יום שישי, 10 בנובמבר 2017

המדפסת שגרמה לי להרגיש בבית ולחשוב חצי חיים קדימה

השבוע החלטתי שהגיע הזמן למדפסת. יש דברים שבשלב מסוים פשוט צריך. לפני כמה חודשים קניתי מחשב נייח ויש לי מיקסר של קנווד (ממכירת חצר אליה הגעתי במקרה עם אחותי, החלטת הרגע של חיי) ועם המדפסת אני ממש מרגישה מיושבת. כמובן שמרוב התרגשות שכחתי לקנות דפים אז התחלתי עם מיחזור כל מיני דברים בגודל A4.

היופי בלקנות מכשירים כשהם כבר לא מוצר חדשני אלא יותר מוצר צריכה בסיס הוא א. המחיר, ב. קלות ההתקנה. הכל כל כך פשוט. לחשוב על זה שרק לפני 10 שנים היה לי מחשב אישי, שלי שבכלל יכלתי לשמור בו דברים שהם רק שלי. לפני זה כמויות ההדפסות שעשיתי היו עצומות, כי הייתי צריכה את כל המידע מחוצה לו, היום אני בוחרת מה להדפיס, והרוב זה באמת דברים למחקר ודברים לקרוא בשבת. אבל לא רק, קראתי לאחרונה שיר שממש ממש אהבתי וכשיהיו לי דפים חלקים ונקיים (ואולי אפילו צבעוניים) אשמח להדפיס לי אותו ולהדביק ליד המיטה או בארון.

אני נמצאת באיזה דור ביניים כזה, גם באמת (משהו בין X לY) מבחינת הגדרות, וגם בתפיסה, שמצד אחר אני מאוד אוהבת נייר, ודברים מודפסים, ומצד שני אני כבר לגמרי טכנולוגית ומצלמת לפלאפון כל דבר ושומרת ביומן הדיגיטלי את רוב הדברים. ועדיין. קניתי יומן יומי קטן, בעיקר כי הבנתי שמה שאני עושה זה תזכורות ביומן של גוגל ורשימות במחברת. ואז הדברים לא תמיד מתחברים. חמוד היומן שלי, כתוב עליו Happy every day - שזו תזכורת נחמדה וגם בתכלס יומן זה דבר שאפשר להחזיק, ויש לי ערך לחפצים ממשיים, זה מהצד של הX. אני לא מצליחה עדיין להבין איך אפשר לקרוא ספר שלא מודפס על נייר. אני יודעת בראש שאפשר, ורואה סביבי מלא אנשים שעושים את זה, אבל העיניים שלי מחפשות את החומר הדק והלבן הזה שנקרא נייר.

קראתי לאחיינים שלי ספר מדליק לפני כמה ימים, קנתה להם אותו הדודה המגניבה של גיסי, זה ספר ללא תמונות. ספר ילדים, ללא תמונות. ספר עם צהלך, שמשתמש בצורה ובצבע של המלים וכמובן בטקסט בצורה מופלאה, והילדים מתים עליו. שינוי הקונספט והיציאה מהחשיבה הרגילה (ספר ילדים + תמונות) עושה איזה טוויסט שמצליח לכבוש. מעניין איך הם יחוו את העניין הזה כשהם יגדלו, הם גדלים על ספרים ועל מוסכמות מסויימות, אפילו התמונות - אני חושבת שהקושי בספר ללא תמונות הוא לא של הילדים אפילו, העולם היום הוא נורא ויזואלי, וטקסטואלי, במקומות שונים, האימוג'ים כובשים חלקים נכבדים והשיח הכתוב בוודאי תופס חלק נרחב.


ראיתי לאחרונה שוב את בלייד ראנר, כדי להזכר לפני שאני רואה את הסרט החדש, ויש שם קטע שהוא מכניס תמונה לטלויזיה מאתר בה את הפרט שהוא מחפש, כשהוא נותן לטלויזיה הוראות ואז היא פולטת תמונה עם החלק שהוא מצא. בעצם לפני מלא שנים כך מישהו דמיין שזה יהיה היום, וזלא ממש קלע (בנוסף למציאות שחוזרת על עצמה בסרטי מד"ב עתידניים, תמיד הכל אסיאתי והאנשים עצמם אמריקאיים נורא). מעניין מה רקחו בסרט ההמשך על שנת 49 ומעניין עוד יותר מה יקרה באמת בשנה הזו. מההיכרות שלי עם עצמי יש סיכוי שהמדפסת שלי תשרוד עד אז ותעיד משהו על ההווה שלנו.