בהמשך לעיסוק בזמן, ובמשמעות, אני רוצה לכתוב היום על התהוות השינוי בעולם המודרני. סליחה על המלים הגבוהות, בפשטות - איך זה לחיות בעולם ביניים, שהשינוי מתרחש ואתם מצד אחד נמשכים לשינוי ומצד שני נאחזים במוכר.
בטיוטא הראשונית שלי (כן, יש כבר אחת כזו!) להצעה לדוקטורט ציטטתי את הפסל האיטלקי אומברטו בוצ'יני, המצוטט בספרו של מקלוהן "אנחנו הפרימיטיביים של תרבות לא ידועה כלשהי". מאוד התחברתי לאמירה הזו, כי טיבו של השינוי הוא כזה שאנחנו לא יודעים מה יש בצד השני של הדרך. הסטוריונים וסוציולוגים יכולים להתפלסף לאחר מעשה מה היו הגורמים המשפיעים ונקודות המפנה אבל ביום יום, בהווה הפשוט, הדברים ש"תופסים" נראים לפעמים כל כך אקראיים.
לפני משהו כמו שלוש שנים, ממש לקראת סיום כתיבת התזה שלי, שסיומה הכתוב נזקף לזכותו של השלג הגדול, שבקרוב ישוב אלינו בגאון ובלובן, גיליתי את ג'רון לנייאר. קראתי כתבה עליו וניצלתי קשרים בכל מיני ספריות אוניברסיטאות כדי להשיג עותק של ספרו ולבלוע אותו. לנייאר הוא אדם מאוד מעניין, הוא התעסק במציאות מדומה ובאינטרנט ממש בהתחלה, ומבקר את המדיום הזה באותה ההתלהבות. יש בו (רק מקריאה שלו ועליו) הרבה אנרגיה חיובית וכנות. בין היתר, הוא מוזיקאי וב-2010 הוא נבחר לאחד האנשים המשפיעים בעולם על ידי הטיים. בזמנו העתקתי לי כמה וכמה קטעים שכתב, וזה הקטע שרלבנטי לענייננו:
האינטרנט, והשינוי שהוא חולל, הביאו לכך שיש המון אפשרויות בחירה בהגדרת הזהות והחיים עם הזהות הזו. המוזיקה היא מעין ססמוגרף חברתי ולכן וודסטוק מהווה אבן בוחן למשהו גדול שקרה עם האווירה של שנות השישים. היום יש כל כך הרבה אפשרויות, פסטיבלים, אירועים. את רובם אפשר לצרוך אגב דרך המסך. לפני כמה שנים ראיתי סרט מקסים על פסטיבל באנגליה ובקולנוע הרגשתי ממש כאילו הלכתי בעצמי לפסטיבל. במקרה כזה לחוויה החד פעמית הנדירה אין מקום, כי יש שפע אפשרויות, בעצם המהפכה כבר התרחשה ואנחנו חיים את השינוי.
תרצה אתר, בראיון רדיו ששמעתי בסרט שנעשה עליה - "ציפור בחדר"- מתייחסת לשפת הכתיבה שלה, עליה נאמר שהיא מיושנת ונובעת מכתיבתו של אביה. היא אומרת שם שזה שהיא הבת שלו לא אומר שהיא לא יכולה כמו כולם להשתמש בשפתו, להיפך. אני חושבת שהשינוי שהיא ביאה היה מגולם בה מראש, היא הייתה הבת הממשיכה, ודווקא הבת. קול נשי דומה ושונה בחברה הנמצאת בעיצומו של שינוי ענקי. הקושי לקבל את ההאחזות בהווה-עבר במציאות של שינוי הוא לא פחות מהקושי לעשות שינוי במציאות קונפורמיסטית ברורה.
לנייר מזהיר אותנו, בכותרת הספר השני שלו, לו קוראים, "אתה לא גאדג'אט". הוא אומר שם שלפני שמשתפים צריך להיות מישהו. הוא לא אומר - אל תשתפו, הוא אומר תהיו מישהו, משהו, תדעו מי אתם ומה אתם רוצים להגיד - ואז תגידו. או במלים אחרות, היו חלק מהשינוי, היו אפילו השינוי עצמו. אבל קודם כל - תהיו! חיו אותו ואז שתפו. אל תהיו רק הכלי, היו גם החומר הממלא אותו תוכן.
במובן הזה אני מסכימה איתו שלא הרבה השתנה משנות השישים. גם אז הייתה חשיבות ללהיות מישהו עם גב ועוצמה. השיתוף היה פועל יוצא של זה, ובד"כ רק לאנשי רוח ושם. סרט נוסף שראיתי לא מזמן היה על זלדה. בתחילת הטריילר של הסרט היא מדברת על הכתיבה שלה ועל התוכן שמניע אותה לכתיבה ולשירה.
בטיוטא הראשונית שלי (כן, יש כבר אחת כזו!) להצעה לדוקטורט ציטטתי את הפסל האיטלקי אומברטו בוצ'יני, המצוטט בספרו של מקלוהן "אנחנו הפרימיטיביים של תרבות לא ידועה כלשהי". מאוד התחברתי לאמירה הזו, כי טיבו של השינוי הוא כזה שאנחנו לא יודעים מה יש בצד השני של הדרך. הסטוריונים וסוציולוגים יכולים להתפלסף לאחר מעשה מה היו הגורמים המשפיעים ונקודות המפנה אבל ביום יום, בהווה הפשוט, הדברים ש"תופסים" נראים לפעמים כל כך אקראיים.
לפני משהו כמו שלוש שנים, ממש לקראת סיום כתיבת התזה שלי, שסיומה הכתוב נזקף לזכותו של השלג הגדול, שבקרוב ישוב אלינו בגאון ובלובן, גיליתי את ג'רון לנייאר. קראתי כתבה עליו וניצלתי קשרים בכל מיני ספריות אוניברסיטאות כדי להשיג עותק של ספרו ולבלוע אותו. לנייאר הוא אדם מאוד מעניין, הוא התעסק במציאות מדומה ובאינטרנט ממש בהתחלה, ומבקר את המדיום הזה באותה ההתלהבות. יש בו (רק מקריאה שלו ועליו) הרבה אנרגיה חיובית וכנות. בין היתר, הוא מוזיקאי וב-2010 הוא נבחר לאחד האנשים המשפיעים בעולם על ידי הטיים. בזמנו העתקתי לי כמה וכמה קטעים שכתב, וזה הקטע שרלבנטי לענייננו:
"אנשים צעירים חושבים על האינטרנט כמשהו שמגלם נעורים וחדשנות וחופש ויופי, באופן שבו דור שנות השישים חשב על רוקנרול"מצד אחד אני מאוד מתחברת ומצד שני אני חושבת שההקבלה נופלת במקום שבו השינוי של האינטרנט ובעקבות זה של הדור הצעיר/מתבגר של היום הוא הרבה יותר מהיר מזה של שנות השישים. מהבחינה הזאת קשה נורא לנתח את השינוי, או לחוות עליו דעה מבחינת ההשפעה שלו, אולי כן ניתן לדון במניעים לו. למשל, אני מנסה לחשוב מה המקבילה האינטרנטית לוודסטוק.. TED? הדבר שהכי הזכיר לי את רוח האחדות והשיתוף הוא ההתאחדות של 1000 איטלקים לשיר פו פייטרס ולהזמין אותם לעירם. כתבתי על זה בהקשר של קהל בפוסט הזה.
האינטרנט, והשינוי שהוא חולל, הביאו לכך שיש המון אפשרויות בחירה בהגדרת הזהות והחיים עם הזהות הזו. המוזיקה היא מעין ססמוגרף חברתי ולכן וודסטוק מהווה אבן בוחן למשהו גדול שקרה עם האווירה של שנות השישים. היום יש כל כך הרבה אפשרויות, פסטיבלים, אירועים. את רובם אפשר לצרוך אגב דרך המסך. לפני כמה שנים ראיתי סרט מקסים על פסטיבל באנגליה ובקולנוע הרגשתי ממש כאילו הלכתי בעצמי לפסטיבל. במקרה כזה לחוויה החד פעמית הנדירה אין מקום, כי יש שפע אפשרויות, בעצם המהפכה כבר התרחשה ואנחנו חיים את השינוי.
 |
| שפע... |
תרצה אתר, בראיון רדיו ששמעתי בסרט שנעשה עליה - "ציפור בחדר"- מתייחסת לשפת הכתיבה שלה, עליה נאמר שהיא מיושנת ונובעת מכתיבתו של אביה. היא אומרת שם שזה שהיא הבת שלו לא אומר שהיא לא יכולה כמו כולם להשתמש בשפתו, להיפך. אני חושבת שהשינוי שהיא ביאה היה מגולם בה מראש, היא הייתה הבת הממשיכה, ודווקא הבת. קול נשי דומה ושונה בחברה הנמצאת בעיצומו של שינוי ענקי. הקושי לקבל את ההאחזות בהווה-עבר במציאות של שינוי הוא לא פחות מהקושי לעשות שינוי במציאות קונפורמיסטית ברורה.
 |
| הסרט - קישור לטריילר |
במובן הזה אני מסכימה איתו שלא הרבה השתנה משנות השישים. גם אז הייתה חשיבות ללהיות מישהו עם גב ועוצמה. השיתוף היה פועל יוצא של זה, ובד"כ רק לאנשי רוח ושם. סרט נוסף שראיתי לא מזמן היה על זלדה. בתחילת הטריילר של הסרט היא מדברת על הכתיבה שלה ועל התוכן שמניע אותה לכתיבה ולשירה.
העובדה שזלדה התחילה לכתוב ולפרסם רק בגיל מבוגר מתחברת לאמירה שמביא לנייאר וכל כך קשה בעולם האינטרנטי, של להפוך להיות מישהו ואז לגלם את זה במלים. במקרה שלה מלים שהן קסם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה