טוב, אולי הווידוי הכי רציני שלי בתחום המדיה. אני מנסה לחשוב מה היה לפני הסמארטפון או הסמסים. לא זוכרת, זה היה מזמן. אבל אני זוכרת את הפלאפון הנייד הראשון שלי. ההורים שלי דחפו לי אותו כי לא הייתי מתקשרת הביתה. אז היה לי מנגו כזה ענק שרק קיבלת שיחות כמובן, וגם אז הייתי משאירה אותו בתיק. או מתקשרת ואז משאירה אותו בתיק.
ובאמת לא היו לו סמסים. היום הייתי יכולה לפתור את זה בקלות. נכנסת בשערי האולפנה, עושה סלפי של עצמי עם השומר או בחדר או סתם שולחת הודעה בווטסאפ המשפחתי "הגעתי" ונסגר העניין.
למה אני מתייחסת לזה כווידוי כזה דרמתי? מרגיש לי נורא רדוד שנוח לי יותר עם הווטסאפ ועם התקשורת הכתובה ושאני נמנעת לדבר בטלפון. מקלוהן מחלק את זה למדיות חמות ומדיות קרות ואני לגמרי סיביר. קצת מרגיש לי אנטיפתי ולא סוציאלי, אבל אני קצת ענתיקה בזה, מעדיפה או לדבר במציאות או לתקתק עניינים בתקשורת הכתובה. ובכל זאת...
האם אני נכנעת לתכתיבי הדור? נראה לי שזו פשוט אני. לרוב זה באמת מטריד אותי, בעיקר שיחות עם אנשים שאני לא מכירה. אבל עם אנשים קרובים, או סיטואציות מסויימות זה בסדר. בעיקר כשהסיטואציה היא חלופית לסיטואציה שנוחה ובטוחה לי. אני לא צריכה להשלים הרבה מהתמונה כשאני מדברת בטלפון עם אחותי, או עם חברה קרובה. עם האחיינים זה כבר יותר קשה, כי הם עושים תנועות בידיים או בפנים שאני מפספסת. ועם אנשים שאני לא מכירה זה ממש בעיה כי חסרים לי המון נתונים חשובים.
אני גם אף פעם לא יודעת איפה אני תופסת את הבנאדם ואיך להתנהג. יש לי חברה שתמיד עונה, גם כשהיא באמצע משהו, אז לא נעים לי להיות בצד המתקשר. נוח לי יותר כשאני יודעת שעונים לי רק כשממש פנויים. וזה חבל דק. אולי בגלל זה משיח לא מתקשר.. :)
כל הדיבור הזה על הטלפון הזכיר לי את השיר הנפלא הזה:
להשתמע!
 |
| מכירים? |
למה אני מתייחסת לזה כווידוי כזה דרמתי? מרגיש לי נורא רדוד שנוח לי יותר עם הווטסאפ ועם התקשורת הכתובה ושאני נמנעת לדבר בטלפון. מקלוהן מחלק את זה למדיות חמות ומדיות קרות ואני לגמרי סיביר. קצת מרגיש לי אנטיפתי ולא סוציאלי, אבל אני קצת ענתיקה בזה, מעדיפה או לדבר במציאות או לתקתק עניינים בתקשורת הכתובה. ובכל זאת...
 |
| קריקטורה מגניבה. כילדה עוד היה לי בבית את הימני.. |
האם אני נכנעת לתכתיבי הדור? נראה לי שזו פשוט אני. לרוב זה באמת מטריד אותי, בעיקר שיחות עם אנשים שאני לא מכירה. אבל עם אנשים קרובים, או סיטואציות מסויימות זה בסדר. בעיקר כשהסיטואציה היא חלופית לסיטואציה שנוחה ובטוחה לי. אני לא צריכה להשלים הרבה מהתמונה כשאני מדברת בטלפון עם אחותי, או עם חברה קרובה. עם האחיינים זה כבר יותר קשה, כי הם עושים תנועות בידיים או בפנים שאני מפספסת. ועם אנשים שאני לא מכירה זה ממש בעיה כי חסרים לי המון נתונים חשובים.
אני גם אף פעם לא יודעת איפה אני תופסת את הבנאדם ואיך להתנהג. יש לי חברה שתמיד עונה, גם כשהיא באמצע משהו, אז לא נעים לי להיות בצד המתקשר. נוח לי יותר כשאני יודעת שעונים לי רק כשממש פנויים. וזה חבל דק. אולי בגלל זה משיח לא מתקשר.. :)
כל הדיבור הזה על הטלפון הזכיר לי את השיר הנפלא הזה:
להשתמע!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה