היום מציינים עשור לפטירתו של ראש האולפנה בה למדתי, הרב יהודה רוזנברג ז"ל. כנראה שלאזכרה לא אלך אבל חשבתי לכתוב כמה מלים. כאן, אצלי בבלוג. בכל זאת, הוא מרכיב חלק נכבד מהפרופיל של מי שהפכתי להיות. אני חושבת שלא בדמותו דווקא, או בקשר שלי איתו, אלא באידיאלים שעברו אלי בדיפוזיה כתיכוניסטית דיי ממושמעת, דרך הסביבה שהוא יצר/הנהיג ואותה נשמתי ארבע שנים בשנים משמעותיות בהתפתחות שלי כאדם.
כשהייתי בכיתה ח' כמעט כל מי שהכרתי הלך-הלכה ללמוד בפנימיה. זו הייתה אופנות הלימוד הכי רווחת בקרב הנוער הדתי בני עקיבא-אי בעיר ובכפר. כמו כולן הלכתי להיבחן בכפר פינס, ברב בהר"ן ובאמנה.זר לא יבין אבל יש הבדל גדול בין השלוש, אני התקבלתי לכולן, והורי בחרו לשלוח אותי לאמנה שנמצאת בכפר סבא. מבין השלוש, אמנה נחשבה להישיגית ביותר, וכפחות דוסית, לפחות בעיניי. אמנה הייתה השניה מבין האולפנות לבנות שהוקמה תחת ישיבות ואולפנות בני עקיבא, והרב יהודה החל לשמש כראש האולפנה בהיותו בן 25 שנה בלבד. כשאני וחברותיי הגענו כבר היתה האולפנה עובדה קיימת עם מסורות ושטאנצים, סיפרתי באחד הפוסטים על חוג רמב"ן שנערך בשבת בצהריים, זו דוגמה אחת קטנה.
המסורת החביבה עליי ביותר הייתה ברכת האילנות, בראשית חודש ניסן, בביתם של יהודה ויהודית רוזנברג ברחוב ירושלים בכפר סבא. כל כיתה (או מחזור) בנפרד צעדה מרחוב תל חי 6 לביתם, שם באווירה אביבית ישבנו בגינה הקטנה בה היו מגובבים כל מיני צמחים והפתעות שונות והוא היה משוחח איתנו על כל מיני דברים וכמובן התקיימה ברכת האילנות. בארוע הקבוע הזה מתרכזת כל תפיסתי בנוגע אליו - איש שביתו הפתוח מכיל בתוכו את העולם הזה לצד עולם הרוח, שמקדיש זמן קבוע הקשור למשהו שהוא למעלה ממנו. פתאום מצאתי מייל שכתבתי אז לבת חן שעשתה שליחות בדאלאס באותו הזמן על הביקור בשבעה בבית משפחת רוזנברג: "אני ממש אוהבת את הבית שלו כי יש בו משהו פשוט אבל נורא מיוחד גם מצד עצמו שזה מין קולאז' של מלא דברים מעורבבים - תרבות ויהדות ותורה שמשולבים יחד וגם מצד זה שזה בית של ראש אולפנה ובכל זאת כזה פשוט" (אני, 9.1.2006)
לא הייתי, ועדיין אינני, מוקסמת בקלות מבעלי סמכות. מאז ומעולם הסתדרתי בכוחות עצמי והקשר שלי אל מוריי ומחנכיי היה פונקציונאלי בעיקרו ולרוב מרוחק. בעיקר התבוננתי בהליכותיהם ולמדתי מהגינונים אותם הפגינו. שפטתי אותם על פי אמות המידה שלי כנערה וכיום אני מסתכלת אחורה ועושה את אותו הדבר כמבוגרת. כשאני מסתכלת על עצמי וחושבת מה מכל זה משתקף בחיי אני רואה אשה שצמחה במערכת חינוך דתית מסורתית פמיניסטית שאינה חדשנית מהפכנית. למה אני מתכוונת? הרבה חדשנות מגדרית בציבור הדתי מלווה בחדשנות הלכתית או תפיסה חדשנית של המציאות הדתית. באמנה זה לא היה כך, זו הייתה אולפנה שהייתה בעצם כמו ישיבה תיכונית לבנות. עם ההתאמות הנדרשות אבל מוסד מסורתי מן המסד ועד הטפחות. להיות חדשני בערוץ אחד לא מחייב להיות מהפכן בכל החזיתות. החידוש צריך לדור בכפיפה עם הישן והמסורתי. אני חושבת שההכתרה שלנו, שהציגה את הרב יהודה כטוביה מכנר על הגג ייצגה את העניין הזה במדויק. ואני בטוחה שלא בכדי הוא גייס את כוחותיו, אז כבר היה חולה מאוד, והגיע לצפות בהצגה. לסיום - מתוך הארכיון - הברכה של הר' יהודה בסוף ההכתרה:
כשהייתי בכיתה ח' כמעט כל מי שהכרתי הלך-הלכה ללמוד בפנימיה. זו הייתה אופנות הלימוד הכי רווחת בקרב הנוער הדתי בני עקיבא-אי בעיר ובכפר. כמו כולן הלכתי להיבחן בכפר פינס, ברב בהר"ן ובאמנה.זר לא יבין אבל יש הבדל גדול בין השלוש, אני התקבלתי לכולן, והורי בחרו לשלוח אותי לאמנה שנמצאת בכפר סבא. מבין השלוש, אמנה נחשבה להישיגית ביותר, וכפחות דוסית, לפחות בעיניי. אמנה הייתה השניה מבין האולפנות לבנות שהוקמה תחת ישיבות ואולפנות בני עקיבא, והרב יהודה החל לשמש כראש האולפנה בהיותו בן 25 שנה בלבד. כשאני וחברותיי הגענו כבר היתה האולפנה עובדה קיימת עם מסורות ושטאנצים, סיפרתי באחד הפוסטים על חוג רמב"ן שנערך בשבת בצהריים, זו דוגמה אחת קטנה.
המסורת החביבה עליי ביותר הייתה ברכת האילנות, בראשית חודש ניסן, בביתם של יהודה ויהודית רוזנברג ברחוב ירושלים בכפר סבא. כל כיתה (או מחזור) בנפרד צעדה מרחוב תל חי 6 לביתם, שם באווירה אביבית ישבנו בגינה הקטנה בה היו מגובבים כל מיני צמחים והפתעות שונות והוא היה משוחח איתנו על כל מיני דברים וכמובן התקיימה ברכת האילנות. בארוע הקבוע הזה מתרכזת כל תפיסתי בנוגע אליו - איש שביתו הפתוח מכיל בתוכו את העולם הזה לצד עולם הרוח, שמקדיש זמן קבוע הקשור למשהו שהוא למעלה ממנו. פתאום מצאתי מייל שכתבתי אז לבת חן שעשתה שליחות בדאלאס באותו הזמן על הביקור בשבעה בבית משפחת רוזנברג: "אני ממש אוהבת את הבית שלו כי יש בו משהו פשוט אבל נורא מיוחד גם מצד עצמו שזה מין קולאז' של מלא דברים מעורבבים - תרבות ויהדות ותורה שמשולבים יחד וגם מצד זה שזה בית של ראש אולפנה ובכל זאת כזה פשוט" (אני, 9.1.2006)
לא הייתי, ועדיין אינני, מוקסמת בקלות מבעלי סמכות. מאז ומעולם הסתדרתי בכוחות עצמי והקשר שלי אל מוריי ומחנכיי היה פונקציונאלי בעיקרו ולרוב מרוחק. בעיקר התבוננתי בהליכותיהם ולמדתי מהגינונים אותם הפגינו. שפטתי אותם על פי אמות המידה שלי כנערה וכיום אני מסתכלת אחורה ועושה את אותו הדבר כמבוגרת. כשאני מסתכלת על עצמי וחושבת מה מכל זה משתקף בחיי אני רואה אשה שצמחה במערכת חינוך דתית מסורתית פמיניסטית שאינה חדשנית מהפכנית. למה אני מתכוונת? הרבה חדשנות מגדרית בציבור הדתי מלווה בחדשנות הלכתית או תפיסה חדשנית של המציאות הדתית. באמנה זה לא היה כך, זו הייתה אולפנה שהייתה בעצם כמו ישיבה תיכונית לבנות. עם ההתאמות הנדרשות אבל מוסד מסורתי מן המסד ועד הטפחות. להיות חדשני בערוץ אחד לא מחייב להיות מהפכן בכל החזיתות. החידוש צריך לדור בכפיפה עם הישן והמסורתי. אני חושבת שההכתרה שלנו, שהציגה את הרב יהודה כטוביה מכנר על הגג ייצגה את העניין הזה במדויק. ואני בטוחה שלא בכדי הוא גייס את כוחותיו, אז כבר היה חולה מאוד, והגיע לצפות בהצגה. לסיום - מתוך הארכיון - הברכה של הר' יהודה בסוף ההכתרה:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה