אנשי המערות בדור הסמארטפון

אתמול הייתי יחד עם כל החבורה במערת צידקיהו בהופעה של יוני רכטר. איך הגענו לשם? בזכות אהד. וצוקרברג. פסטיבל הצלילים או מישהו כזה פרסמו פוסט שהולך כך: 

חברים יקרים מפתיעים אתכם שוב ובמסגרת פסטיבל צלילים בעתיקה, מאפשרים לזכות בזוג כרטיסים למופע של יוני רכטר ב 31.3.16 יום חמישי הקרוב במערת צדקיהו, 100 הראשונים שיעשו לדף מערת צדקיהו לייק, ישתפו פוסט זה וישלחו לנו הודעה בפרטי עם שם מלא, גיל כתובת מגורים ו E-mail ישריינו את מקומם במופע מקסים זה. 

כאן מגיע החלק של אהד שהפיץ את הבשורה ובאמת ארבעה או חמישה מאיתנו הצליחו להכנס לרשימה וכפליים נכנסנו. מה שזה יצר בעצם זה קהל דיי הומוגני. עלינו כולנו לשאטלים למערת צידקיהו, שלטובת מי שלא יודע איפה היא בדיוק ממוקמת, חכו שהמזרח התיכון יירגע ואז תבדקו, וזה היה נראה כמו טיול שנתי. וזה הרגיש כמו טיול שנתי. אפילו הנהג קיבל מחיאות כפיים בסוף. 

ואז נכנסו למערה.

תמונה שצילמתי ושיר שאח"כ כתבתי לה באינסטגרם

מה קורה כשנכנסים למערה? אין קליטה. אי אפשר להתקשר לביביסיטר. אי אפשר לבדוק בגוגל כלום, אפילו לא מה המילה שלא הבנתי בשיר. הדבר היחיד שהדבר הזה שצמוד לכולנו לאיברי החישה השונים זה לצלם. והרי הוכחה מצולמת: 

לא הצלחתי להעלות וידיאו.. זו תמונה של ההופעה 

זה כל כך כייף! מעבר לזה שאני לא יכלתי להשתמש בנייד, מה שאני לרוב לא עושה גם ככה, האחרים לא יכלו! וכמו אנשי המערות שנמננו עליהם פשוט חווינו את ההופעה. אפילו היו ציורים על הקירות, בדמות התאורה. 

כולנו יצאנו עם אמירה שזו הייתה הופעה ממש טובה ומיוחדת. ויוני רכטר הוא באמת מאוד מיוחד והיו לו נגנים נהדרים וזמרים מתוקים. וחשבתי לי היום שאולי בעצם זו לא דווקא ההופעה שהייתה טובה כל כך באופן שונה מאחרות, אלא אנחנו, שהקשבנו באמת והיינו בה, ממש היינו. אולי קצת מאחורי המצלמה, וגם שם, בזמן במקום וברוח הנוכחות הייתה מלאה.