השבועות האחרונים זימנו לי הרבה מחשבות על זמן, ובין היתר במובן של תקופת חיים.
בהתחלה מותו המפתיע של דיוויד בואי, שנחת עליי באמצע קבוצת אקטואליה ימים ספורים לאחר שהוציא אלבום וסמוך כל כך ליום הולדתו. לאחר מכן המוות הטרגי של דפנה מאיר, שהציף הרבה אור והעלה בי מחשבות מעורבות של כאב והתפעלות. ואז היום קרו שני דברים, דרור גרין שלח במייל דפשיר שבועי שיר של טד יוז, ובשיחת פרשת השבוע במוזיאון (תוכנית מופלאה בשיתוף עם בית אביחי, בהנהגתו של פרופ' אביגדור שאנן הדגול) אחד המדרשים היה על סרח בת אשר שחיתה שנים רבות וראתה את כל המהלך ההיסטורי של הירידה למצרים הגלות והיציאה ממצרים. משהו התחיל לעקצץ לי באצבעות.
כתבתי השבוע שהזמן הוא פועל יוצא של המשמעות שאנו יוצקים בו. קשה לי להאמין שיש מישהו שמרוצה מזמן שעובר בלי שיש לו משמעות. אני באופן אישי מאוד לא אוהבת חופשות הכל-כלול בטן-גב, לא עושה לי את זה בכלל. אנשים אחרים יגידו שאני רצה ולא נושמת, יכול להיות. אני חושבת על דיוויד בואי ועל התכנון הכל כך מוקפד הזה של פרסום האלבום והמשמעויות שלו ומתפעלת מהעובדה שמעבר ליצירה המוזיקלית והאוונגרדיות האינסופית, הוא באמת חי את היצירה שלו. תוך כדי כתיבה אני נזכרת גם באמיר גוטפריד עליו כתבתי לפני כמה שבועות, שספרו האחרון יוצא בימים האחרונים. היכולת הזו לחיות עם הסופיות.
ואז אני חושבת על סרח, אשה פלאית, שאיכשהו נמצאת בכל מקום. ספק אמיתית ספק משל, לפחות איך שהיא נתפסת אצלי. ואני חושבת איך זה להיות מישהי שכל הזמן נמצאת. הרי אם היא נשארה אחרים הלכו, עברו מן העולם בצורה יותר או פחות טובה. צריך להיות אדם מאוד חזק כדי להיות זה שנשאר. כל הדברים היפים שנאמרו על ידי בני משפחת מאיר והחברים מעידים על היופי והעוצמה גם של דפנה וגם של העולם ממנו נעקרה.
במעבר חד לטד יוז - הוא כותב את השיר הבא המתורגם לעברית ואני התוודעתי אליו דרך דרור גרין שמסביר אותו בהקשרים הביוגרפיים של יוז, שהיה אחד המשוררים הבריטיים הדגולים ובעלה של סילביה פלאת.
אני מסתכלת עליו עכשיו ורואה שוב את העניין הזה של הקושי להיות זה שנשאר, זה שיש לו יותר זמן, וזה שמסכם את חייו של השני. מוות הוא סופיות מוחלטת של הזמן וזה דבר יחסי, כי לרוב כל אחד מת בזמן אחר ואז הסופיות הזו היא אישית, סובייקטיבית ומפרידה - "עד שהמוות יפריד"..
ויש גם פרידות טובות. בשבועיים האחרונים אני עסוקה בפרידות. סמסטר א' נפרד מעליי ועמו הסטודנטיות, כל אחת לדרכה וחלקן גם יחד. ויש מילות סיכום ופרידה, ויש הרבה דיבור על הערך של כל מה שעשינו בזמן הזה. על חלק מהפרידות אני מברכת, כי מסגרת הזמן הייתה נכונה, והיה צריך להמשיך הלאה, ולחלק קשה לי להניח.
לקבוצה שנחתי באוניברסיטה הבאתי את הקטע הבא, של ויקטור פרנקל, שגם לו קשה לי להניח ואני מפיצה אותו כל הזמן. התוודעתי אליו בזכות רוני או מיטל, אני כבר לא בטוחה, מהקטעים שהקראנו פעם באירוע ונחקקו מאוד חזק. הנושא הוא פשר האהבה:
איך זה מתחבר לזמן? אני חושבת שהמדד שלי לזמן שנוצל טוב, לא רק טוב, שהיה מצויין, הוא זמן שהיה בו ניצוץ פשר של אהבה. זה נשמע אולי אינטנסיבי אבל בכל דבר אפשר למצוא ניצוץ כזה, ואם לא אז כדאי לדפדף הלאה לאפשרות הבאה. ואני בטוחה שגם לסרח וכל האנשים שהיו ידועים בחיים ארוכים, היה חשוב לחיות כל רגע.
