בעקבות הזמן האבוד

פוסט זה מתוזמן על מנת להזכיר לי את הזמן..

תצוגת הרשומות שלי, שם מופיע הפוסט המתוזמן, ממחר לא יופיע שם סימון ה"מתוזמנים" 

פתחתי את הפוסט, עם כותרת וכמה מלים, בעקבות פוסט אחר בו התייחסתי ל"אין לי זמן". הכותרת כמובן מתיחסת לספר האינסופי והמייגע של פרוסט, שהיה איש יוצא דופן וניסה לתפוס את כל העולם בכף ידו, ועוד מהמיטה. אני חושבת שמה שלמדתי ממנו הכי חזק זה אף פעם אי אפשר להגיע באמת לשלמות. הוא כביכול פינה את כל הזמן שלו והקדיש לכתיבה והיה מרוכז פחות או יותר בזה ובלהיות חולה, ובכל זאת, גם לו היה סוף.

ובחזרה לזמן.. הזמן נתפס כדבר אובייקטיבי ונתון ועם זאת הוא יחסי. הזמן משתנה ממקום למקום בכדור הארץ, שזה אחד הדברים הפשוטים, אפילו האחיינית שלי בת השלוש יודעת שאין טעם להתקשר בשעות הצהריים לסבתא שלה בארה"ב כי עכשיו לילה שם (טוב, נכון, היא פשוט גאונה). אך הזמן הוא יחסי בעוד כמה צורות. מקלוהן, מקדיש בספרו פרק לשעונים כאשר הכותרת המשנית היא "ניחוח הזמן". הוא פותח בכך שהשעון ובכלל זה החלוקה ל'יחידות חזותיות, מופשטות ואחידות, [כלומר, דקות ושעות וכיו"ב, ממנה] נולדה התחושה המערבית שלנו שזמן הוא משך'. כלומר, שההגדרה של הזמן, התחימה שלו וההסכמה שלנו לפעול על פיו יצרה את המדידה ומתוך כך את הצורך לעמוד בזמנים. במזרח, לפני שהיו שעונים מדדו את הזמן לפי מקלות קטורת. פטרישיה דיגן, בהרצאות שהיא נותנת על עצמה, מתארת את עצמה כנערה, חולת סכיזופרניה במצב תפקודי ירוד, המודדת את הזמן על פי יחידות של זמן עישון סיגריה. נשמע דומה?

היחסיות של הזמן באה לידי ביטוי ביחס של האנשים אליה. זכורים לי כמה וכמה אירועים ששאלתי מתי באמת לבוא? האם זה ארוע שמצופה לבוא אליו בזמן? בהופעות למשל יש זמן של פתיחת דלתות וזמן שבה ההופעה אמורה להתחיל. מחלק מהמקומות באמת יתחילו בזמן ובחלק מהמקומות יש מעין מוסכמה שמתחילים חצי שעה או יותר לאחר מכן. מקום אחר שזה בולט, הפער, הוא בחתונות. מעטים הפעמים שבאתי בדיוק בזמן שהייתי רוצה להגיע. תמיד אני או מקדימה או מאחרת, כי הזמן שמופיע על ההזמנה נתון לכל כך הרבה פרשנויות.

 ביצירה התרבותית ישנה התייחסות בולטת לנושא הזמן, הוא שני אולי רק לאהבה. מקלוהן בפרק של השעונים מצטט את שיקספיר, ג'ון דאן ואליוט ובזמן שאני כותבת אני שומעת ברקע שירים, שכמעט כל אחד מהם היה יכול להכנס בעילה של שימוש במושג הזמן. ויואלדי ומונה מתעסקים ביצירותיהם בעונות השנה, והקטע הבא הוא אולי המפורסם ביותר בהתייחס לזמן ומכונות:

  

מלבד תפיסות חברתיות תרבותיות, המשפיעים על הזמן יש תפקיד חשוב (שוב, על פי מקלוהן) להתפתחות המכונות, ובאופן יותר ספציפי השעון. השעונים מהווים כלי לתקשורת, בכל שהם מאחדים את הזמן ומאפשרים להגדיר מטלות אישיות ומשותפות ולהאיץ פגישות ומהלכים אנושיים. כתבתי מזמן כבר על הקושי שלנו בשינוי כשהדוגמה שנתתי הייתה של השינוי משעון קיץ לחורף. תוך כדי כתיבה, חזרתי לפוסט ההוא, וקישרתי אותו במשפט הקודם. פוסט זה בעצמו מתוזמן (היום ה13.1 והוא יעלה ב31.1) וקישור אליו נמצא בפוסט מה6.1. הפעולה הזו, גורמת לזמן להיות מורכב אף יותר. הרשת, והטכנולוגיה העכשווית מאפשרת לנו לשחק עם הזמן ולפעול בתוכו ועל אף נוכחותו.

 ביהדות יש משמעות מאוד גדולה לזמן. הזמן מתקדש על ידי האנשים, דבר שנותן המון משמעות לאדם מול בורא עולם. לגבי התורה נאמר כי "אין מוקדם ומאוחר בתורה", כאשר ישנן סתירות בהתייחסות לזמן המקראי. המציאות העכשווית שלנו מתחברת מאוד לאמירה הזו. יש תחושה של אין מוקדם ומאוחר. כפי שהדגמתי קודם לכן, ניתן להתחיל מנקודה מסויימת ולשחק עם הזמן ברשת. הפוסט הזה, יעלה ב31 לינואר, תאריך שרירותי שבחרתי כדי להדגים את העניין הזה. ב1 לפברואר זה לא יהיה משמעותי יותר כי הפוסט כבר יהיה מפורסם בזמן עבר אבל כרגע למלים אלו יש נוכחות רק עבורי ומבחינת הבלוג הוא יישות עתידית. 

המחשבה הזו עלתה במוחי בכלל, כלומר הרעיון של לתזמן פוסט, לאחר הפיגוע הנוראי של משפחת הנקין. נעמה, שהייתה פעילה מאוד ואהובה מאוד ברשת, נהגה להעלות פוסטים דרך קבע ולאחר מותה התפרסמו עוד כשלושה פוסטים. מפה לאוזן עברה השמועה שהיא נהגה לתזמן את הפוסטים שלה על מנת לעמוד בזמנים, ולהספיק ליצור כל כך הרבה. לקחתי ממנה את הרעיון ואת הפוסט שכתבתי לרגל האזכרה של ראש האולפנה שלי כתבתי מראש ותזמנתי. היה לי חשוב הזמן המדוייק והטכנולוגיה שמאפשרת את זה מצד אחד מלחיצה ומעלה את הציפיות ומצד שני נותנת לנו את הדרך להתמודד עם הזמן. 

 יהודה עמיחי שמתייחס מאוד לנושא של הזמן, וכתב ספר ששמו - הזמן קושר את הזמן לשינויים ולאהבה -

לא נשארנו יחדו די זמן
כדי שיעשו אותנו למצבה של אוהבים.
עכשיו זמן בא במקום זמן,
עצבות מחליפה אנשיה כמו בגדים
ופניך הרציניות פורסות את חייך:
כל פרוסה עם אדם אחר.
ופעם דיברנו על שינויים.
ולדבר על שינויים היה לדבר אהבה. 

קץ הילדות - ויצירתיות

בשבת שעברה קראתי את "קץ הילדות" של קלארק. כפי שכבר ציינתי המדע הבדיוני מושך אותי מאוד.  במיוחד האופן שבו החופש בז'אנר מאפשר לדימיון לעוף כי זה לא צריך להיות מציאותי/אמיתי/ריאליסטי וכו'. לכן, כשסיימתי את שלל ספרי אנדר לקחתי על עצמי את המשימה לקרוא את ה-ספר. אני לא סתם אומרת לקחתי על עצמי, זה ספר לא פשוט ומאוד לא רך ואופטימי כמו אנדר.

מילה על הסופר. סר ארתור צ'ארלס קלארק היה אנגלי חכם שהאריך ימים עד לגיל תשעים ונפטר לא מזמן, ב2008. סופר מדע בידיוני כמו גם הראש שמאחורי לווין התקשורת. את קץ הילדות קלארק כתב עוד לפני הנחיתה על הירח, בשנת 1953. בהקדמה למהדורה עדכנית יותר הוא גם מסביר את זה ומדגיש לקורא שבעת הקריאה עליו להיות מודע לפער זה. אבל זה לא הפער היחיד ויש שם פערים שלא ניתן לגשר עליהם, כי זה פשוט לא קרה כך. לדוגמה ההתייחסות לאווירה במאה ה20 המיושנת מול המאה החדשה:

"אחד השינויים הברורים ביותר היה האטת הקצב המטורף שאפיין כל כך את המאה העשרים. החיים התנהלו בניחותא שכמותה לא נראתה זה דורות. לפיכך היה בהם פחות טעם בשביל מעטים, אבל יותר שלווה בשביל הרבים. האדם המערבי למד – כפי ששאר העולם מעולם לא שכח – שאין חטא בפנאי, כל עוד הוא לא מדרדר לעצלות גרידא." 

לא בדיוק.. נראה לי שהחרדה מפני מצב כזה קיימת, אבל לא תנאי השטח.

בספר הוא אמנם מתאר את המציאות המתקדמת בצורה שונה ומעט מורבידית, אבל במציאות, יצאה לו לפחות הצלחה טכנולוגית אחת. לוויני התקשורת. כשהוא העלה את הרעיון של לווין התקשורת הלווין נועד בעיקר לשיפור השימוש בטלוויזיה והתפתח במידה כזו שהוא אחראי היום לכל התקשורת הווירטואלית, כמו טלפונים, אינטרנט, וכמובן הטלוויזיה.

סרטון שמסביר על לוויני תקשורת:



זה מעניין, בעצם באיש אחד, היו גם הכישורים להמציא מציאות בדיונית אפשרית, ומופרכת. וגם החכמה לבנות יש מאין דרך להעברת מידע ששרדה שנים ואני בטוחה ששינתה את המציאות כמו גם את תפיסתה של מציאות חדשה זו.

מעבר לזה קלארק המציא את שלושת המימרות הבאות (העתקתי מויקיפדיה):

1. כאשר מדען בכיר אך ותיק מציין שמשהו הוא אפשרי, הוא צודק כמעט בוודאות; כאשר הוא מציין שמשהו הוא בלתי אפשרי – הוא כנראה טועה.
2. הדרך היחידה לחשוף את גבולות האפשרי היא להעז קצת מעבר אליהם לתוך הבלתי אפשרי.
3. כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק – אי אפשר להבחין בינה לבין קסם

השבוע, ראיתי סרט, שבוודאות שאב מקלארק רעיונות - הסרט החדש של מלחמת הכוכבים - הכוח מתעורר: 

הסרט החדש

במהלך הצפייה חשבתי על זה שאפילו שעברו שנים מאז הסרטים הקודמים, התיאור הויזואלי של האוכלוסיה והתמודדותה עם איתני הטבע נשאר מאוד דומה לאורך כל הסרטים. זה דיי מדהים, כי הזהות נשמרה הן מהצד היותר פרמיטיבי, הגלימות הארוכות, המגורים באוהלים באמצע המדבר, כמו גם מהצד המתקדם, שגם בעבר וגם כיום הציוד והטכנולוגיות מאוד משוכללות. כאילו שבתוך הסרט הזמן הוא לא פקטור. 

ששת הסרטים הראשונים

כל הבידיוניות הזו היא מאוד יצירתית, היכולת לחשוב קדימה ואחורה ולצפות דברים שלא רואים כרגע בעיניים. כך נוצרים מדענים, וממציאי המצאות. ילדים מעולים בזה, יש להם המצאות נהדרות שלפעמים מתממשים במציאות ולפעמים גדולים עליה. כתבתי לא מזמן פוסט פיצי על הסרט ג'וי, שממחיש את המאבק בין הילדה הממציאה המעולה למציאות הדורסנית. אז איך שומרים את חדוות היצירתיות הזו? איך מוציאים אותה מן הכוח אל הפועל? אין לשאלות האלו תשובה טובה או תשובה חד משמעית. אני מנסה כרגע להמשיך ולפתוח את הראש ולראות כמה שיותר חלופות. 

אגב יצירתיות, יש מודל בריפוי בעיסוק שלא מצאתי לה כל כך מקורות שהכותרת שלה בתרגום חופשי שלי היא "מודל היכולות הקריאטיביות" (Model of creative ability). פיתחה אותו מישהי מדרום אפריקה שאם הבנתי נכון נפטרה בגיל צעיר ולא מצאתי לה איזכורים מספקים. איפה בכל זאת גיליתי אותה? לפני שנתיים וקצת כשפרסמתי את המאמר על השאלון פנתה אליי כמה ימים אח"כ סטודנטית לתואר שני מתורכיה (!!) ע בקשה לתרגם את השאלון לתורכית. כמובן שהסכמתי בשמחה רבה והתחלנו התכתבות שהיה בה הרבה לנסות להבין את מקום של המקצוע בכל מדינה. מסתבר שבתורכיה החוג מאוד צעיר, היום כבר 5 שנים לדעתי, ושם לומדים את המודל הזה! אני לא יודעת מה קורה איתה עכשיו, ההתכתבות התמוססה, ואני נשארתי עם המודל הזה שאשמח לדעת עליו יותר. 

בחזרה לספר, אני קצת מצטערת שקראתי את קץ לילדות, כי הוא ביאס אותי וחנק את החלומות, ומצד שני אני מניחה שהוא בסיס כי הרבה ספרים או תפישות נבנו עליו. באופן מסויים ספרות המדע הבידיוני עושה הפוך ממה שעושה ספרות אקדמית-מחקרית. מידע מבוסס ראיות הוא מידע שנבדק וסונן מתוך מידע רב שיש ונמצא נכון. ברור שגם הוא לא נכון במאת האחוזים אבל הוא המידע הכי נכון שאפשר למצוא. במדע בדיוני לעומת זאת יש המון אפשרויות ואף אחת לא ממש נכונה. להיפך אם יש משהו ריאליסטי מדיי זה ייצא מהז'אנר. נראה לי שהשילוב בין השניים (ספרות מבוססת וספרות מומצאת) יכול לתרום לחשיבה יצירתית, מכוונת עתיד ומתפתחת. 

זמן חיים, פרידות ואהבה

השבועות האחרונים זימנו לי הרבה מחשבות על זמן, ובין היתר במובן של תקופת חיים.

בהתחלה מותו המפתיע של דיוויד בואי, שנחת עליי באמצע קבוצת אקטואליה ימים ספורים לאחר שהוציא אלבום וסמוך כל כך ליום הולדתו. לאחר מכן המוות הטרגי של דפנה מאיר, שהציף הרבה אור והעלה בי מחשבות מעורבות של כאב והתפעלות. ואז היום קרו שני דברים, דרור גרין שלח במייל דפשיר שבועי שיר של טד יוז, ובשיחת פרשת השבוע במוזיאון (תוכנית מופלאה בשיתוף עם בית אביחי, בהנהגתו של פרופ' אביגדור שאנן הדגול)  אחד המדרשים היה על סרח בת אשר שחיתה שנים רבות וראתה את כל המהלך ההיסטורי של הירידה למצרים הגלות והיציאה ממצרים. משהו התחיל לעקצץ לי באצבעות. 

כתבתי השבוע שהזמן הוא פועל יוצא של המשמעות שאנו יוצקים בו. קשה לי להאמין שיש מישהו שמרוצה מזמן שעובר בלי שיש לו משמעות. אני באופן אישי מאוד לא אוהבת חופשות הכל-כלול בטן-גב, לא עושה לי את זה בכלל. אנשים אחרים יגידו שאני רצה ולא נושמת, יכול להיות. אני חושבת על דיוויד בואי ועל התכנון הכל כך מוקפד הזה של פרסום האלבום והמשמעויות שלו ומתפעלת מהעובדה שמעבר ליצירה המוזיקלית והאוונגרדיות האינסופית, הוא באמת חי את היצירה שלו. תוך כדי כתיבה אני נזכרת גם באמיר גוטפריד עליו כתבתי לפני כמה שבועות, שספרו האחרון יוצא בימים האחרונים. היכולת הזו לחיות עם הסופיות. 

ואז אני חושבת על סרח, אשה פלאית, שאיכשהו נמצאת בכל מקום. ספק אמיתית ספק משל, לפחות איך שהיא נתפסת אצלי. ואני חושבת איך זה להיות מישהי שכל הזמן נמצאת. הרי אם היא נשארה אחרים הלכו, עברו מן העולם בצורה יותר או פחות טובה. צריך להיות אדם מאוד חזק כדי להיות זה שנשאר. כל הדברים היפים שנאמרו על ידי בני משפחת מאיר והחברים מעידים על היופי והעוצמה גם של דפנה וגם של העולם ממנו נעקרה. 
במעבר חד לטד יוז - הוא כותב את השיר הבא המתורגם לעברית ואני התוודעתי אליו דרך דרור גרין שמסביר אותו בהקשרים הביוגרפיים של יוז, שהיה אחד המשוררים הבריטיים הדגולים ובעלה של סילביה פלאת. 



אני מסתכלת עליו עכשיו ורואה שוב את העניין הזה של הקושי להיות זה שנשאר, זה שיש לו יותר זמן, וזה שמסכם את חייו של השני. מוות הוא סופיות מוחלטת של הזמן וזה דבר יחסי, כי לרוב כל אחד מת בזמן אחר ואז הסופיות הזו היא אישית, סובייקטיבית ומפרידה - "עד שהמוות יפריד".. 
ויש גם פרידות טובות. בשבועיים האחרונים אני עסוקה בפרידות. סמסטר א' נפרד מעליי ועמו הסטודנטיות, כל אחת לדרכה וחלקן גם יחד. ויש מילות סיכום ופרידה, ויש הרבה דיבור על הערך של כל מה שעשינו בזמן הזה. על חלק מהפרידות אני מברכת, כי מסגרת הזמן הייתה נכונה, והיה צריך להמשיך הלאה, ולחלק קשה לי להניח.
לקבוצה שנחתי באוניברסיטה הבאתי את הקטע הבא, של ויקטור פרנקל, שגם לו קשה לי להניח ואני מפיצה אותו כל הזמן. התוודעתי אליו בזכות רוני או מיטל, אני כבר לא בטוחה, מהקטעים שהקראנו פעם באירוע ונחקקו מאוד חזק. הנושא הוא פשר האהבה:

  
איך זה מתחבר לזמן? אני חושבת שהמדד שלי לזמן שנוצל טוב, לא רק טוב, שהיה מצויין, הוא זמן שהיה בו ניצוץ פשר של אהבה. זה נשמע אולי אינטנסיבי אבל בכל דבר אפשר למצוא ניצוץ כזה, ואם לא אז כדאי לדפדף הלאה לאפשרות הבאה. ואני בטוחה שגם לסרח וכל האנשים שהיו ידועים בחיים ארוכים, היה חשוב לחיות כל רגע. 

עם ניצוצות אהבה. 

היה ושתף, - ג'רון לנייאר, מכירים?

בהמשך לעיסוק בזמן, ובמשמעות, אני רוצה לכתוב היום על התהוות השינוי בעולם המודרני. סליחה על המלים הגבוהות, בפשטות - איך זה לחיות בעולם ביניים, שהשינוי מתרחש ואתם מצד אחד נמשכים לשינוי ומצד שני נאחזים במוכר.

בטיוטא הראשונית שלי (כן, יש כבר אחת כזו!) להצעה לדוקטורט ציטטתי את הפסל האיטלקי אומברטו בוצ'יני, המצוטט בספרו של מקלוהן  "אנחנו הפרימיטיביים של תרבות לא ידועה כלשהי". מאוד התחברתי לאמירה הזו, כי טיבו של השינוי הוא כזה שאנחנו לא יודעים מה יש בצד השני של הדרך. הסטוריונים וסוציולוגים יכולים להתפלסף לאחר מעשה מה היו הגורמים המשפיעים ונקודות המפנה אבל ביום יום, בהווה הפשוט, הדברים ש"תופסים" נראים לפעמים כל כך אקראיים. 

לפני משהו כמו שלוש שנים, ממש לקראת סיום כתיבת התזה שלי, שסיומה הכתוב נזקף לזכותו של השלג הגדול, שבקרוב ישוב אלינו בגאון ובלובן, גיליתי את ג'רון לנייאר. קראתי כתבה עליו וניצלתי קשרים בכל מיני ספריות אוניברסיטאות כדי להשיג עותק של ספרו ולבלוע אותו. לנייאר הוא אדם מאוד מעניין, הוא התעסק במציאות מדומה ובאינטרנט ממש בהתחלה, ומבקר את המדיום הזה באותה ההתלהבות. יש בו (רק מקריאה שלו ועליו) הרבה אנרגיה חיובית וכנות. בין היתר, הוא מוזיקאי וב-2010 הוא נבחר לאחד האנשים המשפיעים בעולם על ידי הטיים. בזמנו העתקתי לי כמה וכמה קטעים שכתב, וזה הקטע שרלבנטי לענייננו: 

"אנשים צעירים חושבים על האינטרנט כמשהו שמגלם נעורים וחדשנות וחופש ויופי, באופן שבו דור שנות השישים חשב על רוקנרול" 

מצד אחד אני מאוד מתחברת ומצד שני אני חושבת שההקבלה נופלת במקום שבו השינוי של האינטרנט ובעקבות זה של הדור הצעיר/מתבגר של היום הוא הרבה יותר מהיר מזה של שנות השישים. מהבחינה הזאת קשה נורא לנתח את השינוי, או לחוות עליו דעה מבחינת ההשפעה שלו, אולי כן ניתן לדון במניעים לו. למשל, אני מנסה לחשוב מה המקבילה האינטרנטית לוודסטוק..  TED? הדבר שהכי הזכיר לי את רוח האחדות והשיתוף הוא ההתאחדות של 1000 איטלקים לשיר פו פייטרס ולהזמין אותם לעירם. כתבתי על זה בהקשר של קהל בפוסט הזה.

האינטרנט, והשינוי שהוא חולל, הביאו לכך שיש המון אפשרויות בחירה בהגדרת הזהות והחיים עם הזהות הזו. המוזיקה היא מעין ססמוגרף חברתי ולכן וודסטוק מהווה אבן בוחן למשהו גדול שקרה עם האווירה של שנות השישים. היום יש כל כך הרבה אפשרויות, פסטיבלים, אירועים. את רובם אפשר לצרוך אגב דרך המסך. לפני כמה שנים ראיתי סרט מקסים על פסטיבל באנגליה ובקולנוע הרגשתי ממש כאילו הלכתי בעצמי לפסטיבל. במקרה כזה לחוויה החד פעמית הנדירה אין מקום, כי יש שפע אפשרויות, בעצם המהפכה כבר התרחשה ואנחנו חיים את השינוי. 

שפע... 

תרצה אתר, בראיון רדיו ששמעתי בסרט שנעשה עליה - "ציפור בחדר"- מתייחסת לשפת הכתיבה שלה, עליה נאמר שהיא מיושנת ונובעת מכתיבתו של אביה. היא אומרת שם שזה שהיא הבת שלו לא אומר שהיא לא יכולה כמו כולם להשתמש בשפתו, להיפך. אני חושבת שהשינוי שהיא ביאה היה מגולם בה מראש, היא הייתה הבת הממשיכה, ודווקא הבת. קול נשי דומה ושונה בחברה הנמצאת בעיצומו של שינוי ענקי. הקושי לקבל את ההאחזות בהווה-עבר במציאות של שינוי הוא לא פחות מהקושי לעשות שינוי במציאות קונפורמיסטית ברורה. 

הסרט - קישור לטריילר

לנייר מזהיר אותנו, בכותרת הספר השני שלו, לו קוראים, "אתה לא גאדג'אט". הוא אומר שם שלפני שמשתפים צריך להיות מישהו. הוא לא אומר - אל תשתפו, הוא אומר תהיו מישהו, משהו, תדעו מי אתם ומה אתם רוצים להגיד - ואז תגידו. או במלים אחרות, היו חלק מהשינוי, היו אפילו השינוי עצמו. אבל קודם כל - תהיו! חיו אותו ואז שתפו. אל תהיו רק הכלי, היו גם החומר הממלא אותו תוכן. 

במובן הזה אני מסכימה איתו שלא הרבה השתנה משנות השישים. גם אז הייתה חשיבות ללהיות מישהו עם גב ועוצמה. השיתוף היה פועל יוצא של זה, ובד"כ רק לאנשי רוח ושם. סרט נוסף שראיתי לא מזמן היה על זלדה. בתחילת הטריילר של הסרט היא מדברת על הכתיבה שלה ועל התוכן שמניע אותה לכתיבה ולשירה.  

העובדה שזלדה התחילה לכתוב ולפרסם רק בגיל מבוגר מתחברת לאמירה שמביא לנייאר וכל כך קשה בעולם האינטרנטי, של להפוך להיות מישהו ואז לגלם את זה במלים. במקרה שלה מלים שהן קסם. 

החיפוש אחר המשמעות

הגזמתי קצת בכותרת.. בכוונה כנראה, תשומי.

משהו קטן על חיפוש. 

הדודל היום הוא על לולה פלורנס, שיש לה יומולדת 93.

לא מכירה אותה אבל ראיתי את התמונה: 

ועלה בי זיכרון על ספר שהייתה בו צוענייה שהסיפור שלה דיי מהפכני וזכרתי שהיא הייתה אמנית באיזשהו תחום וסוג של מורת דרך לעמה. 

הצורך חסר העכבות שלי לתקף את הזיכרון הזה דחף אותי להריץ חיפוש בגוגל אחר הספר וניסיתי המון מילות חיפוש. בדקתי קודם אם זו היא (לולה) ולא. גם היה לי די ברור שאם כבר היא הייתה זמרת ולא רקדנית. 

בסוף אחרי שכתבתי משהו נכון כנראה, ואני אפילו לא זוכרת מה, נחתתי על כתבה מהארץ על הסופר קולום מקאן, לרגל ספרו המהמם "יסתובב לו העולם הגדול", ושם הוזכר ספרו "זולי" שזה הספר אליו נכספתי להזכר. 

   

ספריו היפים... 

עכשיו אפשר לישון בשקט :) 

מעניין אם בעולם ללא אינטרנט הייתי מתאמצת כל כך. היה לי ברור שאם רק אשים את המלים הנכונות אמצא את הספר ותהיה לי סגירת מעגל קוגניטיבית (שלי לפחות יש בה הרבה סיפוק). אם לא הייתה לי האפשרות הזו הייתי צריכה לחשוב ולחשוב ואולי לחכות לפעם הבאה שאני בספריה ולעבור על כל הספרים. אני בכלל לא בטוחה שהייתי מתאמצת, הייתי מסתפקת בזכרון החוויה של הספר ותו לא. 

היום הייתי בספריה (אנשים רצים לקנות אוכל כשאומרים להם שירד שלג, אני רצה אח"כ גם לספריה) ושוב לקחתי ספר שכבר השאלתי. מרוב ספרים אני כבר לא זוכרת, אבל המחשב זוכר תמיד וכמעט כל שבוע, לפחות על אחד הספרים הספרנית עושה לי פרצוף ואומרת שהוא כבר הושאל על ידי.. אני לוקחת מאוד ברצינות את המשפט הקלישאתי של לא לשפוט ספר על פי הכריכה שלו. אבל אני זוכרת את הסיפורים הטובים, כמו "זולי"!