כשהיינו שומעים בקלטת - אבולוציה מוזיקלית

העלתי לפני אי אילו פוסטים את התמיהה לגבי רכישת הידע המוזיקלי שלי לפני שהיה אינטרנט, לא מבחינת ידע במוזיקה, אלא להכיר שירים וכו'. אחת התשובות המתבקשות הן הבית, ההורים. למזלי הרב להורים שלי היה פטיפון שאני זוכרת אותו בשימוש בעיקר בסוף שבוע (חנהלה ושמלת השבת, כששלושתינו רחוצות ומסודרות לפני שבת על השטיח ואמא שלי מנקה את הבית, וג'ו עמאר במוצ"ש), והמון קלטות שאבא שלי הקליט שהיו ממוספרות. עד היום יש שירים שאני מופתעת לשמוע את הבית האחרון שלהם כי בהקלטה הם נקטעו בסוף הקלטת.

כשזה מה שיש שומעים את אותם השירים שוב ושוב ושוב וכך יש שירים, בעיקר מקלטת מספר 7 - שמצאתי באחת הקופסאות בגג: 

שבה יש את השיר "הוא לא ידע את שמה" (שמוזכר בו חודש סיון..) שאני מכירה את כל המילים וככל הנראה, שלא במודע, מזמזמת את השיר שבא אחריו. לאבא שלי היה מין תיק כזה, משהו כמו התמונה הבאה, והיינו מסדרים אותו שוב ושוב כך שכל הקלטות ייכנסו.

הכי קרוב למה שהיה לנו.. תיק לקלטות

השנים עברו והעולם התקדם לדיסקים, ואת אותה הפעולה עשינו עם הדיסקים. ואפילו הייתה תקופה שבאותו המעמד היו מונחים גם דיסקים וגם קלטות ואני הייתי מסדרת אותם שעות כדי שהכל יכנס יפה ומסודר. מעניין לראות את המעבר מקלטות לדיסקים לפי האלבומים. היו לנו ברכב קלטות של בועז שרעבי ואורי פיינמן, ברכב שהסיע אותי לבית ספר בחטיבה היתה קלטת של אתניקס ששמענו כל יום. קשה לי להצביע בדיוק על הדיסק הראשון שהיה לנו, אני זוכרת בוודאות את האלבום הכפול של שירי יאיר רוזנבלום וכמובן את גדלנו יחד, 11 דיסקים של שירים ישראלים שיצאו לרגל 50 שנה למדינה או משהו כזה. למי שתוהה למה אני מכירה את כ-ל המילים של 16 מלאו לנער לדוגמה.

גדלנו יחד - הספר 

לבת מצווה אחותי קיבלה מארז עם כל הדיסקים של יהורם גאון ואת האוסף הראשון של עבודה עברית. הרבה מהדיסקים היו אותם האלבומים שהיו לנו בתקליטים. את הדיסקים קנו ההורים שלי בחנות של האוזן השלישית בתל אביב, שעליה יש לנו סיפור משפחתי מתחום הוידיאו אבל זה לפוסט אחר. 

ואז פתאום היה אפשר לשמור את השירים במחשב. והתחלנו לסדר תיקיות במחשב של מוזיקה, כאשר הקרדיט למה אנחנו מכירים עבר קודם כל לעדון, החבר של אבא שלי, שהעביר לנו את כל הספריה שלו. בהמשך העברנו את הדיסקים שלנו וגם התחלנו להוריד מתוכנות של שיתוף קבצים. זה כבר היה עולם אחר לגמרי! 

באותו הזמן בערך אבא שלי, בכושר ההמצאה המדהים שלו, מצא פטנט שחיבר בין המחשב שהיה בממ"ד של הקומה הראשונה, למערכת שהייתה במקומה הראוי, במרכז הסלון באותה הקומה. הכל דרך הקירות.

המערכת באמצע הסלון, מתוך אחת התמונות הישנות שלנו

שם החלה הקריירה שלי כדי. גי. המשפחתית. כל יום שישי, כשקמתי בבוקר, עם הקפה או הקרונפלקס והפיג'מה הייתי יושבת על המחשב ומסדרת פליליסט לכל היום. בווינאמפ. 

פליליסטים כאלו, הרבה פחות דפש מוד והרבה יותר עברית אבל לא רק

השלב הבא היה קניית הצורב. באחד הימים לפני פסח אבא שלי קנה צורב ודיסקים ובפעם הראשונה בחיינו צרבנו דיסק. על הדיסק היו ארבעה שירים, בואי של עידן רייכל ועוד אחד שלו, חלומות של רוחמה רז ועוד שיר שאני לא זוכרת. שמענו את המיני-דיסק הזה לפני במהלך ואחרי אותו הפסח בלופים. 

כל זה קרה כשהייתי בתיכון. כשסיימתי את השנה השניה של השירות אותו עשיתי בכרמיאל הכנו למורים דיסקים לפרידה. שמנו שם שירים שהבאנו לתלמידים במשך השנה ועוד כמה שירים יפים. המחווה היפה הייתה השיר של חני ליבנה על כרמיאל - קסם הכלנית לעד, אני הכרתי את השיר עוד מימי כתושבת כרמיאל וחיפשתי אותו עבור המחווה. אני בטוחה שהרגשנו כל כך מגניבות ושזה היה הדדי. 

למה אני כותבת את כל זה? כבר היום הכל מעורבב לי בראש, וזה ניסיון לשמור על החוויה הזו של חיים בעולם משתנה. אני זוכרת את הדברים דרך אירועים שהיו, אבל לא את המעברים עצמם. ההבדל ברכישת הידע המוזיקלי שלי ובאותה הפעולה אצל האחיינים שלי הוא של שמיים וארץ. היום כל שיר כמעט אפשר ישר לשמוע ביוטיוב. אין את הבחירה המאוד קשה ב-איזה דיסק לקנות מהקצת כסף שחסכתי, או את הדבר המטורף שמספרים לי ההורים שהיו יושבים ביום העצמאות ומקליטים שירים. וזה מעניין גם לראות שבצד השינוי יש דברים שהצליחו לשמר את עצמם בכל המעברים האלו. את 100 שירים ראשונים אני בטוחה שניתן למצוא על גבי תקליט, קלטת, דיסק, קובץ אודיו ופליליסט ביוטיוב. בדוק. 

סוג של אבולוציה.. 

בלי מחשב

תכננתי לכתוב פוסט על מקום ובית ושייכות עם כמה שירים מאוד יפים וכו. השעה עשר וגיליתי שאין לי מחשב. שחזור קל של מעשיי בצהרים הוביל אותי למקום שבו שכחתי אותו, בתוך סלסלת ההפתעות שלי בעבודה.

זה עוד לא קרה לי. שכחתי מטריה, צעיפים, שישיה של בקבוקי נביעות כל יום בקבוק. את המחשב תמיד זכרתי. עד היום. וכמעט ולא הבחנתי בחיסרון. למעשה אם לא הייתי מתכוונת לכתוב פוסט הייתי נזכרת רק בבוקר בעבודה.

גם עכשיו אני כותבת בסלולארי. ההבדל היחיד הוא שיותר מסובך לצרף לינקים ותמונות. אם יש כאלו כנראה שאוסיף מחר. מוקדם יותר ראיתי הרצאה שאמא שלי שלחה לי ואפילו התעפצתי קצת תוך כדי, ממש כמו מול מחשב או טלויזיה.

האם זה אומר שהמרתי שוב את הטכנולוגיה? מן המחשב אל הסמארטפון? בדברים מסויימים בוודאי ובדברים אחרים ממש לא. הרבה יותר נוח לי לכתוב ארוכות במחשב. גם לקרוא בו זמנית מספר טקסטים. מעבר לזה במחשב שמור הרבה מידע, תמונות, מוזיקה  מסמכים שונים, שבסלולארי לא קיימים.

אבל בשעת הדחק, לא כל כך נורא. ראשי פרקים לפוסט כבר כתבתי בכתב יד ומחר לאחר שאתאחד עם המחשב ארחיב. ולגבי השכחה - הסימן המובהק שאני זקוקה לחופש :)

פוסט הלל לעיר

נסעתי לסופשבוע אצל חברים בישוב קהילתי, השוכן בסמוך לנתיב התחבורה המרכזי של ארצנו, כביש שש. ברמזור הראשון בו עצרתי כשהגעתי לירושלים התרחב לבי וחשתי את הגעגוע לעיר שוקט. ביומיום אני לא חושבת על זה באופן מודע אבל רחש העיר מוטמע אצלי חזק. מרבית חיי גרתי בעיר, להוציא שנה אחת בגיל 8, ורוב השנים בערים גדולות. חשבתי לעצמי (כל זה ברמזור), בטוח שמקלוהן כתב על זה משהו, וכשהגעתי הביתה סידרתי בערימה כמה ספרים פוטנציאליים כדי לדון בנושא העיר והעירוניות.

מקלוהן מתייחס אל העיר דרך התפתחות הדרכים ודרך הדיור. הדיור הינו שלוחה של הגוף כמו גם הלבוש והבית מאפשר לאדם הגנה וביטחון. הוא מתאר את התפתחות אמצעי החימום והשימוש בזכוכית כמשמעותיים בהרחבת אפשרויות המגורים כך שהבית חולק לחללים (הניתנים לחימום) עבור שינה, אכילה/בישול, עבודה - בדמות סדנה וחנות.
הדרכים מאידך יותר חמקמקות מבחינת התרומה שלהן לעיר. ראשית נזכיר כי העיר בימים הקדומים, שנקראה "מדינה" לעתים (אפלטון וכדומה), צמחה על מנת לספק ביטחון עבור אוכלוסייה של כפריים. מאמפורד בספרו העיר בהיסטוריה מתאר כך את העיר העתיקה ומצביע על שתי הסתכלויות על העיר: 1. התנהלות רגילה של אנשים כפי שיכולה להיות בכל מקום 2. פונקציות ייחודיות לעיר בשל המבנה שלה. התיחסות זו מזכירה לי את החשיבה אסטרטגית במשחק ה - settlers - שבתונה הבאה אנו רואים מהלך אסטרטגי של בניית העיר במקום "שווה" והרחבת השליטה על ידי בניית דרכים בכיוונים שיאפשרו התרחבות כלכלית, גם דרך העיר.

Settlers - לוח המשחק, מתוך הפוסט של Dennis Restauro  על המשחק

שנים רבות לפני מקלוהן, בשנת 1516 אם נדייק, כתב תומאס מורוס, בספרו "אוטופיה" על העיר - "כל המכיר עיר אחת בלבד מכיר את כולן, לפי שדומות הן זו לזו דמיון גמור, במידה שתנאי המקום לא כפו שינויים". אוטופיה הוא כנראה הספר העתיק ביותר שיש לי בספריה ומצאתי אותו לפני שנים במכירת יד שניה באוניברסיטה. יש לו את הניחוח של ספרי קודש, ושפה של חכמה.  

חיתוך עץ מאת אמברוזיוס הולביין למהדורה משנת 1518 של הספר אוטופיה, מתוך ויקיפדיה

על האמרה של מורוס חשבתי לי בקיץ, בעת ששהיתי בארצות הברית וטיילתי ברחובותיה של ניו יורק. סבתו של גיסי התפעלה מכך שהלכתי ללא חשש בעיר הגדולה, ובתשובה אמרתי לה שהעיר אינה זרה לי וניו יורק היא כמו העיר ממנה אני באה ובעצם כמו כל עיר, כשההבדל הוא שהיא יותר גדולה. לניו יורק אגב יש את הקסם האמיתי של המבנה האורבני כיוון והרחובות ישרים וסדורים על פי סדר מספרי דבר שמקל מאוד על המבקר בה.

חלק ממפת מנהטן לדוגמה

וזה נכון לכל עיר. לאחר הסדרת כמה משתנים כמו ערך המטבע וחוקי הכביש רוב הערים מתנהלות אותו דבר. כשאני בעיר חדשה, בנוסף למפה הרגילה חשוב לי שתהיה לי מפת הרכבת או התחבורה בעיר. ועם אלו אני יוצאת לכבוש את רחובותיה. בניו יורק הייתה לי מחשבה נוספת שבסוף לא מימשתי. לקחתי איתי את הספר האהוב עלי - ארמון הירח של פול אוסטר - ותכננתי לעבור, לא לבקר רק לעבור, במקומות אותם הוא מזכיר. לדאבוני את ברוקלין גיליתי ביום האחרון ושאר הלוקיישנים היו במעלה הרחובות שמעל ל100 כך שלא הזדמן לי, אבל לפחות הסיפור התיישב בתוך הקונטקסט העירוני המתאים. המחשבה על פול אוסטר וניו יורק הזכירה לי קטע מספרו סאנסט פארק בו חושבת אחת הדמויות:

"היא לא רוצה לעזוב את ניו יורק, כל עוד תוכל, היא רוצה להמשיך לגור בעיר העצומה והבלתי ראויה לחיים הזאת, ואחרי כל השנים האלה המחשבה שתחיה בכל מקום אחר נראית לה בלתי שפויה".  

   מכל הספרים הספר שאין לי ביד לצטט ממנו הוא המוכר מכולם - "הערים הסמויות מן העין" של איטלו קוואלינו המתאר את מסעותיו של מרקו פולו בין הערים השונות. הספר גדוש בתובנות על העיר והגורמים המפעילים אותה. צבי ינאי כתב על כך במגזין מחשבות ב1988, ואני אעתיק משם משפט אחד שאהבתי - 

״ערים, כמו חלומות, עשויות מתשוקות וחששות״

ואלו הן רק דוגמאות אחדות מן הספרות שעוסקות בערים. נותרו על המדף, יוליסס, ג'וד האלמוני, ועוד רבים וטובים מובהקים יותר ומובהקים פחות הדנים או מתרחשים במרחב העירוני.

בחזרה מקלוהן ולערים ולקשר שלהן בעצם למדיה. העיר, שנועדה להיות מקדמת לביטחון ולמבנה יציב של קהילה מאבדת את כוחה. לדבריו "מרחב של מטרופולין איננו רלבנטי גם לטלפון, לטלגרף, לרדיו ולטלוויזיה. כשמתכנני ערים דנים במרחבים העירוניים האידיאליים, אין קשר בין מה שמכונה בפיהם "קנה מידה אנושי: ובין הצורות האלקטרוניות הללו, השלוחות האלקטרוניות של עצמנו פשוט עוקפות מרחב וזמן ויוצרות בעיות חסרות תקדים במעורבות וארגונים אנושיים". עמוד קודם לפסקה זו הוא גורס כי "הדפוסים הישנים של הסתגלות נפשית וחברתית נעשים לא רלבנטיים". לפני אי אילו פוסטים בפוסט שעסק בצרכנות הבאתי את הרצאתה של Abha Dawesar בהקשר אחר ואני זוכרת מאוד טוב את תחילת ההרצאה שלה, שם היא מספר על התנהלות אנשי העיר בזמן אחת הסופות שפקדו את העיר. מה שהיה חשוב לאנשים לא היה מים או מזון אלא חשמל עבור הסמארטפון שלהם. השבוע השיקה עיריית ירושלים שולחנות במרחב שמטעינים טלפונים, זו דוגמה לחשיבה שמכלילה את האספקט הדיגיטלי כרווחת התושב. 

השולחן שמטעין - ויש גם תחרות לשם לדבר הזה תכנסו ותשפיעו

והאינטרנט? לדבריו של יובל דרור, מחבר הספר "הפוליטיקה של הטכנולוגיה", "ברשת כולם שווים, שני גולשים, האחד עשיר והשני עני, האחד מסן פרנסיסקו והשני מנתניה, יקבלו את אותו היחס מאתר האינטרנט שאליו הם גולשים". 

ולסיום, פצחתי באתגר של יצירת פלייליס שירי ערים (בכל השפות) והרי הוא לפניכם. כרגע יש בו שבעה שירים ואשמח להצעות נוספות :) על הדרך אגב גיליתי איך מטמיעים פלייליסט. 

המשימה - שדרוג הנייד, התוצאה לפניכם

מכירים את זה שהפלאפון לא נותן לכם להתקשר בתואנה ש"היישום אנשי קשר אינו פעיל"? בפעם הראשונה זה מצחיק, אח"כ זה מעצבן, והיום כבר נמאס לי.. האמת, שכבר הרבה זמן שכל פעולה לוקחת זמן רב, וכשאני מנסה להשמיע שיר ביוטיוב הוא תמיד נתקע. זה הגיע למצב שהאנשים בעבודה (המשתקמים, לא הקולגות אפילו) התחילו להסתכל בעיתון ולחפש לי נייד חדש..

מצא את ההבדלים - מימין הישן ומשמאל החדש

אז אחרי בירור קצר והחלטה דיי מהירה הלכתי לחנות וקניתי את אותו המכשיר בגרסה אחת מתקדמת עבור סכום שנראה לי סביר ושהתחלק יפה בשש. יצאתי מהחנות אחרי כמה דקות בהן ההתלבטות הכי גדולה אליה לא התכוננתי בבית הייתה בחירת הצבע (לבן). האמת שזה לא שונה מרוב המצבים בהם אני צריכה (כן אני דיי שונאת) לעשות שופינג, בד"כ אני מתכוננת מראש ורק באה פיזית לשלם. נוראית שכמותי. בכל מקרה זה היה החלק הקל. מרגע שהגעתי איתו הביתה מתחיל האתגר. משחק החשיבה/מזל הגדול מכולם - העבר כמה שיותר ממכשיר ישן למכשיר חדש בלי לאבד אף טיפת מידע. 

לקראת הסוף, האפליקציות הפונקציונאליות עוד יורדות להן לאיטן

לא מזמן עשיתי אתחול לישן ומרבית אנשי הקשר שלי נמצאים על חשבון הגוגל כך שיחסית המצב תקין. אז, כשאתחלתי, חלק מהאנשים פתאום נשמרו לי בשמותים באנגלית. אני יודעת כרגע על אמא + שתי חברות וזה הציק בהתחלה ואז התרגלתי. הפעם לא נשמרו לי המספרים החדשים אז מהר מהר הזנתי ידנית את מה שאני זוכרת שחשוב. בינתיים המכשיר הוריד את כל האפליקציות שהיו לי, ואני ברקע עברתי לאתגר האמיתי - הווטסאפ. 

היופי והקושי עם הווטסאפ זה שהוא בעצם נשאר לי על הנייד הישן, גם כשהוצאתי את הסים, כי הוא מסתמך על הווי פיי יותר מאשר על חשבון הטלפון שלי. היופי - כי ברגע שנכנסתי לzone של וויפיי מוכר קפצו לי ההודעות והבלגן - צריך לנטרל אותו לפני שפותחים את האפליקציה בחדש. ולגבות לפני כמובן. גיביתי, וגיביתי שוב..

גיבוי הנתונים של הווטסאפ

...ובכל זאת ברגע האמת לא נמצאות ההודעות.. מה שכן, עשיתי את ה"כדרים באים" של האפליקציה מהר ויפה כך שפספסתי אולי 4 דקות. וכל זה בשעה 11 בלילה. סביר. אגב, הפעם במקום ההודעה שבעוד שנה אצטרך לשלם דולר או משהו כזה, הייתה הודעה שאני מקבלת את השירות לכל החיים. מתה על דברים שמוכרים לי לכל החיים. 

מה שמעניין זה שלא רואים כלום בעצם חוץ מקבוצות. ובכל קבוצה כתוב עליה משהו, הוסיפו אותך, יצרת את הקבוצה וכו. ומתי, ז"א את התאריך, כן, כל היופי הזה מסודר לפי סדר כרונולוגי.

דגימה מהקבוצות שלי בווטסאפ, כפי שניתן לראות את השמות הארוכים והמתוסבכים אני המצאתי.. חוץ ממשפחה :) 

גיליתי קבוצה שאני המנהלת ואין שם אף אחד. או כאלו שאפילו המנהל יצא ורק אני נשארתי. מגחיך את מוסד הקבוצות הטפשיות ומדגיש עד כמה התקהלות שלא לשם משהו משמעותי הן טפשיות. 

זה לא כל כך נעים לראות קבוצה ריקה.. מביך משהו.. 

מאידך שמחתי מאוד לראות שאני לא צריכה להכנס מחדש לקבוצות שלי. אמנם לא יהיה לי את המידע אבל הקבוצה אליה אני משתייכת מתקיימת אצלי בלוח והמקום שלי בה שמור. 

בעצם מה שניסיתי לעשות זה מעבר פשוט וחלק בלי יותר מדיי התעסקות. מצד אחד לא לשנות יותר מדיי,תוך כדי מעבר למכשיר שעונה על ייעודו, כלומר, מאפשר לי להתקשר, לצלם, לשלוח הודעות, וכל זה בזמן סביר ולהעיר אותי בבוקר (כן, בחרתי את הצליל של השעון המעורר, לא, אין לי מושג אם זה יעיר אותי בבוקר). ורגע לפני שאגיע לבקר אצל ההורים אני חייבת לשנות את הצפצוף של הווטסאפ, אמא שלי מתעבת את ברירת המחדל. 

פשוט זה כנראה כבר לעולם לא יהיה. 

אני מצלמת משמע אני רואה

כבר התפלספתי מוקדם יותר על הסלפי, וכעת הגיע הזמן להתייחס לדבר האמיתי - המצלמה שלי. בימים האחרונים חשבתי שהיא המצלמה שלי ז"ל אבל אתמול בדקתי אותה עם סוללות חדשות וכבר היום בבוקר צולמו בה כמה תמונות של השקדיה המופלאה שנמצאת בדיוק בדרך בין הבית שלי לאוטו שלי. 

תמונה מהצילום הבוקר, הרבה יותר איכותי מכל תמונות הסמארטפון שצולמו בשבועות האחרונים.. 

את המצלמה קניתי מתישהו באיזו שנה שבה באורח פלא רק עבדתי בלי להוציא אגורה שחוקה על לימודים וכדומה ולכן קניתי שני דברים יחסית יקרים (כלכלית) ומאוד יקרים (ללבי) - את המצלמה שהגיעה אחר כבוד לסניף הדאר בגבעת שאול בבית הדפוס לשם הלכתי בחרדת קודש כדי לאסוף אותה. ואת הגיטרה שלי המקסימה והמתוקה שנרכשה אחרי מחקר מקיף של האנשים המקסימים בספיר במדרחוב בערב יום הזיכרון. הגיטרה לא ממש נוגעת לעניין, אבל גם אותה צילמתי אז במצלמה. אמנם אני לא זוכרת את השנה אבל בוודאות זה היה בעידן טרום הסמארטפון, כך שצילמתי בה המון. 

אני חוזרת רגע אחורה למצלמות עם פלים. בשבת, עלעלתי יחד עם אחייניתי הקטנטונת באלבומים שלנו כשהיינו קטנים. באחד האלבומים הייתה תמונה של אמא שלי שבצד התמונה היה פס צהוב מתחלף לוורוד - כנראה התמונה האחרונה בסליל. האחיינית שלי ישר אמרה שזו קשת, והסברתי לה שהתמונה קצת מקולקלת. היא שאלה אותי למה? ולא ממש ידעתי איך להסביר לה. למה לסבך אותה עם קונספט של סליל עם ריבועים שבכל ריבוע בסוף מופיעה תמונה? זה נשמע כל כך מיושן ולא הגיוני.. 

דוגמה לסרט מצלמה (מהאתר Weheartit)

הסיפור העצוב שלי עם מושג הסליל התרחש בקיץ של כיתה ט'. לאחר מחנה סיירים, שבו הכרתי חברים וכמובן צילמתי מלא תמונות (פילם שלם!) הלכתי עם ההורים שלי לקניון בלב המפרץ. שם, בהתרגשות גדולה נכנסתי לחנות הצילום וביקשתי לפתח את הפילם. המוכרת, הטיפשה, שלפה את הסרט וטענה שהקצוות החתוכים לא יאפשרו לה להכניס אותו למכונה. לכן, שלפה את כולו וחשפה את התמונות היקרות לאור הנוראי של הקניון וכך הרסה לי את כל הזכרונות מהמחנה. כל כך התאכזבתי שישבתי שם על הרצפה בקניון ופשוט בכיתי. אני מניחה שמאז צילמתי ופיתחתי תמונות, ועם זאת תמיד היה בי החשש שהעמל שלי יירד לטימיון. ואז הומצאה המצלמה הדיגיטלית!
כמו כל דבר טכנולוגי כמעט הצילום הדיגיטלי מקורו בתכניות לחקר החלל. שאר הדברים הטכנולוגיים מתפתחים בשל צרכים צבאיים. מעטים מאוד הם הדברים שסתם התפתחו להם. בניגוד למעשה הצילום שהוא מרתק בעיניי, המידע על הרכב המצלמה או התפתחותה דיי משעממים ואחסוך את זה מכם, מי שבכל זאת מתעניין יש ערך יפה ומפורט בוויקיפדיה על צילום דיגיטלי. בשבילי כאמור הצילום הדיגיטלי היה בעיקר הידיעה שהתמונות שלי מוגנות ולא תלויות באחרים.
היום כשאני מחפשת תמונה, אני סורקת את התיקיות המרובות והמאוד לא מסודרות שלי. בדרך כלל אני יכולה לתארך את התמונה פשוט כי היא מתוארכת בקובץ ממנו היא בנויה. אם השקעתי והכנסתי אותה לאינסטגרם ופירטתי אז אני יכולה אפילו למקם אותה ולפעמים גם את מה שחשבתי עליה בזמן אמת.  בדף האינסטגרם שלי התחלתי לאחרונה לכתוב שירי הייקו קטנים לתמונות נבחרות. זה נחמד מאוד.
הסיבה לכל המחשבות האלו היא קבוצת הפייסבוק המגניבה של דוד שלי גדעון. גדעון הוא צלם חובב ומוכשר ביותר. אני מכירה את הילדים שלו מהתמונות בפייסבוק. בפעם הראשונה שראיתי אותם, הגדול כבר היה בן 10, הרגשתי שנאי כבר מכירה אותם וזה רק קצת מוזר שהם בתלת מימד. היום לואי כבר בר מצווה והוא חזר להיות דו מימד כראוי, בכל זאת הם גרים באנגליה. לקבוצה קוראים iShotThat Photography Challenge וזו קבוצה של צלמים, מי חובב יותר ומי פחות, שבכל חודש מעלים תמונות בנושא מסויים. החודש הנושא הוא - איך לא - אהבה וזו התמונה האחרונה ששמתי שם ממש היום (ולאנטיין וזה)

תמונה שהעלתי לקבוצה של הצילום + ההסבר שלי (קצת מעוך, אפשר לראות גם בפייס)

בסוף כל חודש נבחרות התמונות המובילות ויש גם אות כבוד בו זכיתי בחודש הקודם (!!). החוויה של להיות חלק מהקבוצה הזו היא עצומה. אין ציפיות גדולות כי זה לכייף (זוכים בכבוד), ועם זו יש חוויה של נראות, במיוחד כשמגיבים לך על תמונה. מעבר לזה, יש את ההתכווננות. בחודש שעבר ראיתי עננים בכל מקום, כי הנושא היה עננים. פריימים של עננים רדפו אותי, במובן החיובי, לאורך כל החודש.  ואני מתארת לי שהחוויה הזו, היא לא רק שלי, אלא גם של חלק נכבד מחברי הקבוצה ושוב זה מייצר שייכות. האנשים בקבוצה הם מכל העולם, וכבר היו דברים מעולם שבאוסטליה כבר הגיע החודש הבא וחבר העלה תמונה של אהבה כשאנחנו פה במזרח התיכון או באנגליה עוד חשבנו בעננות מרובה. וזו גם חוויה. וזה על קצה המזלג הגיג מתארך על צילום, צילום דיגיטלי וקבוצת הצילום הכי מגניבה בגלובוס. ולסיום, איך אם לא כמה מלים של הצלם המילולי הכי מוערך עליי, כותב על צילום ואהבה: 

...גם בגלויות היפות של עירנו
אנחנו נמצאים, אולי אי אפשר לראות אותנו, כי ישבנו בבית,או קטנים מדיי: הצילום נעשה ממטוס עובר. 

(יהודה עמיחי כמובן)

אם אני חוזרת לכותרת של הפוסט, הצילום בשבילי הוא אפשרות להתבוננות. אפשרות לשים את הדברים שתוך פריים ולהגיד משהו. לא סתם התחלתי להרחיב עם ההייקו, וגם קודם לכן כלאתי שירים בתוך התמונות. ויעידו על כך מקררים ולוחות מגנטיים של חבריי הפזורים בכל כנפי תבל (אין כמו להגיע לחברה באנגליה על הבוקר מטיסה מייגעת וכשהיא פותחת את המקרר כדי להביא לי לשתות לאתר שנה טובה ששלחתי לה ליד תמונות משפחתיות). לצלם זה לראות. ללחוץ ולכלוא את הרגע. צילום זו המחווה הכי גדולה לזמן ההווה. 

פלאי הטכנולוגיה

הערב חזרתי הביתה ורגע אחרי שהכנתי לי משהו קטן לאכול נכבה החשמל בבית. כהרגלי לקחתי את הפלאפון והארתי על ארון החשמל.. אבל לא, הפעם לא קפץ כלום. בירור קצת העלה שהפועלים שעוסקים בבניה בבית ליד קיצרו את החשמל והצפי לתיקון על ידי חברת החשמל היה של שעתיים. ביום קר ועלוב שכזה רק הרעיון להשאר בבית לבד עם נרות או אפילו עם תאורת חירום היה עגמומי מדיי ומהר מאוד מצאתי את עצמי בדרך לחברים, להתחמם להטעין את הנייד ולהיות יחד עם אנשים. 

בדרך כמובן כבר עלו המחשבות הפילוסופיות. אם לא היה חשמל, או מחשב או נייד, האם הייתי מקיימת יותר ערבים כאלה, שיש בהם יותר גוון חברתי. כנראה שכן. אני חושבת על עצמי לפני שהיה לי מחשב נייד או סמארטפון, מה שלא היה לפני כל כך הרבה שנים, הייתי בוודאות יותר עם אנשים. האם הייתי מוותרת על זה? לאו דווקא. 

יש איזה רצון כזה, לחזור אחורה, לאיזה "פעם היה יותר טוב", "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי" סטייל. רצון מקביל יש להיות בעתיד, "נעבור את המבול.. ואז יהיה טוב". הקונפליקט הזה לפעמים מצוי אצלי גם יחד. יש תקופות שאני נקרעת בפנים מול רצון שהזמן יעבור וחוסר רצון שהוא יתקדם. כתבתי פעם במכתב על התופעה הזו: "תכלס אני מאוד אמביוולנטית לגבי היחס שלי לזמן בזמן האחרון. מצד אחד אני רוצה שהוא יתקדם כי יש דברים שאני סתם מחכה להם עכשיו ואני רוצה שהזמן יעבור. ומצד שני בגלל כל מיני דדליינים כמו זמן ההגשה של המאמר הזה, אני רוצה שהזמן יעמוד מלכת. קצת בעייתי אבל אני מניחה שאגיע לפשרות ביניים עם עצמי. חוץ מזה שלמזלי אני בכלל לא מחליטה, הזמן פשוט עובר לו כמו שבא לו ולא כמו שבא לי..." 

מזל שאי אפשר באמת לשלוט בזמן.. 

בשבוע שעבר במסגרת לימוד התנ"ך היומי של 929 - תנ"ך ביחד, דיברנו על בית המקדש. שאלתי איך הם מדמיינים את בית המקדש. אחדים אמרו שקשה להם לצפות איך זה יהיה. אחד האנשים התעקש שירושלים תהיה כמו שהייתה פעם, בלי טכנולוגיה. אני אמרתי מחשבה שעלתה לי באותו הרגע, ששני בתי המקדש, הן של שלמה המלך והן של הורדוס, היו הדבר הכי טכנולוגי שהיה באותה התקופה, ולכן אני לא רואה סיבה שבית המקדש השלישי לא יהיה כזה.

שיא טכנולוגי - בית המקדש מהאתר של חב"ד

שאל אותי חובב הוינטאג' "מה, אז זה יהיה בית מקדש אינטראקטיבי?" אין לי תשובה לזה, אני חושבת שהוא יהיה חדשני יותר ממה שאנחנו יכולים לצפות. בכלל, אני חושבת שכל דבר שיהיה בעתיד הוא הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים לראות מכאן. כל המצאה הייתה מופרכת לפני שהומצאה. אך מרגע שהומצאה כבר אין דרך חזרה, אי אפשר לדמיין את העולם בלי. 

נכון, זה כייף להרגיש שהתלות בטכנולוגיה אינה מוחלטת, לפעמים ולא להרבה זמן. סך הכל יש שבתות וחגים שבהם מורידים הילוך, וטיולים ופעילויות בחיק הטבע ויצירה ושיח שלא נתמכים בטכנולוגיה. ובסופו של יום, אנחנו אזרחים בעולם טכנולוגי, ואולי אף נתיניה, ולא נראה לי שהיינו מוותרים עליה כל כך מהר. 

פרידה מאוחרת

שנה אני מסתובבת עם הפוסט הזה בראש. לפני שנה לא היה לי בכלל בלוג, ולא ידעתי איפה ומה לכתוב אבל הלב כתב וידעתי שמתישהו אשב ואכתוב, כי אי אפשר שלא. והשבת זה שנה, ובאיזשהו בית כנסת יזרקו סוכריות כי החיים ממשיכים.

לפני שנה נפטר אורי אורבך ובתגובה לקחתי את הרכב ואת אמא שלי ונסענו לבית העלמין במודיעין. כבר בדרך ראינו את המכוניות שחונות בצד הכביש וחברנו לאנשים שהלכו לאיזשהו כיוון שמישהו אמר ששם עובר אוטובוס. אורבך סידר לנו מסע נטיעות מאוחר, שכלל מגוון רחב של גילאים ופרצופים. החוויה הייתה מאוד דומה לחלק של הניווטים במחנה סיירים, אף אחד לא ממש יודע לנווט אבל הולכים ביחד ולא משנה לאן הגעתם, בסוף מגיע איזה אוטובוס ואוסף את כולם. 

בתכלס בלוויה לא שמעתי כלום, וזה לא היה משנה כי באתי בשביל לבוא ולהיות חלק. בהמשך אותו הערב שמעתי את ההספדים ובהמשך בלעתי פוסטים אחרי פוסטים ותוכניות רדיו וכולי. חזרתי היום לכתבה אחת שמסכמת יפה כמה נקודות. 




ברמת עיבוד האבל הקריאה והשמיעה מאוד עוזרים לביסוס החוויה האישית. אני זוכרת ששמעתי את ההספד של עמית סגל ואמרתי לעצמי - הוא מדבר בשמי. הוא מתאר במדויק את ההשפעה עלי כילדה. ברור לי שיש עוד המוני ילדים שגדלו והיו לאנשים שהבסיס שלהם, כמוני, נגוע בתחושת השייכות הכל כך לא טריוויאלית הזו שהטמיע בנו אורי אורבך. 

שייכות זה שם המשחק. ילד שיש לו ספרים שהילדים נראים כמוהו ושהנושאים קשורים לחייו גדל עם תחושת שייכות. ילדה שיש לה עיתון נוער אליו היא יכולה לשלוח דעות או כתבות מרגישה חלק ממשהו.וכשאתה שייך אתה קיים. פשוט כך. כמובן שחוויות אלו מוצאות את פירושן כאן ממרומי גילי הלא צעיר וספוגות באלפי חוויות אחרות, אבל ללא ספק חווית התקשורת כחלק מחיי כללה את אותיות.  

מעולם לא כתבתי לאותיות, אבל בלעתי כל מילה. העיתון שהגיע לבית בשבילנו הילדים, עטוף בניילון שכתובת מגורינו כתובה על מדבקה. ריח של עיתון חדש והמון הפתעות. לפתוח עיתון ולראות כתבה שכתבה מישהי כמוני, בגילי, לומדת בממ"ד והולכת לבני עקיבא. לא הייתי מהכותבים מחוץ למגירה אבל קראתי והתבוננתי, ורכשתי את הביטחון שגם אני יכולה אם ארצה. וכמובן שהיו לי חברות לעט :) 

בהמשך היו המילה האחרונה והעשיה שלו בתקשורת ולאחר מכן המעבר לכנסת והחזרת העטרה ליושנה נוסח הבית היהודי. הכל מרגיש כל כך מיוחד ועם זאת כל כך מדובר שאני אדלג ורק אניח פה את התוכנית שהגישה היום עירית לינור והייתה מאוד מרגשת ונינוחה וביתית.

הרגיש לי שבמרחב הזה של המילה האחרונה ואולי בכלל בכל המעגל הזה שהיה סביב האיש הזה שרתה המהות של התקשורת - בואו נדבר על זה. אפשר להסכים או לא להסכים (ואולי אף עדיף שלא להסכים אחרת משעמם) ולעשות דיונים סוערים ולהמציא שירים ומלים ולהעלות על נס תחומים שחשובים לנו. ובסוף של יום, ותוך כדי, ליצור חברות מופלאה. כי מה זו תקשורת אם לא קשר? ומה יועיל שדרן שמנותק מקהלו? ואם אפשר להגיע עם המסר הזה לכמה שיותר אנשים, מה טוב. הוא הרים טלפונים ומשך בחוטים ויצר מצב של ברור מאליו לדברים שהיו בסימן שאלה או בלי שום סימן בכלל. 

המילה האחרונה (שהחלה כשהייתי תיכוניסיטית נלהבת) הייתה המענה הכי גדול לצורך בתקשורת כנה בתקופה שבה החלה את דרכה. הדוגמה היומית לכך שאפשר לא להסכים ולאהוב. שאפשר לריב עד לב השמים ולהשאר בקשר. וזה לימוד שאני חושבת שרכשתי ברמת הידיעה ופחות במעשה. לימוד שאולי רק עכשיו אני מתחילה להבין. 

יותר מכל הוא סיפק לי ולשכמותי מודלים להזדהות ולגאווה. "הטובים לתקשורת" לא הפך אותי לאשת תקשורת אך רבים אומרים שהוא עודד אותם להיות כאלו. ואולי אני כותבת שורות אלו כי הוא הטביע בי את האמונה והידיעה שזה אפשרי. שאני יכולה להיות דתיה וכותבת, דתיה ומגניבה, דתיה וכל דבר אחר. שאין ענין בעצם ושאני יכולה להיות מה שאני רק רוצה. והכי חשוב שאני שייכת. שהילדה הזו היא אני. 

דף הבית של אורי אורבך כחבר כנסת 

התפקיד האחרון שלו היה השר לענייני אזרחים ותיקים, הוא ייזם את הפרויקט "שלישי בשלייקס" שהצליח וירד ועלה בחזרה. אני חייבת להגיד שהייתי גאה שהשר שהמציא את הדבר המדליק הזה הוא אותו אורי אורבך. החשיבה על הפרטים ועל מה שעושה לאנשים טוב פשוט מקסימה. וזה שיזם אותה האיש הזה שבד"כ נושא את נס ארץ ישראל ותורת ישראל ומפנה רגע את כולנו לחשוב על האחר שבאיזשהו שלב יהיה כל אחד מאיתנו.

שלישי בשלייקס

אני זוכרת שחייכתי כשאמרו בשנה שעברה כמה סוריאליסטי שדווקא השר לענייני אזרחים ותיקים נפטר צעיר. לפני שבועיים בשיחה על פרשת השבוע ואמנות סוריאליסטית, אמר פרופ' שנאן שמבחינת חז"ל אין כזה דבר סוראליזם  - הכל מתחבר לתוכנית אחת גדולה. בתוכנית הגדולה של החיים אורבך לקח תפקיד ראשי וירד מהבמה כשהיא מלאה וגדושה שחקנים של אמת, וצופים קשובים. 

נוח בשלום איש נדיב.