עם ניצוצות אהבה.
בהתחלה מותו המפתיע של דיוויד בואי, שנחת עליי באמצע קבוצת אקטואליה ימים ספורים לאחר שהוציא אלבום וסמוך כל כך ליום הולדתו. לאחר מכן המוות הטרגי של דפנה מאיר, שהציף הרבה אור והעלה בי מחשבות מעורבות של כאב והתפעלות. ואז היום קרו שני דברים, דרור גרין שלח במייל דפשיר שבועי שיר של טד יוז, ובשיחת פרשת השבוע במוזיאון (תוכנית מופלאה בשיתוף עם בית אביחי, בהנהגתו של פרופ' אביגדור שאנן הדגול) אחד המדרשים היה על סרח בת אשר שחיתה שנים רבות וראתה את כל המהלך ההיסטורי של הירידה למצרים הגלות והיציאה ממצרים. משהו התחיל לעקצץ לי באצבעות.
כתבתי השבוע שהזמן הוא פועל יוצא של המשמעות שאנו יוצקים בו. קשה לי להאמין שיש מישהו שמרוצה מזמן שעובר בלי שיש לו משמעות. אני באופן אישי מאוד לא אוהבת חופשות הכל-כלול בטן-גב, לא עושה לי את זה בכלל. אנשים אחרים יגידו שאני רצה ולא נושמת, יכול להיות. אני חושבת על דיוויד בואי ועל התכנון הכל כך מוקפד הזה של פרסום האלבום והמשמעויות שלו ומתפעלת מהעובדה שמעבר ליצירה המוזיקלית והאוונגרדיות האינסופית, הוא באמת חי את היצירה שלו. תוך כדי כתיבה אני נזכרת גם באמיר גוטפריד עליו כתבתי לפני כמה שבועות, שספרו האחרון יוצא בימים האחרונים. היכולת הזו לחיות עם הסופיות.
ואז אני חושבת על סרח, אשה פלאית, שאיכשהו נמצאת בכל מקום. ספק אמיתית ספק משל, לפחות איך שהיא נתפסת אצלי. ואני חושבת איך זה להיות מישהי שכל הזמן נמצאת. הרי אם היא נשארה אחרים הלכו, עברו מן העולם בצורה יותר או פחות טובה. צריך להיות אדם מאוד חזק כדי להיות זה שנשאר. כל הדברים היפים שנאמרו על ידי בני משפחת מאיר והחברים מעידים על היופי והעוצמה גם של דפנה וגם של העולם ממנו נעקרה.
במעבר חד לטד יוז - הוא כותב את השיר הבא המתורגם לעברית ואני התוודעתי אליו דרך דרור גרין שמסביר אותו בהקשרים הביוגרפיים של יוז, שהיה אחד המשוררים הבריטיים הדגולים ובעלה של סילביה פלאת.
אני מסתכלת עליו עכשיו ורואה שוב את העניין הזה של הקושי להיות זה שנשאר, זה שיש לו יותר זמן, וזה שמסכם את חייו של השני. מוות הוא סופיות מוחלטת של הזמן וזה דבר יחסי, כי לרוב כל אחד מת בזמן אחר ואז הסופיות הזו היא אישית, סובייקטיבית ומפרידה - "עד שהמוות יפריד"..
ויש גם פרידות טובות. בשבועיים האחרונים אני עסוקה בפרידות. סמסטר א' נפרד מעליי ועמו הסטודנטיות, כל אחת לדרכה וחלקן גם יחד. ויש מילות סיכום ופרידה, ויש הרבה דיבור על הערך של כל מה שעשינו בזמן הזה. על חלק מהפרידות אני מברכת, כי מסגרת הזמן הייתה נכונה, והיה צריך להמשיך הלאה, ולחלק קשה לי להניח.
לקבוצה שנחתי באוניברסיטה הבאתי את הקטע הבא, של ויקטור פרנקל, שגם לו קשה לי להניח ואני מפיצה אותו כל הזמן. התוודעתי אליו בזכות רוני או מיטל, אני כבר לא בטוחה, מהקטעים שהקראנו פעם באירוע ונחקקו מאוד חזק. הנושא הוא פשר האהבה:
איך זה מתחבר לזמן? אני חושבת שהמדד שלי לזמן שנוצל טוב, לא רק טוב, שהיה מצויין, הוא זמן שהיה בו ניצוץ פשר של אהבה. זה נשמע אולי אינטנסיבי אבל בכל דבר אפשר למצוא ניצוץ כזה, ואם לא אז כדאי לדפדף הלאה לאפשרות הבאה. ואני בטוחה שגם לסרח וכל האנשים שהיו ידועים בחיים ארוכים, היה חשוב לחיות כל רגע.
עם ניצוצות אהבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה