות, והעובדה שהוא עצמו נגיש לכל (אפילו הטלפון שלו נמצא באתר) פותחת את הדלת לשיתופי פעולה.

אתר ירושמיים - לינק לדף הבית (חפשו ביום את העורב ובלילה את הינשוף)

מעבר לזה שתושבי ירושלים משתמשים במידע שהוא מביא באדיקות, יש אופציות באתר של הצבעה על מידת הקור או עונה אהובה, ושוב הזמינות שלו בפורום מאפשרת שיח ודיון ומגבירה את התעבורה. אז זה שווה לו בסופו של יום. מעבר לכך נוצר גם שיח, אם בשפה שפיתח בדיווחי מזג האוויר ואם התייחסות לסוגי משקעים (כל ירושלמי יודע שגראופל זה לא טוב).

אני חוזרת רגע למעלה, הזכרתי שם את הבלוג עונג שבת. אני קוראת בו כבר הרבה מאוד זמן, פחות מהעשור ומשהו שהוא קיים אבל הרבה. כשמסתכלים על הרשימה שהוא מביא, הוא בעצם מעלה רשימת המלצה שבועית, אבל לא רק רשימה אלא מסביר על כל "אייטם" ובהתלהבות גדולה משכנע אותך להכנס ללינק ולצרוך תרבות. הרבה פעמים אפשר לראות שבתחילת אייטם הוא כותב [תודה למישהו] וזה נותן הרגשה שכמו שהוא מזריק לנו תרבות הוא גם שומע מאחרים ומשתף ולי לפחות זה נותן הרגשה שיש לפני מאזין קשוב ששווה להקשיב לו. הנה דוגמה אחת מני רבות שבמקרה מופיע בה גם ידיעה על אתה נמצא כאן #2 :)

עונג שבת, 13 בנובמבר 2015

אז האם דוגמאות אלו ממחישות היווצרות של קהילה בעידן הדיגיטלי? אולי. בעיקר אני חושבת שהן מצביעות על כך שיש אפשרויות נוספות להיווצויות אלו ומושגים חדשים של מה זה קהילה. מכירים עוד?