לאחרונה התוודתי בקול שבניגוד לכל חברותי מהתיכון לא ראיתי את סרט המופת Clueless. מסתבר שעובדה זו פוגמת בתהליך ההתפתחות האישית שלי ומונעת ממני להבין סיטואציות חברתיות או משהו כזה. אז אתמול הקדשתי את הזמן (שעה, 16 דקות ו32 שניות) בשעת לילה מאוחרת וצפיתי בסרט שנמצא באורך מלא ביוטיוב ואני אשים אותו כאן:
מצד אחד יש לי ווי על סרט חובה, ומצד שני זה לא אותו דבר. לראות היום סרט שיצא לפני 20 שנה זה אחרת לגמרי. העולם השתנה, אני השתנתי והאינטראקציה בין הסרט, תפיסת המציאות שלי והמציאות עצמה לא מייצרת את אותו הדבר שהיא ייצרה אצל חברותיי. יש הרבה סרטים או שירים או טקסטים שיושבים אצלי חזק לא בשם עצמם אלא בשם מי שאני הייתי כשנחשפתי אליהם ועם הסרט הזה כנראה שפספסתי את המומנטום. חולפת בראשי המחשבה שכמה טוב שראיתי את "שמש נצחית בראש צלול" בזמן הנכון בחיים ובטוח יש עוד כאלו יצירות מכוננות, ואני אהיה רגע סנובית (סליחה לט'2) ואציין שאת החיים ללא קלולס אני דווקא דיי מחבבת. חוץ מזה בשביל זה יש לי חברות, שאני אוכל להיות סנובית ומחוברת, זה לא כל העניין בסרט בעצם? (אלפי בנות ירימו גבות מעוצבות על הפרשנות הזו).
בחזרה לנינטיז. לאחרונה דווח על כך שכבר לא מייצרים מכשירי וידיאו, בנינטיז כך צפינו בסרטים. היה לנו כמו מנוי או משהו כזה באוזן השלישית בפלורנטין והיינו נוסעים כל המשפחה אחת לכמה זמן להחליף את הסרטים. פעם אחת באנו והם כבר לא היו שם, סגרו את המקום. מאז צפינו שוב ושוב בקלטות הוידיאו שהיו שם ובעצם נשארו אצלנו. החוויה של להוציא סרט, להחליף סרט הוחלפה אצלי בשנים האחרונות למנוי בסינמטק, כך אני זוכה גם לראות מלא סרטים וגם לצאת מהבית.
ובכן, מסתבר שיש הרבה סרטי נינטיז באורך מלא ביוטיוב, לא תמיד עם כתוביות לפני או אחרי אבל להשלמת השכלה זה מעולה. רשימה קצרה: אויב המדינה (שנטען על ידי שרון שראינו סביב שיעור אזרחות או משהו כזה) עם וויל סמית האגדי, אני חושבת שראיתי אותו המון, תאוריית הקשר עם סצינת הסיום האהובה עליי בכל הזמנים (זכרתי סוס ויש שם סוס..), ואפילו כשהארי פגש את סאלי... (וגם.. בדיוק כשהתאהבנו, בזמן שישנת, כל הסרטים עם שמות פועל בתוכם) סרטים כה תמימים כשמסתכלים עליהם היום. אפילו הקונספירציות בסיסיות יחסית לאלו שאנו רואים בסרטים של היום, וכמובן היחסים בין הדמויות והאפקטים.
במחשבה נוספת קלולס בהחלט שייך לשם, ואני יכולה לשחזר באופן מסויים את הנערה שבתוכי ולראות את זה כחווית נעורים (נגיד לחשוב על זה ש"וואו, איזה מגניב, טלפון נייד"). פחות סביר שבני נוער היום ייתחברו לזה כמו שבשבילי לראות את חופשה ברומא (כן כן גם באורך מלא) היה חוויה ברמה התרבותית/אנתרופולוגית ולא חוויה נוסטלגית. המחשבות האלו מזכירות לי שני סרטים, שבחלקם אני בצד האנתרופולוגי ובחלקם אני נוגעת בנוסטלגיה או בעכשוויות. הראשון זה בעצם טרילוגיה - טרילוגיית ה"לפני", הזריחה השקיעה וחצות (זריחה - קטע קלאסי, שקיעה - סרט באורך מלא, חצות - טריילר). כן, שלושת הסרטים האלה בהם איתן הוק וג'ולי דלפי לא מפסיקים לדבר ודבר ולדבר. בסרטים הראשונים הדיבורים שלהם נכנסו לפיאנתיאון של התפיסות שלי לגבי אהבה, וגורל וכו' וכו'.. ובשלישי כבר שפטתי את מה שנאמר על פי אמות המידה האלה + השפעות נוספות. סרט נוסף, והפעם באמת סרט אחד, גם הוא עם איתן הוק הוא התבגרות וזה הטריילר כי זה סרט יחסית חדש, אפילו שהוא צולם במשך 12 שנה! עם אותם השחקנים. כן, סרט סופר מיוחד ואני ממש מתפלאת על עצמי שלא כתבתי עליו.. עצם זה שיש שם שחקנים שממש התחייבו לליהוק לסרט שלוקח כל כך הרבה זמן לייצר הוא מופלא. ממש כמו בטרילוגיה - רק ביצירה אחת, אין פה שאלה האם להמשיך עוד עונה, או עוד פרק, יש מחוייבות לתהליך ארוך וחד פעמי.
מצד אחד יש לי ווי על סרט חובה, ומצד שני זה לא אותו דבר. לראות היום סרט שיצא לפני 20 שנה זה אחרת לגמרי. העולם השתנה, אני השתנתי והאינטראקציה בין הסרט, תפיסת המציאות שלי והמציאות עצמה לא מייצרת את אותו הדבר שהיא ייצרה אצל חברותיי. יש הרבה סרטים או שירים או טקסטים שיושבים אצלי חזק לא בשם עצמם אלא בשם מי שאני הייתי כשנחשפתי אליהם ועם הסרט הזה כנראה שפספסתי את המומנטום. חולפת בראשי המחשבה שכמה טוב שראיתי את "שמש נצחית בראש צלול" בזמן הנכון בחיים ובטוח יש עוד כאלו יצירות מכוננות, ואני אהיה רגע סנובית (סליחה לט'2) ואציין שאת החיים ללא קלולס אני דווקא דיי מחבבת. חוץ מזה בשביל זה יש לי חברות, שאני אוכל להיות סנובית ומחוברת, זה לא כל העניין בסרט בעצם? (אלפי בנות ירימו גבות מעוצבות על הפרשנות הזו).
בחזרה לנינטיז. לאחרונה דווח על כך שכבר לא מייצרים מכשירי וידיאו, בנינטיז כך צפינו בסרטים. היה לנו כמו מנוי או משהו כזה באוזן השלישית בפלורנטין והיינו נוסעים כל המשפחה אחת לכמה זמן להחליף את הסרטים. פעם אחת באנו והם כבר לא היו שם, סגרו את המקום. מאז צפינו שוב ושוב בקלטות הוידיאו שהיו שם ובעצם נשארו אצלנו. החוויה של להוציא סרט, להחליף סרט הוחלפה אצלי בשנים האחרונות למנוי בסינמטק, כך אני זוכה גם לראות מלא סרטים וגם לצאת מהבית.
ובכן, מסתבר שיש הרבה סרטי נינטיז באורך מלא ביוטיוב, לא תמיד עם כתוביות לפני או אחרי אבל להשלמת השכלה זה מעולה. רשימה קצרה: אויב המדינה (שנטען על ידי שרון שראינו סביב שיעור אזרחות או משהו כזה) עם וויל סמית האגדי, אני חושבת שראיתי אותו המון, תאוריית הקשר עם סצינת הסיום האהובה עליי בכל הזמנים (זכרתי סוס ויש שם סוס..), ואפילו כשהארי פגש את סאלי... (וגם.. בדיוק כשהתאהבנו, בזמן שישנת, כל הסרטים עם שמות פועל בתוכם) סרטים כה תמימים כשמסתכלים עליהם היום. אפילו הקונספירציות בסיסיות יחסית לאלו שאנו רואים בסרטים של היום, וכמובן היחסים בין הדמויות והאפקטים.
במחשבה נוספת קלולס בהחלט שייך לשם, ואני יכולה לשחזר באופן מסויים את הנערה שבתוכי ולראות את זה כחווית נעורים (נגיד לחשוב על זה ש"וואו, איזה מגניב, טלפון נייד"). פחות סביר שבני נוער היום ייתחברו לזה כמו שבשבילי לראות את חופשה ברומא (כן כן גם באורך מלא) היה חוויה ברמה התרבותית/אנתרופולוגית ולא חוויה נוסטלגית. המחשבות האלו מזכירות לי שני סרטים, שבחלקם אני בצד האנתרופולוגי ובחלקם אני נוגעת בנוסטלגיה או בעכשוויות. הראשון זה בעצם טרילוגיה - טרילוגיית ה"לפני", הזריחה השקיעה וחצות (זריחה - קטע קלאסי, שקיעה - סרט באורך מלא, חצות - טריילר). כן, שלושת הסרטים האלה בהם איתן הוק וג'ולי דלפי לא מפסיקים לדבר ודבר ולדבר. בסרטים הראשונים הדיבורים שלהם נכנסו לפיאנתיאון של התפיסות שלי לגבי אהבה, וגורל וכו' וכו'.. ובשלישי כבר שפטתי את מה שנאמר על פי אמות המידה האלה + השפעות נוספות. סרט נוסף, והפעם באמת סרט אחד, גם הוא עם איתן הוק הוא התבגרות וזה הטריילר כי זה סרט יחסית חדש, אפילו שהוא צולם במשך 12 שנה! עם אותם השחקנים. כן, סרט סופר מיוחד ואני ממש מתפלאת על עצמי שלא כתבתי עליו.. עצם זה שיש שם שחקנים שממש התחייבו לליהוק לסרט שלוקח כל כך הרבה זמן לייצר הוא מופלא. ממש כמו בטרילוגיה - רק ביצירה אחת, אין פה שאלה האם להמשיך עוד עונה, או עוד פרק, יש מחוייבות לתהליך ארוך וחד פעמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה