חוזרת עכשיו מהשיעור של סיון רהב-מאיר וחושבת שאתמול כתבתי פוסט על קהל, קצת פילוסופי עם מקורות יפים ואזכורים של כמה דברים מגניבים אבל לא כל כך כתבתי על עצמי. ואני אלופה בלהיות קהל. אז אספר קצת ואנסה להוציא מתוך זה את התפיסה שלי לגבי מאפיינים ואיכויות של קהל.
אתחיל בזיכרון הילדות הראשון או השני שלי. כשהייתי בערך בת 3 הייתי עם הורי באילת והם לקחו אותי להצגה של חנה'לה ושמלת השבת. כשנגמרה ההצגה אני בכיתי ולא רציתי ללכת. הייתי ילדה קטנה אז שיחדו אותי עם סוכרית שאצלנו קוראים להן סוכריות-שלא-עושות-רעש, גומי כאלה. כביכול זיכרון שקשור לקושי בפרידה ממשהו אבל לכל פרידה קשה יש חיבור עמוק שקדם לה ואצלי נשמר הזיכרון הזה כחיבור עמוק להצגה ולסיטואציה של חיבור למתרחש על הבמה.
כקוראת הייתי הקהל הנלהב ביותר בספריה. בכיתה ה' הייתה התלבטות מה לעשות איתי כי סיימתי את כל הספרים של ה"קטנים". מזל שבו' עברנו דירה והלכתי לספריה חדשה. היה לי מנוי ל"אותיות" שהשבוע דיבר עליו, ועל עיתוני הנוער בכלל, מנחם הורוביץ:
בתיכון הייתי מגיעה לכל שיעור רשות, במיוחד עם הוא ניחן בניחוח של משהו חתרני של מתי מעט, כמו שיעור רמב"ן שהתקיים במאחורה של הספריה חמש דקות אחרי סעודת שבת (אז כולם הולכים לישון) וניתן על ידי ראש האולפנה. לא נשמע מספיק חתרני? להיות סוג של חנונית כתיכוניסטית זה דיי חתרני.. הייתי קונה או מזמינה בחינם את היומן שהוציאו במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא. בתחילת שנה הייתי מקבלת חבילה בדואר עם היומן, וכל השנה מסתובבת איתו בגאווה.
רכשתי הרבה מאוד מידע, על ספרות, על מוזיקה. היום כשאני מסתכלת אחורה אני לא יודעת ממש מאיפה כי לא היה אינטרנט, וטלויזיה לא ראיתי. נשארה רק הספריה, והקונסרבטוריון, והרדיו. והספרים שהיו בבית. את שירים - יהודה עמיחי, היה לנו בבית, וכשהייתי בת 16 או 17 חברות שלי קנו לי את פתוח, סגור, פתוח. הסתכלתי לאחרונה בשנת ההוצאה שלו וכנראה שהוא יצא פחות או יותר באותו הזמן. מסוג הדברים שפרספקטיבה של זמן מחדדת ומרגשת.
כל העבר הזה בשנות הנעורים הפך בבגרות לנכס. לא רק המידע, או הבסיס התרבותי אלא בעיקר החוויה של להיות לומדת, להיות קהל לחוויות, שיעורים, יצירות. אני מנויה נצחית, יש לי מנוי לספריה, למוזיאון, לסינמטק. ידי קלה על מקש הsubscribe ביוטיוב, ועל הצטרפות לכל דף פייסבוק מעניין, האחרון היה "על המקום", בו מתפרסמות תמונות ישנות של ירושלים. לפעמים גם עם סיפורים. מקסים ונפלא.
אסיים עם מה שהתחלתי. שיעורים. אין כמו שיעורים, ואין כמו שיעורי תנ"ך ופרשת שבוע. משהו בחזרתיות, בטקסטים הבסיסיים שתמיד רלבנטיים ועושים סדר בבלגן של המציאות.
ממש לאחרונה התחלנו במועדון שבו אני עובדת לקרוא מדי יום את פרק התנ"ך בהתאם למיזם 929 - תנ"ך ביחד, פרויקט מבורך ומקסים. אני לא קוראת בפועל אבל יש התרחשות בנושא. אני מעבירה באופן קבוע כבר כמעט 8 שנים קבוצה של פרשת שבוע ביום חמישי. בקבוצה אני מנחה וקהל כי החברים בקבוצה מביאים בעיקר את הרעיונות והפירושים וכמו שכתבתי בקהל#1 אני גם מציגה, מביאה את הטקסטים, מנחה, וגם קהל, שומעת פירושים תובנות חדשות.
בכלל ככל שאני יוצרת, כך אני צמאה ללקבל, ל-להיות קהל. בשנה שעברה השתתפתי בשיעור שבועי במוזיאון ישראל יחד עם בית אבי חי אותו כונן פרופ' אביגדור שנאן, לאורך ספר בראשית. הרעיון היה ועודו, חיבור של הפרשה למוצגי האומנות. השנה כנראה עושים את אותו הדבר בספר שמות ואני כבר ממש מחכה.
להרווית הצמאון שלי הצטרפה גם סיון רהב-מאיר, אותה אני מעריכה מאוד כאשת תקשורת כנה, קוהרנטית וחריפה. השיעורים שלה עמוקים ונגישים. אני מרגישה חלק מן ההמון, כי יש המון אנשים שבאים, אבל גם מאוד ייחודית כי היא מדברת מאוד אישי, מאוד מתוך האני שלה, וכך זה גם עובר.
השיעורים של סיון רהב-מאיר באתר ליבא
מכל זה מה אני חושבת על להיות קהל?
להיות קהל זה להיות חלק מקבוצה שנושאת עיניים למשהו/מישהו. אני מניחה שבלבלתי כאן לפעמים בין קהל ל-קהל יעד, וגם בכך שלא מאוד ברור המעורבות של הקהל ב"משהו" הזה. קודם כל עצם קיומו של הקהל הוא הסיבה של היוצר להוציא לאור (לא ליצור אלא לגלות) את יצירתו.
מעבר לזה מנקודת המבט שלי להיות קהל זה להתחבר למשהו שהוא מחוץ לעצמך, ויש הרבה דרכים, והיום עם המדיה המון המון דרכים להתחבר ולהיות חלק ממשהו גדול, ולפעמים גם לשנות תפקידים. לכן ב- קהל #3 אני רוצה לדון באפשרות שהמדיה מאפשרת ל"אדם מן השורה" להתחבר ולהיות חלק.
לסיום, רונית אמרה לי שהפוסט העלה לה את השיר הבא בזיכרון ואני חושבת שהוא נותן יפה את הפרספקטיבה של מי שנמצא בחוץ ושהוא לא חלק מקהל. ושבעצם להיות חלק מקהל זה ללכת עם חלום, וסיבה ומשמעות.
אתחיל בזיכרון הילדות הראשון או השני שלי. כשהייתי בערך בת 3 הייתי עם הורי באילת והם לקחו אותי להצגה של חנה'לה ושמלת השבת. כשנגמרה ההצגה אני בכיתי ולא רציתי ללכת. הייתי ילדה קטנה אז שיחדו אותי עם סוכרית שאצלנו קוראים להן סוכריות-שלא-עושות-רעש, גומי כאלה. כביכול זיכרון שקשור לקושי בפרידה ממשהו אבל לכל פרידה קשה יש חיבור עמוק שקדם לה ואצלי נשמר הזיכרון הזה כחיבור עמוק להצגה ולסיטואציה של חיבור למתרחש על הבמה.
כקוראת הייתי הקהל הנלהב ביותר בספריה. בכיתה ה' הייתה התלבטות מה לעשות איתי כי סיימתי את כל הספרים של ה"קטנים". מזל שבו' עברנו דירה והלכתי לספריה חדשה. היה לי מנוי ל"אותיות" שהשבוע דיבר עליו, ועל עיתוני הנוער בכלל, מנחם הורוביץ:
בתיכון הייתי מגיעה לכל שיעור רשות, במיוחד עם הוא ניחן בניחוח של משהו חתרני של מתי מעט, כמו שיעור רמב"ן שהתקיים במאחורה של הספריה חמש דקות אחרי סעודת שבת (אז כולם הולכים לישון) וניתן על ידי ראש האולפנה. לא נשמע מספיק חתרני? להיות סוג של חנונית כתיכוניסטית זה דיי חתרני.. הייתי קונה או מזמינה בחינם את היומן שהוציאו במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא. בתחילת שנה הייתי מקבלת חבילה בדואר עם היומן, וכל השנה מסתובבת איתו בגאווה.
רכשתי הרבה מאוד מידע, על ספרות, על מוזיקה. היום כשאני מסתכלת אחורה אני לא יודעת ממש מאיפה כי לא היה אינטרנט, וטלויזיה לא ראיתי. נשארה רק הספריה, והקונסרבטוריון, והרדיו. והספרים שהיו בבית. את שירים - יהודה עמיחי, היה לנו בבית, וכשהייתי בת 16 או 17 חברות שלי קנו לי את פתוח, סגור, פתוח. הסתכלתי לאחרונה בשנת ההוצאה שלו וכנראה שהוא יצא פחות או יותר באותו הזמן. מסוג הדברים שפרספקטיבה של זמן מחדדת ומרגשת.
 |
| ההקדשה של פתוח סגור פתוח עם הכתב המקורי של שירה |
כל העבר הזה בשנות הנעורים הפך בבגרות לנכס. לא רק המידע, או הבסיס התרבותי אלא בעיקר החוויה של להיות לומדת, להיות קהל לחוויות, שיעורים, יצירות. אני מנויה נצחית, יש לי מנוי לספריה, למוזיאון, לסינמטק. ידי קלה על מקש הsubscribe ביוטיוב, ועל הצטרפות לכל דף פייסבוק מעניין, האחרון היה "על המקום", בו מתפרסמות תמונות ישנות של ירושלים. לפעמים גם עם סיפורים. מקסים ונפלא.
אסיים עם מה שהתחלתי. שיעורים. אין כמו שיעורים, ואין כמו שיעורי תנ"ך ופרשת שבוע. משהו בחזרתיות, בטקסטים הבסיסיים שתמיד רלבנטיים ועושים סדר בבלגן של המציאות.
ממש לאחרונה התחלנו במועדון שבו אני עובדת לקרוא מדי יום את פרק התנ"ך בהתאם למיזם 929 - תנ"ך ביחד, פרויקט מבורך ומקסים. אני לא קוראת בפועל אבל יש התרחשות בנושא. אני מעבירה באופן קבוע כבר כמעט 8 שנים קבוצה של פרשת שבוע ביום חמישי. בקבוצה אני מנחה וקהל כי החברים בקבוצה מביאים בעיקר את הרעיונות והפירושים וכמו שכתבתי בקהל#1 אני גם מציגה, מביאה את הטקסטים, מנחה, וגם קהל, שומעת פירושים תובנות חדשות.
בכלל ככל שאני יוצרת, כך אני צמאה ללקבל, ל-להיות קהל. בשנה שעברה השתתפתי בשיעור שבועי במוזיאון ישראל יחד עם בית אבי חי אותו כונן פרופ' אביגדור שנאן, לאורך ספר בראשית. הרעיון היה ועודו, חיבור של הפרשה למוצגי האומנות. השנה כנראה עושים את אותו הדבר בספר שמות ואני כבר ממש מחכה.
להרווית הצמאון שלי הצטרפה גם סיון רהב-מאיר, אותה אני מעריכה מאוד כאשת תקשורת כנה, קוהרנטית וחריפה. השיעורים שלה עמוקים ונגישים. אני מרגישה חלק מן ההמון, כי יש המון אנשים שבאים, אבל גם מאוד ייחודית כי היא מדברת מאוד אישי, מאוד מתוך האני שלה, וכך זה גם עובר.
השיעורים של סיון רהב-מאיר באתר ליבא
מכל זה מה אני חושבת על להיות קהל?
להיות קהל זה להיות חלק מקבוצה שנושאת עיניים למשהו/מישהו. אני מניחה שבלבלתי כאן לפעמים בין קהל ל-קהל יעד, וגם בכך שלא מאוד ברור המעורבות של הקהל ב"משהו" הזה. קודם כל עצם קיומו של הקהל הוא הסיבה של היוצר להוציא לאור (לא ליצור אלא לגלות) את יצירתו.
מעבר לזה מנקודת המבט שלי להיות קהל זה להתחבר למשהו שהוא מחוץ לעצמך, ויש הרבה דרכים, והיום עם המדיה המון המון דרכים להתחבר ולהיות חלק ממשהו גדול, ולפעמים גם לשנות תפקידים. לכן ב- קהל #3 אני רוצה לדון באפשרות שהמדיה מאפשרת ל"אדם מן השורה" להתחבר ולהיות חלק.
לסיום, רונית אמרה לי שהפוסט העלה לה את השיר הבא בזיכרון ואני חושבת שהוא נותן יפה את הפרספקטיבה של מי שנמצא בחוץ ושהוא לא חלק מקהל. ושבעצם להיות חלק מקהל זה ללכת עם חלום, וסיבה ומשמעות.
כמה דברים לפי סדר החשיבות:
השבמחקא. אימאלה, הכתב שלי לא השתנה!!
ב. אמן שהתפילות שלך עדיין מאמינות. זה נהיה קשה עם השנים
3. זה מעניין המתח הזה בין לרצות להיות ייחודי בטעם שלך לבין לקהל חותמת איכות על ידי הציבור. התייחסת לזה גם בפוסט על הקניות. כשהטעם שלנו כיום כל כך פומבי ברשת, התרבות שאתה צורך כקהל הוא גם משהו שאתה מוכר כשאתה ה"מוצר". אני בחיים לא אעלה תמונה מהצגה בקניון אבל אשמח להעלות תמונה ממוזיאון נחשב, למרות שבשני המקרים הייתי הקהל.
4. תמיד תהיתי מי הלך לחוג רמב"ן.
*לקבל חותמת איכות.
מחק