יום ראשון, 29 בנובמבר 2015

חבר הפייסבוק אמיר. גוטפריד.

בצאת השבת, רפרוף ראשוני על החדשות, שמו של אמיר גוטפריד עם תמונה ושנים מוטבעות לבן על גבי שחור.

מחשבה ראשונה שעולה לי, לא יהיו עוד ספרים נפלאים. רק בהמשך חושבת על המשפחה, והאיש..
בראש מסתובבת המחשבה שאני עוקבת אחריו בפייסבוק וכשרק יהיו לי יותר מחמש דקות אשב לבדוק מה כתוב, מה כתב הוא. המוות שלו הפתיע אותי כי לא ידעתי על המחלה, ומנקרת בראש המחשבה שלא מזמן הוא כתב משהו סתמי ורגיל שעלה אצלי בפיד.

המשהו-ים ששיתף היו דברים יפים, שיתופים משל אחרים, עזרה או הכרה במעשה טוב שעשו. קיר יפה יש לאיש.
לקח לי זמן להגיע לדברים שכתב הוא עצמו, אנשים רבים כתבו את שעל ליבם, דברים שעוברים גם לי בראש (כמו המחשבה הראשונית האגואיסטית שלי..) ודברים חדשים אליהם נחשפתי.

מקסים לראות איך הפייסבוק אפשר לאנשים לגשת אליו, ולו אליהם, ואיך גם לאחר לכתו יש מקום שאפשר בו לתת ביטוי לאבדן, לקשר שהיה, בין הסופר האהוב לקוראיו. יהי זכרו ברוך.



יום שישי, 27 בנובמבר 2015

קהל #4 תאור מקרה

זו לא טעות בחשבון, דילגתי לרגע על קהל#3 כי יש לי בדחיפות משהו לומר.
הכותרת היא "תאור מקרה" קצת בעגה המקצועית כי זה מין דוגמה למשהו נרחב. 
ועדיין זו דוגמה והיא הדוגמה שלי ותקחו ממנה מה שבא לכם. 

אני רוצה לתאר את הרומן המתמשך שיש לי עם להקה מגניבה ונהדרת בשם:


זה מזמן.. מאיזשהו ספטמבר... 

אני לא הולכת לכתוב עליהם כי כבר כתבו עליהם כל כך יפה בכל כך הרבה פורמטים. אני כותבת עלי כקהל שלהם, וגם בקטנה. לפני שש שנים הלכתי עם חברות להופעה של גבע אלון שהיה מלך האינדי המוכתר במעבדה הירושלמית. לחימום עלו כמה בחורים צעירים ואנונימיים לחלוטין מבחינתי ואני, שהייתי כל כך עייפה באותו הערב, כושפתי. בסיום החימום הם אמרו שיש להם הופעה ביום שני הבא בכנען, שזה היה פאב בעיר ושכולם מוזמנים. היה לי ברור שאני הולכת ואכן הלכתי.

מאז אין הרבה הופעות שאני מפספסת, גם בערים אחרות (זכורה כמשובחת הופעה בחלוץ בבאר שבע אי שם פעם). יצא שלכל הופעה אני סוחבת איתי מישהו-ים אחרים ולאט לאט זו הפכה להיות הלהקה "שלי". כך שאם יצא משהו חדש אומרים לי ש"החברים שלך" הוציאו/עשו/הופיעו... 

זה נכון שיש לי קצת קשר פייסבוקי עם אחד הסולנים, אבל אני סך הכל מעריצה פשוטה שמתמידה בתפקיד ה"קהל".  יש להם שיר כייפי כייפי שאני חושבת שהיה שם מאז ומתמיד שיש בו שתי שורות שאני מאוד מתחברת אליהן אישית -  she never changed my ways, Just watched them swirling by 
שברומן שלי עם הלהקה הזו אני מין צופה שרואה איך הכל מתערבל לו ונהיה קסם בלי לגעת ולבלגן. 
Turn to cry



אגב בסוגריים כשחיפשתי עכשיו סרטונים ביוטיוב לא מצאתי את הסרטון הספציפי שרציתי, מהראשונים שראיתי, עקפו אותו כל החדשים והנצפים. אז בכל זאת גירדתי פה אחד ישן שמזכיר לי בין היתר את עצמי בהתחלה. ואיך זה היה סרטונים מהופעות וכל קמצוץ שיר היה חגיגה. היום היוטיוב מלא, ובנדקמפ ומה לא. מחזיר אותי לתהיה שהעלתי בפוסטים קודמים של איך צרכתי מוזיקה לפני האינטרנט... 


stolen goods  (הייתי רואה אותו שוב ושוב)  

אז היום סגרתי איזה מעגל, בהופעה בזאפה, שבעצם החליפה את המעבדה לפני כמה שנים. לחשוב על הדרך, מחמישה או ארבעה נגנים שהצטופפו על הבמה עם קלידים וגיטרות ללהקה מבוססת עם השם בגדול ופסנתר כנף שתופס את כל השטח. כייף להיות חלק מזה. 


הקולקטיב, זאפה, הערב

ובנימה עגמומית געגועית - היום צויין יום פטירתו השני של היוצר הגדול שוויתר על הקהל - אבל הקהל מעולם לא וויתר עליו! 



יום שלישי, 24 בנובמבר 2015

לוסי - גלגוליו של שם

גוגל הקדישו את הדודל היומי ל"לוסי" השלד הקדום ביותר שנמצא.

זהו הערך על לוסי בויקיפדיה. ערך קצר, שמעניין לראות שהרבה עבודה נעשתה עליו..

לפני מספר חודשים ראיתי את הסרט לוסי, בו משחקת סקרלט ג'והנסון אשה שכמות גדולה של חומר מסויים "משדרגת" אותה לרמת תפקוד כל כך גבוהה עד כדי הפיכתה ליצור חדש ומפותח. ככל הנראה ממש כמו לוסי המקורית.



אחרי שצפיתי בסרט (אגב, מומלץ, פעולה, אינטילגנטי, סקרלט ג'והנסון, מורגן פרימן) קראתי על לוסי המקורית, וכמו שאולי קראתם בויקיפדיה, או ידעתם קודם, ללוסי קראו כך על שם השיר של הביטלס - Lucy in the sky.




במקרה יצא שבאותו הזמן גם שמעתי את "שומעים חיפושיות" (88 FM) אותה מעביר מודי זנדברג שלצורך הפוסט קראתי עליו והוא איש רב פעלים. מעבר לזה שהוא רב פעלים בעבר ובהווה, מצליח זנדברג לייצר ידע על החיפושיות בצורה מופלאה. תמיד יש לו מה להגיד. בנושא כל כך ספציפי. ואופן ההגשה.. אני מכירה לפחות שני אנשים שמחקים את האופן שבו הוא מגיש את המידע בצורה מדוייקת. אם בא לכם לשמוע אז כאן יש קישור לתוכנית. 

בכל מקרה, לענייננו, באותו השבוע נאמר שם שלוסי מהשיר קרויה כך על שמה של ילדה מהגן של ג'וליאן, בנו של ג'ון. גם בויקיפדיה של השיר מצויינת עובדה זו, לנון טען שהמקור לשיר הוא ציור שציירה אותה לוסי.

הציור.. מויקיפדיה
וכך בעצם הדמות שמגלמת ג'והנסון, בדרך פתלתלה שהולכת קדימה ואחורה בזמן,
קרויה על שמה של מישהי שהייתה ילדה קטנה בשנת 1967.

כוחו של שם. ושיר.
ותראו את הסרט.


יום חמישי, 19 בנובמבר 2015

פרופיל הקהל, אני (קהל #2)

חוזרת עכשיו מהשיעור של סיון רהב-מאיר וחושבת שאתמול כתבתי פוסט על קהל, קצת פילוסופי עם מקורות יפים ואזכורים של כמה דברים מגניבים אבל לא כל כך כתבתי על עצמי. ואני אלופה בלהיות קהל. אז אספר קצת ואנסה להוציא מתוך זה את התפיסה שלי לגבי מאפיינים ואיכויות של קהל.

אתחיל בזיכרון הילדות הראשון או השני שלי. כשהייתי בערך בת 3 הייתי עם הורי באילת והם לקחו אותי להצגה של חנה'לה ושמלת השבת. כשנגמרה ההצגה אני בכיתי ולא רציתי ללכת. הייתי ילדה קטנה אז שיחדו אותי עם סוכרית שאצלנו קוראים להן סוכריות-שלא-עושות-רעש, גומי כאלה. כביכול זיכרון שקשור לקושי בפרידה ממשהו אבל לכל פרידה קשה יש חיבור עמוק שקדם לה ואצלי נשמר הזיכרון הזה כחיבור עמוק להצגה ולסיטואציה של חיבור למתרחש על הבמה.

כקוראת הייתי הקהל הנלהב ביותר בספריה. בכיתה ה' הייתה התלבטות מה לעשות איתי כי סיימתי את כל הספרים של ה"קטנים". מזל שבו' עברנו דירה והלכתי לספריה חדשה. היה לי מנוי ל"אותיות" שהשבוע דיבר עליו, ועל עיתוני הנוער בכלל, מנחם הורוביץ: 

בתיכון הייתי מגיעה לכל שיעור רשות, במיוחד עם הוא ניחן בניחוח של משהו חתרני של מתי מעט, כמו שיעור רמב"ן שהתקיים במאחורה של הספריה חמש דקות אחרי סעודת שבת (אז כולם הולכים לישון) וניתן על ידי ראש האולפנה. לא נשמע מספיק חתרני? להיות סוג של חנונית כתיכוניסטית זה דיי חתרני.. הייתי קונה או מזמינה בחינם את היומן שהוציאו במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא. בתחילת שנה הייתי מקבלת חבילה בדואר עם היומן, וכל השנה מסתובבת איתו בגאווה. 

רכשתי הרבה מאוד מידע, על ספרות, על מוזיקה. היום כשאני מסתכלת אחורה אני לא יודעת ממש מאיפה כי לא היה אינטרנט, וטלויזיה לא ראיתי. נשארה רק הספריה, והקונסרבטוריון, והרדיו. והספרים שהיו בבית. את שירים - יהודה עמיחי, היה לנו בבית, וכשהייתי בת 16 או 17 חברות שלי קנו לי את פתוח, סגור, פתוח. הסתכלתי לאחרונה בשנת ההוצאה שלו וכנראה שהוא יצא פחות או יותר באותו הזמן. מסוג הדברים שפרספקטיבה של זמן מחדדת ומרגשת. 

ההקדשה של פתוח סגור פתוח עם הכתב המקורי של שירה 

כל העבר הזה בשנות הנעורים הפך בבגרות לנכס. לא רק המידע, או הבסיס התרבותי אלא בעיקר החוויה של להיות לומדת, להיות קהל לחוויות, שיעורים, יצירות. אני מנויה נצחית, יש לי מנוי לספריה, למוזיאון, לסינמטק. ידי קלה על מקש הsubscribe ביוטיוב, ועל הצטרפות לכל דף פייסבוק מעניין, האחרון היה "על המקום", בו מתפרסמות תמונות ישנות של ירושלים. לפעמים גם עם סיפורים. מקסים ונפלא. 



אסיים עם מה שהתחלתי. שיעורים. אין כמו שיעורים, ואין כמו שיעורי תנ"ך ופרשת שבוע. משהו בחזרתיות, בטקסטים הבסיסיים שתמיד רלבנטיים ועושים סדר בבלגן של המציאות.

ממש לאחרונה התחלנו במועדון שבו אני עובדת לקרוא מדי יום את פרק התנ"ך בהתאם למיזם 929 - תנ"ך ביחד, פרויקט מבורך ומקסים. אני לא קוראת בפועל אבל יש התרחשות בנושא. אני מעבירה באופן קבוע כבר כמעט 8 שנים קבוצה של פרשת שבוע ביום חמישי. בקבוצה אני מנחה וקהל כי החברים בקבוצה מביאים בעיקר את הרעיונות והפירושים וכמו שכתבתי בקהל#1 אני גם מציגה, מביאה את הטקסטים, מנחה, וגם קהל, שומעת פירושים תובנות חדשות. 

בכלל ככל שאני יוצרת, כך אני צמאה ללקבל, ל-להיות קהל. בשנה שעברה השתתפתי בשיעור שבועי במוזיאון ישראל יחד עם בית אבי חי אותו כונן פרופ' אביגדור שנאן, לאורך ספר בראשית. הרעיון היה ועודו, חיבור של הפרשה למוצגי האומנות. השנה כנראה עושים את אותו הדבר בספר שמות ואני כבר ממש מחכה.

להרווית הצמאון שלי הצטרפה גם סיון רהב-מאיר, אותה אני מעריכה מאוד כאשת תקשורת כנה, קוהרנטית וחריפה. השיעורים שלה עמוקים ונגישים. אני מרגישה חלק מן ההמון, כי יש המון אנשים שבאים, אבל גם מאוד ייחודית כי היא מדברת מאוד אישי, מאוד מתוך האני שלה, וכך זה גם עובר. 

השיעורים של סיון רהב-מאיר באתר ליבא

מכל זה מה אני חושבת על להיות קהל?
להיות קהל זה להיות חלק מקבוצה שנושאת עיניים למשהו/מישהו. אני מניחה שבלבלתי כאן לפעמים בין קהל ל-קהל יעד, וגם בכך שלא מאוד ברור המעורבות של הקהל ב"משהו" הזה. קודם כל עצם קיומו של הקהל הוא הסיבה של היוצר להוציא לאור (לא ליצור אלא לגלות) את יצירתו. 

מעבר לזה מנקודת המבט שלי להיות קהל זה להתחבר למשהו שהוא מחוץ לעצמך, ויש הרבה דרכים, והיום עם המדיה המון המון דרכים להתחבר ולהיות חלק ממשהו גדול, ולפעמים גם לשנות תפקידים. לכן ב- קהל #3 אני רוצה לדון באפשרות שהמדיה מאפשרת ל"אדם מן השורה" להתחבר ולהיות חלק. 

לסיום, רונית אמרה לי שהפוסט העלה לה את השיר הבא בזיכרון ואני חושבת שהוא נותן יפה את הפרספקטיבה של מי שנמצא בחוץ ושהוא לא חלק מקהל. ושבעצם להיות חלק מקהל זה ללכת עם חלום, וסיבה ומשמעות. 




יום רביעי, 18 בנובמבר 2015

פרופיל הקהל (שלי?) קהל#1

לפני כמה רשומות גייסתי את בת אל לבקרה על הבלוג והיא שאלה אותי מי הקהל שלי.
עניתי לה שאין לי קהל מסויים אליו אני פונה ושהמטרה הראשונית היא כתיבה בשביל עצמי, בשביל לסדר לי את הדברים.
כלומר, יוצא שאני הקהל הראשוני, ואת, אתה , אתם - קהל (חשוב, אבל) משני.

מחשבה הובילה למחשבה ונוצר בי הרצון לכתוב על הנושא הזה, קהל.


ואז קרה הארוע הנוראי, בתיאטרון הבטקלאן בפריז ואחרי מספר ימי אלם אני רוצה לכתוב על הקהל ולהקדיש את זה באיזשהו אופן לקהל של ה"איגלס אוף דת' מטאל". 


יצאה רשומה שהיא אוסף של מחשבות על קהל ועל הקהל האלקטרוני.
מהו קהל? בגדול, על פי הערך בויקיפדיה, קהל הינו ציבור של אנשים המשתתפים בצורה זו או אחרת בהתרחשות כלשהי. 
קהל יכול להיות ספציפי ו/או קשור למקום מסויים.



לדוגמה, כל האנשים שהגיעו להופעה של כוורת בפארק בקיץ 2013.



קהל יכול להיות מכוון למשהו אבל לא להיות תלוי במקום כמו מאזיני 

רדיו המאזינים בקביעות לתוכנית ספציפית. לדוגמה כל האנשים 

שמאזינים ל"נותן בראש" של בן רד, או כל מנויי "הארץ". 





אם נוריד את מימד הזמן ניתן למנות את "קהל הקוראים" של סופר מסויים, או קהל מעריציו של מוזיקאי.

מה הופך ציבור לקהל? ההתכווננות המשותפת למשהו אחד.

ככזה, לקהל מאוחד יש כוח רב - דוגמה מקסימה ראינו לאחרונה כאשר בעיירה איטלקית ביקשו קהל מעריצי להקת ה"פו פייטרס" לעורר את הלהקה לבוא להופיע בעירם והפיקו את הדבר הבא.




1000 מוזיקאים שמבצעים את אחד השירים המפורסמים של הלהקה.


בתגובה שלח להם סולן הלהקה הודעה מצולמת באיטלקית ואמר שללא ספק הם יבואו.




מי הפעם הקהל?


רוג'ר סילברסטון כותב בספרו "מדוע ללמוד מדיה": 


"המודרנה אפשרה להבנות לעצנו טווח שלם של זהויות אשר מיועדות לקהלים שונים במצבים שונים, אך היא גם הולידה את הטענה שאפילו ממד בסיסי כל כך בזהות שלנו כמו המגדר הוא הצגתי"

סילברסטון אומר, במלים אחרות, את מה שאמר שייקספיר - כל העולם במה. הרשת מאפשרת לכל אחד להיות בעת ובעונה אחת צופה, בימאי ושחקן. לדבריו של סילברסטון ניתן ל"שחק" באופן שונה מול כל אחד, ואני מוסיפה, בכל מדיום. ניתן להיות, ואולי אף ראוי להיות חברותי בפייסבוק ומקצועי בלינקדין וסופר קריאטיבי בפינטרסט. 

שאלתי מקודם מי הוא הקהל, דייב גרוהל או אלף המוזיקאים. אני מרחיבה את השאלה, האם ייתכן שלקהל יש משמעות רחבה יותר ודו כיוונית? הרשתות החברתיות מאפשרות תקשורת הדדית, באינסטגרם לדוגמה, אני יכולה לעקוב אחרי מישהו מפורסם, עם חשבון רציני ובאותה המידה הוא יכול לעקוב אחרי. 

מקלוהן כותב בהקשר של עושר ועוני: 
כיום, בעידן האלקטרוני, העיר נאלץ להסתפק במידה רבה באותו הבידור ואפילו באותו המזון ובאותם כלי הרכב שאותם צורך האדם מן השורה"

בהקשר הזה אני חושבת שהמרחב הציבורי, האינטרנטי, מיישר קו באפשרות לחשיפה ותקשורת. הגבולות של מציג מול קהל מיטשטשים. 

מחשבה נוספת, שמתייחסת לטלויזיה בהקשר הזה - הריאליטי, שהופך את אפשרות של יחידים מחיי היום יום, אנשים מן השורה כפי שקרא להם מקלוהן, להיות "כוכבים" משפיע גם הוא על תפיסת היחיד במקום של קהל או איש במה. הריאליטי מאפשר לכל אחד לחצות את הקווים מתוך הקהל ולהיות מושא, מציג, כוכב לרגע או אף יותר.  
הריאליטי שאני הכי אוהבת... 

מחשבות נוספות על תפקידו של הקהל, שיתוף וחוכמת המונים בהמשך.. 

יום רביעי, 11 בנובמבר 2015

מה אנחנו צריכים? מחשבות על תרבות הצריכה

היום הוא יום הקניות המקוונות הבינלאומי. ב-11.11. שימו לב, לא סתם קניות - קניות מקוונות!
זה קונספט מעניין, שהתפתח מזה שבסין קבעו בשנות ה90 את היום הזה כיום הרווקים, ואיכשהו זה התפתח לקניות (שוב, מקוונות). מה הקשר בין רווקות לקניות? שאלה מעניינת אבל לא בה נעסוק.

הנושא של תרבות הצריכה מעסיק אותי שנים רבות, גם באופן אישי בהתנהלות הכלכלית צרכנית שלי וגם כתפיסה חברתיץ עליה התחנכתי ואותה פיתחתי בתוך העולם התרבותי שלי. זה שנים מספר שאני מחפשת קטע של יהונתן גפן שקיבלתי כתיכוניסטית באיזה מפגש חינוכי כזה או אחר, בנושא של תרבות הצריכה.  אני זוכרת תיאור שלו, נאבק מול מכשיר הטלויזיה המנסה למכור לו משהו שהוא לא צריך. ולאחר שהלך וקנה את הדבר המיותר (מחזק ציפורניים אני חושבת) מסע השכנוע לא תם והוא עדנו צריך להתמודד עם התחושות שפעולת השיווק מעלה בו.

לפני כמה זמן ניסיתי למצוא את הקטע באינטרנט, לא מצאתי. שאלתי חברה שהפנתה אותי לכמה ספרים, גם שם לא נמצא לי הקטע. מצאתי דברים אחרים בדרך אבל לא את הקטע המיוחל. התחושה שלי הייתה שכשאמצא אותו אבין למה חיפשתי אותו מלכתחילה, ואבין משהו שחמק ממני. אולי זה מה שהיה קורה, אבל פתאום כשעצרתי רגע הבנתי שזה הוא לב ליבה של תרבות הצריכה. מרדף בלתי פוסק אחר איזשהו מימד במציאות.

למה אני מרחיבה כל כך? "איזשהו מימד במציאות". ניסוח מפוצץ.
כנראה בגלל האופן שבו התחלתי, יש יום. בינלאומי. לשופינג. באינטרנט.
במקרה כזה קצת קשה להתייחס לתרבות הצריכה כמרדף חד מימדי אחר כסף בלבד.

לפני כשנה וחצי יצא הסרטון הבא שהכותרת שלו היא: כמה כסף נצטרך כדי לשרוד? 
הוא דן, בעזרתם המופלאה של מספר אנשים חכמים כמו ד"ר דוד פסיג, ד"ר אביה ספיבק ועוד, בעיקר בנושא התעסוקה בעתיד וב"השגת" הכסף, אבל גם באופן שבו ננצל את הזמן ונתייחס לכסף. יכול להיות שמתישהו לא נתייחס לכסף כמו שאנחנו מתייחסים אליו כיום? האם הצריכה בעקבות זה תהיה שונה?

בשנה האחרונה התקיימה בירושלים תערוכה במרחב של הסופרמרקט.
התכתבות מקסימה של האומנות עם נושא הצריכה. צריכה בסיסית לצד צריכה תרבותית.




מעבר לצריכה הרוחבית, כלומר, רכישה של הרבה מוצרים, ישנה הנהייה אחר החדשני וה"דבר הבא".
גאורג זימל, אומר על האופנה: "לעולם לא פשוט ישנה, היא מתקיימת במצב קבוע של השתנות" וממשיך אותו זיגמוט באומן (שניהם סוציולוגים) ואומר כי בהקשר זה מתקיים בעת ובעונה אחת "הרצון להיות כמו כולם, והחיפוש אחר ייחודיות".
במלים פשוטות, אנשים רוצים שיהיה להם את האייפון הכי חדש, כמו כולם, ובמקביל לצרוך את פרק הזמן הקצר שבו רק להם יש אותו. אה, וזה לא ייפסק, תמיד יתפתח דגם חדש. באחד הקטעים שכן מצאתי של גפן הוא כותב: ..ואני עדיין מחכה לפרסומת נבונה שתציג את מרכולתה בסיסמא כמו:"היכונו, בקרוב בכל החנויות - טלפונים מהדור הקודם!".
נלקח מהבלוג של: Vaun Raymond

העידן הדיגיטלי בהחלט הוביל לירידת ערך הכסף בתחומים מסויימים. התריעו על כך בספריהם הבידיוניים (דאז) אסימוב וממשיכיו בסוגת המדע הבידיוני לסוגיו. עצם העובדה שכתיבת שורות אלו לא דורשת ממני הוצאה כספית וודאי תוכיח זאת.

ואם בסופרים עסקינן, בהרצאת הTED הבאה, Abha Dawesar, סופרת, מתייחסת לעידן הדיגיטלי ולאופן בו אנו צורכים את המדיה הדיגיטלית. היא מדברת על כך שלכל אדם, בסיפור חייו יש את אורך חייו שזה זמן ארוך מתמשך ואת נקודת ה"עכשיו" בה האדם נוכח וכי הוא צריך את שתי תפיסות הזמן הללו על מנת להבנות את ה"עצמי" שלו.


לדבריה אנחנו, ובעיקר הדורות אחרינו, עלולים לצרוך את המדיה בצורה שתשבש את תפיסת העצמי שלנו. הגירויים המקיפים אותנו ממסמסים את חווית הנוכחות בהווה והיכולת לשמור ולהעביר מידע מכווץ את התפיסה האורכית של חיינו. Dawesar במוצאה היא הודית והיא מתייחסת למשפחתה ולמקום ממנו באה ומאירה את החשיבות של צריכת הקשר. כשסבה מלמד אותה היא זוכרת הרבה מעבר לעובדות ונתונים. ההרצאה שלה באה מהלב ונראה שהיא נחרדת מהפספוס של החוויה ומנסה לשכנע את הקהל שלה לשמור על העכשיו, ועל הקשר.


השיר הבא, שנושא בשמו את אחד הסמלים לתרבות הצריכה, מספר את הסיפור של קונפליקט המציאות הצרכנית של תקופתנו. שלומי שבן, מצליח בתוך סיפור נסיעה טריוואלי ל"איקאה" לצייר לנו את העבר באזכור נוסטלגי של שיר יפה של ניל יאנג, את ההווה בתיאור הדרך מנתניה לבני דן, ולספר לנו על תפיסה חברתית, אופנה, ארעיות, ועוד כל כך הרבה דברים. כל זה בתוך מציאות של קשר, של היא ואני, ושל אמון מאוד חזק בקשר שמחזיק הרבה יותר ממה שמישהו נתן לנו. הסיפור של שבן נותן מענה או אפשרות למציאות אמביוולנטית אבל אפשרית של חיים בעידן הצרכני העכשווי שלנו. 





יום ראשון, 8 בנובמבר 2015

שינויים #1 האם העולם משתנה?

היה לנו דיון הערב בנושא השתנותו של העולם 
כראוי לבלוג זה אני לוקחת את הדברים לכיוון הטכנולוגי 
אבל רגע לפני על הנושא הרחב יותר, שינוי. 

מחשבות פילוסופיות על הזמן והשינוי נקשרו חזק לקהלת ול"הבל הבלים" 
אבל הראשון שעולה לי בראש בנושא הוא עמיחי בוריאצות שונות 
כאשר אחת מהן אצטט כאן, מ"פתוח סגור פתוח" (ע"מ 58)

... [אביו] ואמר: אני רוצה להוסיף שנים לעשרת הדברות: 
הדיבר האחד־עשרה, "לא תשתנה"  
והדיבר השנים־עשרה, "השתנה, תשתנה"... 

וכן השיח החוזר ונשנה שלו על השאלה מיהו אלוהים ומיהו נביאו - המות או השינוי. 

אני, שגדלתי על הפילוסופיה הנובעת משיריו של עמיחי
ויעיד על כך הספר ממנו ציטטתי, אותו קיבלתי במתנה ליום ההולדת ה-16 שלי
 לא יכולה שלא לחשוב על הפועל היוצא של ברכת אביו 
העולם משתנה, טכנולוגיות מתפתחות, א' אוהל הופך לא' אייפון, אך יש בו קבועים. יש דברים שלא משתנים. דברים כמו קשר, חברות, צורך באהבה, וגם דברים פחות רצויים כמו קנאה ושחיתות. העולם הינו גלגל חוזר אך התפאורה משתנה. 

דוגמה קטנה - הקליפ הבא מציג מערבון כביכול, בו הדמויות משתמשות במוזיקה כנשק במקום בכלי מלחמה רגילים. הכלי שונה אבל הרגשות המובעים האומץ, המזל וכמוהם כל המרכיבים של סיפור טוב הם אותו הדבר. ובלי מלים!



אולי אפשר להתייחס לדברים כמו שלמדנו במתמטיקה, יש נעלם במשוואה והמספרים שניתנו לנו כרמזים לפענוח חידה הם הקבועים שמעידים על טיבם של הנעלמים.


 

 חזרה רגע לטכנולוגיה. האם הטכנולוגיה משנה את העולם? בהחלט.
האם היא משנה את המרכיבים הבסיסיים של העולם? לאו דווקא. 

יום שישי, 6 בנובמבר 2015

מדוע ללמוד מדיה?

זהו פוסט ראשוני על המחשבות שלי על לימודי מדיה.
הרבה זמן אני חושבת שכדי להבין את העיסוק היומיומי במדיה עליי ללמוד את התחום. קראתי ועודני קוראת מספר ספרים בנושא ונושאים הקרובים לנושא
אחד הספרים, ששבה את לבי, ודיבר אלי בגובה העיניים (בתור מי שלא למדה לימודי תקשורת) היה "מדוע ללמוד מדיה?" שכתב הפרופ' רוג'ר סילברסטון (1999) ותרגמה לעברית ד"ר תמר אשורי (2006).



בסרטון זה מדברת ד"ר רבקה ריב"ק מאוניברסיטת חיפה על הספר לרגל צאתו במהדורה העברית.

אני לא רוצה לכתוב כרגע על הספר (כאמור, זהו פוסט ראשוני)
אלא על הלימודים עצמם, ואולי בהמשך לפוסט הקודם המתייחס לנוער.

את הסרטון הבא עשו סטודנטים במסגרת פרוייקט כלשהו כאשר מטרתו המוצהרת היא לגרום לאנשים להגיע לקורס "חיי המדיה" (תרגום חופשי) באוניברסיטת אינדיאנה



זה סרטון מושקע (לפחות כך הוא נראה) בהתחלה הוא נראה כמו כל קדימון לסרט אפוקליפסיה ראוי ויש בתוכו גם רמזים בדמות קטעים מסרטים מפורסמים שמספרים לנו סיפור.

תכלס הייתי הולכת לקורס הזה שהגיע אלי בדרך לא שגרתית אבל בדרך הכי שגרתית שהמידע שמעניין אותי מגיע.

ונראה לי שזה בדיוק העניין.

יום שלישי, 3 בנובמבר 2015

דור המסכים, המדיום הוא המסר?

הערב הלכתי להרצאתו המפורסמת של תמיר ליאון - "דור המסכים"
**בהתחלה כשכתבתי את הפוסט הזה חשבתי שכולם מכירים את הכותרת ואז גיליתי שלא אז אני מוסיפה הסבר קצר**
תמיר ליאון הינו אנתרופולג ובהרצאה זו וברבות אחרות הוא מדבר על "דור המסכים"
הילדים, שהולכים ומתבגרים, הדבוקים למסכי הטלויזיה, סמארטפון וכיוב'
לא פשוט לבסס יותר מהמידע הזה על מקורות מהאינטרנט כי אין הרבה
לא ערך בויקיפדיה ולא אתר מסודר, אולי חוץ מהאתר של המכון בו הוא שותף - מכון אתוס
 דף פייסבוק דווקא כן למי שמתעניין וגם מצאתי שיחה שלו עם גיא זוהר ברדיו ללא הפסקה


האמת, לא ציפיתי ליותר מדי, הרושם של יהיה שהוא פופוליסטי מאוד ואכן התוצאה הייתה בהתאם.
הסיבה שהלכתי היא כדי לשמוע את מה שהרבה מאוד אנשים שומעים בנושא.
אין מה להגיד, הבנאדם שולט בחומר, מריץ אותו וכך מחזיק את הקהל
עושה ממנו לפעמים קצת סטנד-אפ, ונותן מכות על הראש וגם אי אילו פתרונות.

באמצע ההרצאה, רוני, אליה התלוותי להרצאה, אמרה שזה מרגיש שהוא עדיין נמצא בהקדמה
תחושה שהתחברתי עליה מאוד, ובראיה מעמיקה של כמה שעות אחרי
זוהי נקודת ה-אל-חיבור שלי עם ליאון.

מרגיש לי שכל מה שהוא אומר זה רק הקדמה לדבר האמיתי
ובאינסטנט (אז החלפנו את הזעקה על דור האינסטנט לדור המסכים?)
 ושמרוב דיבורים על המסביב - על הדבר האמיתי לא מדברים
לא שהוא לא הזכיר את הצורך הגובר בפיתוח מיומנויות חברתיות
אבל רוב השיח היה על זה שיש חסר, ויש התערבויות, ופתרונות ברורים כמו שעות שינה ואוכל
והרבה פחות דיבור על מה זה אומר לחיות בעולם טכנולוגי
ואיך אפשר לעשות שינויים משמעותיים ולחיות חיים של מהות באמצעות הכלים רבי העוצמה הללו.
הכותרת של ההרצאה שלו היא דור המסכים, המדיום הוא המסר
משפט שהוא שאל ממרשל מקלוהן. קלוהן - שהיה אחד מאבות המדיה וחקר הטכנולוגיה (קצת על מקלוהן בויקיפדיה)
כתב בספרו "להבין את המדיה" שנכתב בשנת 1964 על המדיה:
"...המדים הוא המסר. בזאת אנו אומרים רק שלכל מדיום - כלומר, לכל שלוחה המרחיבה אותנו - יש השלכות על האדם והחברה".
השלכות אלו לא יכולות להתכווץ לכדי הרצאה אחת וכללים מובנים
שישתיקו את המהפכה ויבייתו אותה. בנושא כל כך מהותי, ראוי להעמיק.

אני לא מבינה גדולה בחינוך אבל אני חושבת שכדי להבין את הנוער
ולעבוד איתו על הרגלים יעילים ושימוש טוב במדיום הזה שכולל בתוכו מסך
צריך ללמוד ולדעת מתוך מקום מתפתח וחיובי ולא איך נשרוד כדי שלא תהיה אפוקליפסיה
כי אם נחיה במצב של אפוקליפסיה היא תקרה, בצורה זו או אחרת.

וכמו שאמר רוברט תיאובלד (מצוטט גם הוא בספרו של מקלוהן):
"קיים עוד גורם אחד שמסייע להשתלט על המיתון, והוא, הבנה טובה יותר של התפתחותו"


שנלמד ונבין!