לרדיו-דיסק באוטו שלי יש קטע שפעם בכמה זמן האופציה של הדיסק נתקעת. נכון שהרכב עצמו אוטוטו בן 11 אבל מוזר. בהתחלה חשבתי שהוא פשוט נהרס והלך קפוט יחד עם הדיסק שבפנים, התאבלתי עליו מספר ימים ואז פתאום, התחייה מחדש, הכל עובד כאילו כלום לא קרה. כך מדי פעם יש לי ימים של רדיו, ולא מבחירה. כל פעם דיסק אחר אובד לי ולכמה ימים נבלע אל לוע הלוייתן של הרדיו דיסק ולאחר כמה ימים צליליו מוצאים שוב את דרכם לחלל הרכב.
היום, רגע לפני שנתקע שוב, האזנתי לשלמה ארצי, והדסיק שנבלע הוא מקום, אחד האהובים עליי ביותר, עם הנעימה המקסימה הזו ועד כמה שירים נפלאים:
היום, רגע לפני שנתקע שוב, האזנתי לשלמה ארצי, והדסיק שנבלע הוא מקום, אחד האהובים עליי ביותר, עם הנעימה המקסימה הזו ועד כמה שירים נפלאים:
יש לי אותו מאז התיכון לדעתי, מים רבים עברו בירדן (כל אזכורי ישו פה בשל אווירת החגים שצצה לי בפיד מחבריי ברחבי העולם), שלמה ארצי השתנה, אני השתנתי, ועדיין. זה אחד האהובים. אז מה לא השתנה?
המחשבה הזו מזכירה לי את הרקליטוס כפי שהכרתי אותו מהספר "רחוב ושמו ממילא" של אביגדור דגן.
 |
| רחוב ושמו ממילא, אביגדור דגן, 1984 אחד הספרים והסופרים האהובים עלי. קניתי אותו בגירסה הזו עם העטיפה הצבעונית לצערי חסרים לו כמה דפים אבל הקסם שם |
"כל פעם שאתה נכנס אליו, הוא רחוב שונה מזה שעברת בו אתמול. עדיין הוא מוביל לשער יפו, אבל פה עקר שרברב למקום אחר, שם מת פתאום חייט, מסעדה מארוקנית צמחה בן-לילה במקום שרק אתמול גזז ספר את שערך, ושם אתה מוצא בית-תפילה במקום בית-מלאכה לרהיטים."
וממשיך הוא ומתאר את הזמנים בהם הייתה חומה ואת הזמן הנוכחי שבקרוב יגיעו הבולדוזרים ויהפכו את הרחוב על פניו. ומסכם: "...הרבה לפני שהרקאליטוס מאזפוס גילה אותנו - הכל משתנה עם הזמן ובכל זאת נשאר כמו שהיה".
הספר יצא ב1984כאשר בסוף שנות השמונים פונתה השכונה לגמרי והמתחם כולו שונה כפי שהוא מתאר. במקרה השבוע הועלה בדף על המקום הסרט הבא שצולם לפני שהושלם הפינוי ומראה את השכונה ותושביה. מעניין לראות את הדגם של השכונה החדשה שמזכיר מאוד את מה שאנו מכירים היום.
בסוף הסרט הקריין, אריה גולן, אומר ששני דברים לא יישתנו בממילא - השם והתפקיד, התושבים יקראו לה ממילא ותפקידה תמיד יהיה גשר בין העיר החדשה והעתיקה. מנקודת המבט של היום גם אביגדור דגן וגם כותבי התסריט של הסרט צדקו - יש משהו שנשאר גם כשהכל משתנה.
עד כאן לגבי השכונה וחזרה למדיה. הטכנולוגיה משתנה ללא הרף. כל יום יוצא חידוש נוסף וקשה לאמוד מה יהיה השינוי הבא ויותר מזה מה יהיה השינוי שיתפוס ולא נבין איך לא הסתדרנו בלעדיו. דיברתי היום עם אבא שלי על היום של החתונה של אחותי (2008) בו היינו בחופש והיה ממש משעמם. אז הוא אמר לי "בטח לא היה לך סמארטפון או מחשב". וזה נכון, לא היה. ולהסתכל על תסרוקת לחתונה זה מאוד משעמם אם אין זווית צילום מעניינת שנתפסת במצלמה האחורית.
מרשל מקלוהן (כן, שוב הוא..) הצליח לתפוס את זה לדעתי ולהתייחס למדיה ולא רק לטכנולוגיה. הוא סוקר את כל השינויים שהוא ראה, ממש מהמילה הכתובה דרך העיתונות, הטלפון ועד האוטומציה. מכל אלו הוא גוזר התייחסות לשינוי התייחסות יותר מהותית מעשית. כמו שהראתי בראיון איתו בפוסט הקודם הוא גם סקפטי לגבי עצמו בדיוק מהסיבה שהדברים משתנים והוא משתנה. הי - מזכיר שוב את הרקליטוס!
מצד אחד קשה עם חוסר הוודאות הזה. חוסר הוודאות מוביל אותי לחשוב על יאוש ועל אווירת "הבל הבלים". מצד שני היה משעמם מאוד אם היינו יודעים הכל. אם היינו יודעים הכל היינו מגיעים למצב של "אין חדש תחת השמש". מעניין מאוד ששניהם נאמרו על ידי אותו החכם באדם.
ולסיום אני חוזרת לשלמה ארצי - ששר - "זה מה שנשאר, רק כמה רגעים, הרבה בדמיון מעט בחיים" חזרה לעוגנים שאנחנו צריכים בחיים, כי הם אלו שנשארים גם כשהכל זורם ומשתנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה