היה לי שבוע מלא בקהילתיות מקצועית.
כשאני מתייחסת לקהילה המקצועית שלי יש תמיד שתי פנים, האחת - הקהילה של בריאות הנפש שכוללת את האנשים עמם אני עובדת, משפחותיהם והעובדים המקצועיים בתחומים של עבודה סוציאלית, ריפוי בעיסוק ותחומים שיקומיים נוספים. השניה (וכנראה החשובה יותר..) של המרפאים/ות בעיסוק שעליה כתבתי בקטנה בפוסט מיום שירותי הריפוי בעיסוק הבינלאומי.
אז קודם, כרונולוגית להתרחשויות, אתייחס לקהילה המקצועית המקומית והיומיומית שלי. אתמול התקיים פורום שיקום של סל שיקום מחוז ירושלים. סל שיקום הינה היחידה במשרד הבריאות שאחראית על הפניית הזכאים לשיקום בקהילה לאופני השירות המתאימים להם. הסבר ויקיפדי מופיע כאן. גילוי נאות, הייתי מעורבת באיזשהו אופן בכתיבת הערך, בעיקר בכותרות וברשימת המקורות/קישורים. מעבר לוועדות ומענה נקודתי פרטני, שהוא המוקד העיקרי של היחידה, מתקיימים פורומים מחוזיים כ3 פעמים בשנה. מפגשים אלו מיועדים לכל הקהילה המחוזית, והם מהווים במה ומקום מפגש כמו גם אפשרות ללמידה משותפת. השבוע הגעתי אחרי שהרבה מאוד זמן לא הצלחתי להגיע למפגשים מאילוצי זמן (הרחבה בפוסט עתידי שייקרא בעקבות הזמן האבוד..). יש משהו בעצם המפגש, שבונה את הקהילתיות הזו. ה"קהילתיות" כמו שאני קוראת לה מתייחסת לרשת של יחסים, שמבוססים על אמון שמתוחזק באופן שוטף ומקדמים את המטרה המשותפת.
אני משתמשת במילה קהילתיות ולא ממש מוצאת לה סימוכים בשום מקום, הכי קרוב שמצאתי היה sense of community - תחושה של קהילה, מושג שמתייחס לערכים התפיסתיים של הקהילה ולאו דווקא למבנה הממשי שלה. על תחושה זו נקבע כי היא "אחת הבסיסים המשמעויים להגדרה עצמית". חיפוש נוסף הוביל אותי למושג קהילתנות שהמקור לו היה - זיגמונט באומן - שבמקרה הוא התאורטיקן החביב עליי כרגע. אז פתחתי את הספר המצויין שלו, אהבה נזילה (הוצאת מאגנס, תשס"ח), והוא משתמש בהרבה מושגים ואחד מהם הוא - communitas שלא מצאתי לו מקבילה בעברית אבל המשמעות דומה מאוד לתחושת הקהילה וקהילתנות - סוג של קהילה לא מובנית בה כל החברים שווים. מתוך דבריו (ההדגשה במקור):
כמרפאה בעיסוק יש לי הרבה קבוצות השתייכות שמתנקזות בסופו של דבר לזהות המקצועית הזו. ביום יום אני "סתם מרפאה בעיסוק" כמו שלאחרונה התבטאתי, במובן שאני עובדת רגילה, לא מנהלת או מדריכה, פשוט מרפאה בעיסוק שישירות עובדת עם אנשים שצריכים שירות של מרפאה בעיסוק. זה נראה טריוויאלי אבל בתחום של בריאות הנפש רוב חברותיי נמצאות בתפקידים ניהוליים או הדרכתיים. אני גם מדריכה סטודנטיות לריפוי בעיסוק מנחה מדי פעם קבוצת למידה באוניברסיטה של למידה סביב תיאורי מקרה ומעורבת בכל מיני תוכניות בפיתוח. במסגרת כל העיסוקים המקצועיים האלו אני מגיעה לכל מיני מפגשים, ימי עיון, מפגשי מדריכים/מנחים וכדומה באוניברסיטה ועוד ועוד. הפורום של תודה רב"ע הוא שונה במובן שהוא יותר כללי, ושם את הדגש על הזהות המקצועית המשותפת והקידום שלה במאקרו.
אני מרגישה שהערכים שפירט באומן, והוא ממש לארג' כאן, לרוב הוא יותר פאסימי, באים לידי ביטוי במטרה שלי במיקרו של ההתערבות שלי כמרפאה בעיסוק ובתהליך אינהרנטי מקביל מהווה בסיס לאופן השתייכות הקהילתית המקצועית שלי/שלנו. כלומר, בקהילה של מקצוע נועז ודינאמי שלוקח על עצמו אחריות הערכים האלו יהיו חייבים להיות נוכחים וחלק מכל תהליך.
באומן ממשיך ומדבר על סוגי קשרים, ועל תרבות ומודרניות של תקופתנו, ומשתמש במושג 'נזיל', 'עולם מודרני נזיל', 'אהבה נזילה'. עולם כזה מאפשר לי להיות חלק ממספר קהילות מקצועיות ולקיים זהות מקצועית הנעה ביניהן בשל האופניות השונות של תקשורת וניצול זמן.הזהות המקצועית נעה בין הקהילות והעוגן לא תמיד יציב, וצריך כל הזמן לברר איפה העוגן הזה.
האפשרות הזו יכולה להיות והינה מאוד מבלבלת, ואם אני מסכמת שמונה שנים של התהוות הזהות הזו, היו הרבה פעמים שלא הייתי בטוחה ומאוד מוצפת מההוויה הזו, אבל בסיכומו של דבר לי זה שווה, ולו בשביל האפשרות לבחור בזהות הזו שוב ושוב.
כשאני מתייחסת לקהילה המקצועית שלי יש תמיד שתי פנים, האחת - הקהילה של בריאות הנפש שכוללת את האנשים עמם אני עובדת, משפחותיהם והעובדים המקצועיים בתחומים של עבודה סוציאלית, ריפוי בעיסוק ותחומים שיקומיים נוספים. השניה (וכנראה החשובה יותר..) של המרפאים/ות בעיסוק שעליה כתבתי בקטנה בפוסט מיום שירותי הריפוי בעיסוק הבינלאומי.
אז קודם, כרונולוגית להתרחשויות, אתייחס לקהילה המקצועית המקומית והיומיומית שלי. אתמול התקיים פורום שיקום של סל שיקום מחוז ירושלים. סל שיקום הינה היחידה במשרד הבריאות שאחראית על הפניית הזכאים לשיקום בקהילה לאופני השירות המתאימים להם. הסבר ויקיפדי מופיע כאן. גילוי נאות, הייתי מעורבת באיזשהו אופן בכתיבת הערך, בעיקר בכותרות וברשימת המקורות/קישורים. מעבר לוועדות ומענה נקודתי פרטני, שהוא המוקד העיקרי של היחידה, מתקיימים פורומים מחוזיים כ3 פעמים בשנה. מפגשים אלו מיועדים לכל הקהילה המחוזית, והם מהווים במה ומקום מפגש כמו גם אפשרות ללמידה משותפת. השבוע הגעתי אחרי שהרבה מאוד זמן לא הצלחתי להגיע למפגשים מאילוצי זמן (הרחבה בפוסט עתידי שייקרא בעקבות הזמן האבוד..). יש משהו בעצם המפגש, שבונה את הקהילתיות הזו. ה"קהילתיות" כמו שאני קוראת לה מתייחסת לרשת של יחסים, שמבוססים על אמון שמתוחזק באופן שוטף ומקדמים את המטרה המשותפת.
אני משתמשת במילה קהילתיות ולא ממש מוצאת לה סימוכים בשום מקום, הכי קרוב שמצאתי היה sense of community - תחושה של קהילה, מושג שמתייחס לערכים התפיסתיים של הקהילה ולאו דווקא למבנה הממשי שלה. על תחושה זו נקבע כי היא "אחת הבסיסים המשמעויים להגדרה עצמית". חיפוש נוסף הוביל אותי למושג קהילתנות שהמקור לו היה - זיגמונט באומן - שבמקרה הוא התאורטיקן החביב עליי כרגע. אז פתחתי את הספר המצויין שלו, אהבה נזילה (הוצאת מאגנס, תשס"ח), והוא משתמש בהרבה מושגים ואחד מהם הוא - communitas שלא מצאתי לו מקבילה בעברית אבל המשמעות דומה מאוד לתחושת הקהילה וקהילתנות - סוג של קהילה לא מובנית בה כל החברים שווים. מתוך דבריו (ההדגשה במקור):
communitas, או קהילה, לטוב ולרע, היא מעין שוליים בהירים של כל ענן מסוג societas, חברה או איחוד - ובהיעדרם.. אותו ענן יתפזר והSocietas ייפרם בתפריו. .. communitas.. מאכלסת את ארץ אי-הוודאות - ולא תחזיק מעמד בשום ארץ אחרת.אני מעתיקה את המשפטים המתפלספים והמדייקים כל כך האלו מהספר ועוברת לפגישה שהייתה לי היום עם פורום תודה רב"ע (שוב, מהפוסט מאוקטובר - והנה קישור לדף הפייסבוק), שעבורי הוא חלק מהקהילה הגדולה אליה אני משתייכת כמרפאה בעיסוק.
שרידתה ורווחתה של ה-communitas .. תלויות בדמיון האנושי, ביצירתיות ובאומץ הלב הדרושים לשבירת השגרה ובניסוי דרכים שטרם נוסו. הן תלויות, במלים אחרות ביכולת האנושית לחיות עם סיכון ולקבל את האחריות על התוצאות. יכולות אלה הן עמודי התמך של 'הכלכלה המוסרית' - דאגה ועזרה הדדית, חיים למען האחר, שזירת הרקמה של המחויבויות האנושיות, חיזוקם ואחזקתם של קשרים בין-אנושיים, הפיכת זכויות להתחייבויות, נטילת חלק באחריות לאושרו ולרווחתו של כל אדם...
כמרפאה בעיסוק יש לי הרבה קבוצות השתייכות שמתנקזות בסופו של דבר לזהות המקצועית הזו. ביום יום אני "סתם מרפאה בעיסוק" כמו שלאחרונה התבטאתי, במובן שאני עובדת רגילה, לא מנהלת או מדריכה, פשוט מרפאה בעיסוק שישירות עובדת עם אנשים שצריכים שירות של מרפאה בעיסוק. זה נראה טריוויאלי אבל בתחום של בריאות הנפש רוב חברותיי נמצאות בתפקידים ניהוליים או הדרכתיים. אני גם מדריכה סטודנטיות לריפוי בעיסוק מנחה מדי פעם קבוצת למידה באוניברסיטה של למידה סביב תיאורי מקרה ומעורבת בכל מיני תוכניות בפיתוח. במסגרת כל העיסוקים המקצועיים האלו אני מגיעה לכל מיני מפגשים, ימי עיון, מפגשי מדריכים/מנחים וכדומה באוניברסיטה ועוד ועוד. הפורום של תודה רב"ע הוא שונה במובן שהוא יותר כללי, ושם את הדגש על הזהות המקצועית המשותפת והקידום שלה במאקרו.
אני מרגישה שהערכים שפירט באומן, והוא ממש לארג' כאן, לרוב הוא יותר פאסימי, באים לידי ביטוי במטרה שלי במיקרו של ההתערבות שלי כמרפאה בעיסוק ובתהליך אינהרנטי מקביל מהווה בסיס לאופן השתייכות הקהילתית המקצועית שלי/שלנו. כלומר, בקהילה של מקצוע נועז ודינאמי שלוקח על עצמו אחריות הערכים האלו יהיו חייבים להיות נוכחים וחלק מכל תהליך.
באומן ממשיך ומדבר על סוגי קשרים, ועל תרבות ומודרניות של תקופתנו, ומשתמש במושג 'נזיל', 'עולם מודרני נזיל', 'אהבה נזילה'. עולם כזה מאפשר לי להיות חלק ממספר קהילות מקצועיות ולקיים זהות מקצועית הנעה ביניהן בשל האופניות השונות של תקשורת וניצול זמן.הזהות המקצועית נעה בין הקהילות והעוגן לא תמיד יציב, וצריך כל הזמן לברר איפה העוגן הזה.
האפשרות הזו יכולה להיות והינה מאוד מבלבלת, ואם אני מסכמת שמונה שנים של התהוות הזהות הזו, היו הרבה פעמים שלא הייתי בטוחה ומאוד מוצפת מההוויה הזו, אבל בסיכומו של דבר לי זה שווה, ולו בשביל האפשרות לבחור בזהות הזו שוב ושוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה