ב"ספקטור" כלומר, בג'יימס בונד החדש, יש קטע שהבחורה שמתלווה אליו שואלת אותו מה יקרה אם הוא יעצור והוא אומר לה שהוא לא יודע. הוא בעצם אומר לה שהוא אף פעם לא היה בכאן ועכשיו אלא תמיד בעשיה של הדבר הבא. האמת, שאני הייתי בטוחה שזהו בפעם הקודמת, "אם" מתה וחשבתי שדי, אין יותר מה להמשיך אבל הדרך המשיכה. לא אהרוס למי שעוד לא ראת/ה אבל יש כוחות מפתיעים אחרים.
מה העניין עם הכאן ועכשיו שכל כך מפחיד את 007 שהוא אפילו לא חשב עליו?
רגע לפני אני רוצה לכתוב ציטוט של מרשל מקלוהן בספרו של יובל דרור (הפוליטיקה של הטכנולוגיה, מומלץ): "אנשים לא רוצים לחיות בהווה, אנשים חיים ב'עולם הראי האחורי' כיוון שהוא בטוח יותר, הם היו בו בעבר, הם חשים בו בנוח.. ההווה הוא אזור שהתעלמו ממנו לאורך כל ההסטוריה האנושית. האוטופיה היא לעולם תמונות מן הראי האחורי, מהעידן שכבר חלף". דברי מקלוהן.
בראיון זה, מ1967, הוא נשאל על ידי אחד המשתתפים האם זה נכון שהוא אמר שהוא לא בטוח שכל הדברים שהוא אומר הם נכונים. מקלוהן עונה שלא יכולה להיות לו נקודת מבט, כדי שתהיה לו נקודת מבט על הדברים הוא צריך להיות בכל מקום ולהשתתף בכל הדברים. לכן, בעידן הטכנולוגי אי אפשר ליצור נקודת מבט אחת, כי אין נקודת אחיזה אחת. תרגום חופשי שלי. יש הרבה סרטונים שלו והוא מעניין, משעשע, ואוהב מאוד את קנדה. הוא מתייחס אליה כדוגמה לזה שכשאתה לא במרכז העניינים יש לך נקודת מבט הרבה יותר טובה על הדברים.
אז שוב, כאן ועכשיו מתייחס להווה, לכאן - מבחינת מקום, ועכשיו - מבחינת זמן. זו בעצם נקודת האחיזה עליה מדבר מקלוהן, שהולכת לנו לאיבוד בעולם הדיגיטלי כשהכל יכול להיות בכל מקום ובכל זמן. לא פלא שבעולם שכזה יש נטייה כל כך חזקה למדיטציות וויפאסנה. כלים חזקים שמכריחים אותך לעשות את ההפסקה ולהתבונן. בהיבט אחר השבת עושה את אותו הדבר. אתה נמצא במקום אחד ל25 שעות וזה מה יש. וכולם ביחד, באותו הזמן. כאן ושם ובכל מקום - עכשיו. העולם המודרני לא הגיע אלינו בלי תרופה, יש מצב לשהייה בהווה.
אגב שהייה, לעמוד בתור, להתקע בפקק, לחכות על הקו לנציג שירות. יש המון פעילויות שהן קשות לשהייה. צריך להתכונן אליהן ולהתייחס אליהן. סיטואציה כזו יכולה לתסכל נורא ויכולה להיות הזדמנות. הנה מה שוודי אלן עשה עם ההזדמנות שלו, ואפילו מקלוהן בא :)
בעבודה שלי אני שמה דגש באופנים שונים על היכולת לשהות, להאזין, להיות במשהו מההתחלה ועד הסוף. טווח הזמן הוא קצר הרבה פעמים, 3 דקות של קליפ, האזנה במקטעים לשיר או קריאה מחולקת של טקסט. הפוקוס הוא בעיקר בגלל הקושי של האנשים בשמירה על קשב וריכוז במטלה. אבל מעבר לכך, זו טכניקה אוספת. אנשים מגיעים הרבה פעמים כל כך מפורקים ומפוזרים חוזרים שוב ושוב על דברים שקרו בעבר כנקודות אחיזה. אני מייצרת סיטואציות של שהייה והתבוננות.
הקריאה, השמיעה והצפיה מחייבים ומשאירים סימן. כשאני כותבת את השורות האלה עכשיו אני נמצאת בנקודת זמן ומשאירה סימנים במקום מסויים. אני בהווה. בהמשך אוכל להתבונן על ההווה הזה. עכשיו אני יכולה להסתכל גם אחורה וגם קדימה. אני יכולה לעשות את זה רק בגלל שאני עומדת במקום.
הזדמנות מצויינת לסיים בשיר המקסים של הדס
(שעושה את קבוצת האזנה למוזיקה!)
מה העניין עם הכאן ועכשיו שכל כך מפחיד את 007 שהוא אפילו לא חשב עליו?
רגע לפני אני רוצה לכתוב ציטוט של מרשל מקלוהן בספרו של יובל דרור (הפוליטיקה של הטכנולוגיה, מומלץ): "אנשים לא רוצים לחיות בהווה, אנשים חיים ב'עולם הראי האחורי' כיוון שהוא בטוח יותר, הם היו בו בעבר, הם חשים בו בנוח.. ההווה הוא אזור שהתעלמו ממנו לאורך כל ההסטוריה האנושית. האוטופיה היא לעולם תמונות מן הראי האחורי, מהעידן שכבר חלף". דברי מקלוהן.
בראיון זה, מ1967, הוא נשאל על ידי אחד המשתתפים האם זה נכון שהוא אמר שהוא לא בטוח שכל הדברים שהוא אומר הם נכונים. מקלוהן עונה שלא יכולה להיות לו נקודת מבט, כדי שתהיה לו נקודת מבט על הדברים הוא צריך להיות בכל מקום ולהשתתף בכל הדברים. לכן, בעידן הטכנולוגי אי אפשר ליצור נקודת מבט אחת, כי אין נקודת אחיזה אחת. תרגום חופשי שלי. יש הרבה סרטונים שלו והוא מעניין, משעשע, ואוהב מאוד את קנדה. הוא מתייחס אליה כדוגמה לזה שכשאתה לא במרכז העניינים יש לך נקודת מבט הרבה יותר טובה על הדברים.
אז שוב, כאן ועכשיו מתייחס להווה, לכאן - מבחינת מקום, ועכשיו - מבחינת זמן. זו בעצם נקודת האחיזה עליה מדבר מקלוהן, שהולכת לנו לאיבוד בעולם הדיגיטלי כשהכל יכול להיות בכל מקום ובכל זמן. לא פלא שבעולם שכזה יש נטייה כל כך חזקה למדיטציות וויפאסנה. כלים חזקים שמכריחים אותך לעשות את ההפסקה ולהתבונן. בהיבט אחר השבת עושה את אותו הדבר. אתה נמצא במקום אחד ל25 שעות וזה מה יש. וכולם ביחד, באותו הזמן. כאן ושם ובכל מקום - עכשיו. העולם המודרני לא הגיע אלינו בלי תרופה, יש מצב לשהייה בהווה.
בעבודה שלי אני שמה דגש באופנים שונים על היכולת לשהות, להאזין, להיות במשהו מההתחלה ועד הסוף. טווח הזמן הוא קצר הרבה פעמים, 3 דקות של קליפ, האזנה במקטעים לשיר או קריאה מחולקת של טקסט. הפוקוס הוא בעיקר בגלל הקושי של האנשים בשמירה על קשב וריכוז במטלה. אבל מעבר לכך, זו טכניקה אוספת. אנשים מגיעים הרבה פעמים כל כך מפורקים ומפוזרים חוזרים שוב ושוב על דברים שקרו בעבר כנקודות אחיזה. אני מייצרת סיטואציות של שהייה והתבוננות.
הקריאה, השמיעה והצפיה מחייבים ומשאירים סימן. כשאני כותבת את השורות האלה עכשיו אני נמצאת בנקודת זמן ומשאירה סימנים במקום מסויים. אני בהווה. בהמשך אוכל להתבונן על ההווה הזה. עכשיו אני יכולה להסתכל גם אחורה וגם קדימה. אני יכולה לעשות את זה רק בגלל שאני עומדת במקום.
הזדמנות מצויינת לסיים בשיר המקסים של הדס
(שעושה את קבוצת האזנה למוזיקה!)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה