יום חמישי, 27 באוקטובר 2016

יום שירותי ריפוי בעיסוק העולמי - טיפים מקצועיים לשמירה על בריאות הגוף במהלך ישיבה ממושכת - פוסט אורח של תודה רב"ע (טקסט והדגמה - רוני דויטש)

היום חל יום שירותי ריפוי בעיסוק העולמי!  כחלק מהיום, נותנים לכם טיפים מקצועיים לשמירה על בריאות הגוף במהלך ישיבה ממושכת. כל מתיחה מומלץ לבצע פעם בשעה, להחזיק לפחות ל 5 שניות ולחזור עליה כ3 פעמים:

1. מתיחות לצוואר - להביא את אוזן ימין לכתף ימין. לשמור על גב זקוף במרכז ולא להרים כתף. אותו הדבר בשמאל. 
מתיחות לצוואר הדגמה


2.  מתיחות לשורש כף יד ואמה - להושיט את היד לפנים כאשר האצבעות פונות לרצפה. לדחוף את גב היד המתוחה כלפי הגוף עם היד השנייה. 
מתיחה נוספת לכיוון השני - יד מושטת לפנים עם אצבעות כלפי התקרה, יד שנייה מושכת את כף היד המתוח כלפי הגוף. 

מתיחות לשורש כף יד ואמה הדגמה


3. מתיחה לגו - בישיבה על כסא, להקפיד ששתי כפות הרגליים שטוחות על הרצפה ולעשות ״טוויסט״ עם פלג הגוף העליון לצד אחד. לנסות להפנות את הכתפיים כלפי הקיר מאחוריך.  לבצע אותו דבר לצד השני. 
מתיחה לגו


4. מתיחה לגב תחתון וירך- בעמידה, להרים ברך אחת ולמשוך אותה לכיוון החזה. כדאי להיתמך עם היד השנייה בכסא או שולחן כדי לשמור על שיווי משקל. להקפיד על גב זקוף במרכז. 
מתיחה לגב תחתון וירך

 
5. מתיחה לכתף ושכמה - להביא את יד ימין שמאלה, מקבילה לרצפה. עם יד ימין למשוך את הזרוע לכיוון הגוף, הראש מסתכל לכיוון הנגדי למתיחה. להקפיד שהכתפיים לא יעלו לאזניים והגב נשאר זקוף באמצע.  לחזור בכיוון השני. 
מתיחה לכתף ושכמה הדגמה


מוזמנים להתנסות וכמובן להעביר הלאה למי שזקוק. מרפאים בעיסוק שוקדים על שימור בריאותכם על מנת שתוכלו להמשיך לקחת חלק בעיסוקים משמעותיים לכם!

מוגש כשירות לציבור מקבוצת תודה רב״ע.
 
לקישור לדף הפייסבוק של תודה רב"ע לטיפים נוספים ועדכונים שוטפים - תוד"ה רבע בפייסבוק.


יום שישי, 21 באוקטובר 2016

סרטים מהניינטיז, הסטוריה או נוסטלגיה?

לאחרונה התוודתי בקול שבניגוד לכל חברותי מהתיכון לא ראיתי את סרט המופת Clueless. מסתבר שעובדה זו פוגמת בתהליך ההתפתחות האישית שלי ומונעת ממני להבין סיטואציות חברתיות או משהו כזה. אז אתמול הקדשתי את הזמן (שעה, 16 דקות ו32 שניות) בשעת לילה מאוחרת וצפיתי בסרט שנמצא באורך מלא ביוטיוב ואני אשים אותו כאן:



מצד אחד יש לי ווי על סרט חובה, ומצד שני זה לא אותו דבר. לראות היום סרט שיצא לפני 20 שנה זה אחרת לגמרי. העולם השתנה, אני השתנתי והאינטראקציה בין הסרט, תפיסת המציאות שלי והמציאות עצמה לא מייצרת את אותו הדבר שהיא ייצרה אצל חברותיי. יש הרבה סרטים או שירים או טקסטים שיושבים אצלי חזק לא בשם עצמם אלא בשם מי שאני הייתי כשנחשפתי אליהם ועם הסרט הזה כנראה שפספסתי את המומנטום. חולפת בראשי המחשבה שכמה טוב שראיתי את "שמש נצחית בראש צלול" בזמן הנכון בחיים ובטוח יש עוד כאלו יצירות מכוננות, ואני אהיה רגע סנובית (סליחה לט'2) ואציין שאת החיים ללא קלולס אני דווקא דיי מחבבת. חוץ מזה בשביל זה יש לי חברות, שאני אוכל להיות סנובית ומחוברת, זה לא כל העניין בסרט בעצם? (אלפי בנות ירימו גבות מעוצבות על הפרשנות הזו).

בחזרה לנינטיז. לאחרונה דווח על כך שכבר לא מייצרים מכשירי וידיאו, בנינטיז כך צפינו בסרטים. היה לנו כמו מנוי או משהו כזה באוזן השלישית בפלורנטין והיינו נוסעים כל המשפחה אחת לכמה זמן להחליף את הסרטים. פעם אחת באנו והם כבר לא היו שם, סגרו את המקום. מאז צפינו שוב ושוב בקלטות הוידיאו שהיו שם ובעצם נשארו אצלנו. החוויה של להוציא סרט, להחליף סרט הוחלפה אצלי בשנים האחרונות למנוי בסינמטק, כך אני זוכה גם לראות מלא סרטים וגם לצאת מהבית. 

ובכן, מסתבר שיש הרבה סרטי נינטיז באורך מלא ביוטיוב, לא תמיד עם כתוביות לפני או אחרי אבל להשלמת השכלה זה מעולה. רשימה קצרה: אויב המדינה (שנטען על ידי שרון שראינו סביב שיעור אזרחות או משהו כזה) עם וויל סמית האגדי, אני חושבת שראיתי אותו המון, תאוריית הקשר עם סצינת הסיום האהובה עליי בכל הזמנים (זכרתי סוס ויש שם סוס..), ואפילו כשהארי פגש את סאלי... (וגם.. בדיוק כשהתאהבנו, בזמן שישנת, כל הסרטים עם שמות פועל בתוכם) סרטים כה תמימים כשמסתכלים עליהם היום. אפילו הקונספירציות בסיסיות יחסית לאלו שאנו רואים בסרטים של היום, וכמובן היחסים בין הדמויות והאפקטים.

במחשבה נוספת קלולס בהחלט שייך לשם, ואני יכולה לשחזר באופן מסויים את הנערה שבתוכי ולראות את זה כחווית נעורים (נגיד לחשוב על זה ש"וואו, איזה מגניב, טלפון נייד"). פחות סביר שבני נוער היום ייתחברו לזה כמו שבשבילי לראות את חופשה ברומא (כן כן גם באורך מלא) היה חוויה ברמה התרבותית/אנתרופולוגית ולא חוויה נוסטלגית. המחשבות האלו מזכירות לי שני סרטים, שבחלקם אני בצד האנתרופולוגי ובחלקם אני נוגעת בנוסטלגיה או בעכשוויות. הראשון זה בעצם טרילוגיה - טרילוגיית ה"לפני", הזריחה השקיעה וחצות (זריחה - קטע קלאסי, שקיעה - סרט באורך מלא, חצות - טריילר). כן, שלושת הסרטים האלה בהם איתן הוק וג'ולי דלפי לא מפסיקים לדבר ודבר ולדבר. בסרטים הראשונים הדיבורים שלהם נכנסו לפיאנתיאון של התפיסות שלי לגבי אהבה, וגורל וכו' וכו'.. ובשלישי כבר שפטתי את מה שנאמר על פי אמות המידה האלה + השפעות נוספות. סרט נוסף, והפעם באמת סרט אחד, גם הוא עם איתן הוק הוא התבגרות   וזה הטריילר כי זה סרט יחסית חדש, אפילו שהוא צולם במשך 12 שנה! עם אותם השחקנים. כן, סרט סופר מיוחד ואני ממש מתפלאת על עצמי שלא כתבתי עליו.. עצם זה שיש שם שחקנים שממש התחייבו לליהוק לסרט שלוקח כל כך הרבה זמן לייצר הוא מופלא. ממש כמו בטרילוגיה - רק ביצירה אחת, אין פה שאלה האם להמשיך עוד עונה, או עוד פרק, יש מחוייבות לתהליך ארוך וחד פעמי.



יום שלישי, 2 באוגוסט 2016

דור ה-מה הפעם?

אל ההרצאה "נקמתו של דור הקנגרו" הלכתי כי הנושא מאוד עניין אותי (טרם שמעתי את המינוח הזה לתיאור הדור שאני ממש נמצאת בקצה שלו מבחינת הגיל) אבל מעבר לזה משהו בבטן גרם לי להפוך עולמות ולסיים מטלות (ותודה לכל הנוגעים בדבר ובמיוחד להדס ודרור!) לפניו ולבוא. 
אותו דבר בבטן גרם לי לפני שנה בערך לעבור על כל החנויות ספרים בירושלים וללקט לי את ספריו של זיגמונט באומן, לאחר שבאופן אינטואיטיבי לגמרי וללא הכרות בכלל רכשתי את הספר שלו "תרבות בעולם נזיל" ונשבתי בקסם החשיבה של האיש הזה שעבר כמעט את כל המאה שעברה ואת הקצת של המאה שלנו. 
ואיזה פלא, ההתייחסות הראשונה בהרצאה הייתה לבאומן! פעם ראשונה שאני שומעת מישהו אחר מדבר עליו. ובהמשך עלה השם של קרלו שטרנגר שגם הספר שלו נח לו על המדף שלי עם הרבה סימונים. מיותר לציין שלא התחדש לי הרבה, אבל ממש לא נהנתי פחות, מה יותר חוויתי מלשמוע דברים שאני מחברת לי בראש נאמרים על במה ועם מצגת כה חיננית על ידי מישהו אחר שבסוף גם אומר שזה לא רק הוא אלא חבורה של אנשים. 


דור הקנגרו, הערב בנוקטורנו

אם את מישהו זה מעניין שפשוט יילך וישמע, מניחה שבדף של רוג'ום יופיעו פרטים. אני רוצה לציין שתי נקודות שאיתן יצאתי ואולי כמה דברים סביבן.
דבר ראשון נוגע לחיים בעולם משתנה. הוא הביא בהרצאה משפט מאוד חזק שכתבה ליאור בר טוב באיזה פרוייקט של YNET  (שוב, משהו שכבר קראתי ופתאום מופיע כציטוט) והיא אומרת כך - "עשינו בדיוק את כל מה שאמרתם וזה לא עובד. וזה לא עובד כי "קורסי ההכנה לחיים" שנתתם לנו מתאימים לחיים שכבר לא קיימים". זו מחשבה מטרידה מצד אחד, כי קשה מאוד להתחמק מזה שאנחנו חיים בעולם שמשתנה מאוד מהר, והוודאות פוחתת עם הזמן. מצד שני יש בהבנה הזו משהו מאוד מרגיע כי אם זה משהו כל כך גלובלי שקשור לסביבה החיצונית אז חייבים לעשות עם זה משהו, זה לא רק שלי וזה לא רנדומלי. במובן הזה הקריאה של בר טוב לבחון את "קורסי ההכנה לחיים" היא אמיתית ואפשרית. מה אנחנו מלמדים? מה אנחנו לומדים? ומאיפה? הן שאלות פרקטיות מאוד, עם אפשרות ליישום ושינוי. 
הדבר השני מתייחס למהפכה. אני לא אוהבת מהפכות. אני לא מאמינה במהפכות. עמדתי בהפגנה אחת במחאה החברתית ואני צועדת או יותר נכון צופה רק בצעדת ירושלים בסוכות כי להרים כיסאות ושולחנות לא מזיז כלום לדעתי. אני חושבת על זה פתאום שעשינו את זה בכיתה ט', הוצאנו את כל הכיסאות והשולחנות החוצה במחאה על משהו ולא יצא לנו מזה כלום רק נזיפות. אולי החוויה הזו הוציאה לי את הרוח לכל החיים. אולי החינוך האנגלי וצפיה בהמון סרטים על משפחת המלוכה. לא יודעת. לא מאמינה. שינויים מתהווים. צריך זמן בשביל שיקרה שינוי אמיתי. ובעיקר צריך אלטרנטיבה. ופתאום חן, המרצה, שמדבר במהפכנות, מתייחס אליה כאלטרנטיבה הפחות מקדמת. וכמובן מביא את באומן כהוכחה, או יותר נכון את דבריו של באומן. עוד חיזוק לאגו הפילוסופי שלי. 
תוך כדי כתיבת הפוסט הזה דיברתי עם אחותי (לכן אולי הוא לא קוהרנטי כי יש רווח של שעתיים פחות או יותר מאמצע של הפוסט) ומתוך השיחה עלה שהוא לא כל כך אמר את המילה קהילה, למרות שבסופו של דבר היא עולה כאלטרנטיבה (ובסרטון על הרוג'ום הוא דוקא כן מדבר על זה). הקהילה נותנת מענה אלטרנטיבי לצורךלהתקומם על עוולות, להתמודדות עם מצב של פגיעות, לחוסר הוודאות במחר. הקשרים שאנו יוצרים הרבה יותר חזקים וודאיים מתחומים אחרים בחיינו כמו עבודה, השכלה ומקצוע. גם מה שרוג'ום יוצרים הוא קהילה. קהילה חושבת קהילה יוצרת (אם הבנתי נכון את הקונספט כמובן). באומן אומר בהקשר של אי הוודאות - "האנשים כמהים היום לתחושה של קהילה בתקווה (המוטעית) שהיא תספק להם מחסה מהמהומה הגלובלית הגואה". קהילה לדעתי יכולה לייצר את המחסה אבל לא מתחייב שרק המבנה של הקהילה יספק אותו. באותה מידה הוא יכול לעורר מהומה, אבל היא כלי שבהחלט יכול להיות המענה. 

לא החלטתי עדיין אם רוג'ום מספיק מעניין אותי בשביל להיות באופן פעיל חלק, אבל אני שמחה לדעת שהם ישנם ושיש אנשים שמדברים בשפה (לו גם התיאורטית) שלי. ולו יחייה זיגמונט באומן עוד שנים רבות ויחכים את עולמנו

יום ראשון, 10 ביולי 2016

נוסטלגיה של התחבורה הציבורית

לפני כמה שבועות השתתפתי בערב שבין היתר שר בו קובי אוז. רוב הערב היה מקרטע אבל אז הוא שר את התחנה הישנה, ולי נפתח הלב.



בחיים שלי ביקרתי לא מעט בתחנות מרכזיות, ישנות, חדשות, חדשות-ישנות כמו אלו של תל אביב וירושלים שהשתנו בין נסיעותיי הרבות. כל זה עד לפני שלוש שנים שהתחדשתי ברכב. השבוע בנסיבות מצערות נסעתי באוטובוס, קטע קצר מאוד של כביש, שהזכיר לי נשכחות ויחד עם תמר שנסעה אתי נזכרנו בכרטיסי הנסיעה הישנים של פעם.

למי שהצטרף למעגל הנוסעים בשנים האחרונות אין מושג על מה אני מדברת. היום יש רב קו, ומכונה שפולטת כרטיס לפי מה שמזין הנהג אבל פעם היו לנהג מלא כרטיסים מנייר דק שעליהם היו מספרים מהם היה מרכיב את סכום הנסיעה. בתמונות הבאות ניתן לראות את הכרטיס כמו שהוא היום ואת הכרטיסים מלפני 40 ו20 שנה..


  


גם העמדה של הנהג השתנתה מאוד. פעם הנהג היה נכנס לתחילת הקו שלו עם לוח של כרטיסים ומתקן של חלוקת עודף, והיום הכל בתוך המכונה הקטנה. שוב, היום ובעבר..


 

יפה שהמקום לכוס הקפה נשאר..

בנסיעה שלנו השבוע יצאנו ממקום באמצע הדרך למקום אחר שהוא באמצע הדרך והנהג שלף את טבלת הקו. מי שנסע פעם ממקום לא כ"כ מוכר מכיר את הסיטואציה הזאת. הנהג בעצם לא יודע כמה לדרוש ממך לשלם והטבלה אומרת מכל מקום כמה משלמים לכל מקום. לזה לא מצאתי תמונה, אבל אני מוכנה להשבע שהנהג שלנו הוציא אחת כזו ובדק כמה נשלם ממיתר לעתניאל. 

זה זרק אותי אחורה לטיולים שהייתי עושה ברחבי הארץ כשתחום המומחיות שלי היה לסוע ממקום לא קושר אחד למקום לא קשור 2 ואיכשהו שמחיר הנסיעה יהיה קשור לאיזושהי כרטיסיה שמאכלסת כיס בארנק שלי.

כרטיסיית נוער, ביומולדת 22 עדיין ניסו למכור לי כזו.. 
היו לי כרטיסיות מכל מיני סוגים. מעיר לעיר, מצומת לעיר, ממחלף כלשהו למחלף כלשהו אחר שמוביל אותי הביתה ועוד. ואז פתאום שכשמגיעים בסוף מסלול נניח של נחל עמוד ועומדים בצומת חוקוק לאוטובוס לטבריה או משהו בדיוק הכרטיסיה שכבר שכחתי ממנה והייתי בטוחה ששני הניקובים שנשארו בה הם בזבוז כי אני כבר לא נוסעת מאיפשהו לאיפשהו אחר - היא בדיוק התאימה!

היום כבר אין לי חוויות התעלות שכאלה, אני מסתפקת בשמחה הפשוטה שכרטיס האשראי שלי עובר במכונה של התדלוק. ושומרת קבלות. יש לי גם ברב קו כרטיסיה של הרכבת הקלה ושל נסיעות בתל אביב. 

אפרופו תל אביב, שיר על קו 5, אחד הנצחיים (הקו והשיר). אולי אחד הקווים היחידים שתמיד לקחתי ותמיד אקח, בדרך אל הים. 

יום חמישי, 23 ביוני 2016

בענייני שיניים. ובינה.

סוף סוף, כשאני במצב שאני לא יכולה לדבר, יש לי זמן לשבת ולכתוב. 
למה יש לי את כל השפע הזה? כי עקרו לי שן בינה (פעם שניה!) 
ועדיף לא לדבר ולא לאכול עד יעבור זעם. 

בפעם הראשונה הייתי בלחץ וגם מאוד כאב לי לפני אז לא העמקתי בעניין אבל הפעם המחשבה - שעלתה לי לראש כשהרופא (המצויין) הכניס את הצבת או מה שזה לא יהיה לפה שלי וכמה רגעים אח"כ הוציא אותה עם שן - זה שזוהי אולי אחת הפעולות הפרמיטיביות ביותר שעוד מתבצעות כך. נכון, יש הרדמה והיא מעולה, מאפשרת לא להרגיש בזמן אמת כלום, אבל העקירה עצמה, אותו דבר כמו מלפני מאות שנים. 

האמת שזה דיי מדהים לראות, בגוגל יש לא מעט תמונות ישנות כשמקלידים ancient tooth extraction:

שתי דוגמאות - 1. ממצרים העתיקה 2. ציור של צייר פלמיי מ1635
 

לא דומה? ויש עוד. ואגם אני נראתי בערך כך, רק עם כסא משוכלל ומוזיקה של אחה"צ ברדיו.. 

עכשיו כששתיהן בחוץ (ועדיין מתלבטים על התחתונות.. אני בהדחקה לגביהן) אני מוצאת את עצמי קוראת על שיני הבינה. לגבי השם שלהן, הרעיון הוא שהן צומחות בגיל הבינה, שזה בין 17-25. לא במקרה שלי ולא בטוחה שבימינו אלו השנים עליהן צריך להצביע כשנים תבונתיות ביותר.. 

בגדול זה הכל עניין של אבולוציה, הלסת נהייתה קטנה והשיניים קטנו אמנם אבל לא בפרופורציה. אז נתקענו עם מבנה צפוף בתוך הפה. או כמו שאמרתי לרופא שהציע להוציא את כולן, אני רק צריכה שיהיה לי שם בפנים קצת ספייס... 





יום ראשון, 5 ביוני 2016

בליינדיי 6.6 ומודעות, נקודת המבט שלי

זה בעצם פוסט על חברה שלי בת אל, ובגלל שאת גם קוראת את זה, סליחה שזה בגוף שלישי.. ותתקני חופשי. אנחנו חברות מאז התיכון והדבר הכי משותף שאני זוכרת מהימים ההם הוא שהיינו שומעות ביום ראשון 22:00 בלילה את ערן סבג ברדיו. ואפילו תכננו ללכת למופע שהוא עשה עם כיסא או עם שולחן איפשהו בתל אביב. גיקיות אמיתיות. נכון, היא ישבה תמיד מקדימה, ובטיולים היו מי שעזרו לה, אבל הקשר שלי איתה הסתכם בהקשבה אז לקות הראיה שלה לא העסיקה אותי. 

אחרי התיכון כולנו התפזרנו פחות או יותר אותו דבר ולא היה אז פייסבוק אז חלפו שנים ויום אחד באוטובוס ראיתי אותה ואיכשהו עלינו על זה שאנחנו גרות קרוב והקשר אט אט חודש. תכלס במבט לאחור כמו כל מיני קשרים שפתאום היו רלבנטים, הימים היפים שכל החברים שלי גרו בעיר. הייתה לה אז תוכנית ברדיו של האוניברסיטה - לא רואים ממטר שסביבה כבר דיברנו על העניין. אני גם הייתי יותר מודעת, אולי כבר מרפאה בעיסוק ממש, או בסוף לימודיי. ועכשיו במקום להקשיב עם בתאל לתוכנית, הקשבתי לה מדברת ברדיו. 

מפה לשם כמו כולם גם בת אל עברה לתל אביב ובהדרגה עזבה גם את העיר הגדולה וחזרה לפתח תקווה. למה זה חשוב? כי לגור בעיר קטנה זה הרבה יותר קשה. אם פה בירושלים היינו צוחקים עליה שהיא לא מתמצאת ברחובות (שנים לקח לי לחבר את הראיה להתמצאות..) אז המשאבים בעיר קטנה דלים בהרבה. אני לא יודעת אם בגלל זה הנושא עלה יותר בינינו או דווקא בגלל הנהייה שלי אחר נגישות אבל פתאום התחלנו לדבר על זה. באחד הקורסים של התואר השני הייתי צריכה לראיין אדם עם מגבלה. זו הייתה הזדמנות מצויינת בשבילי לשמוע את מה שהיא רוצה לספר לא כדרך אגב אלא בשיחה שמתמקדת בזה. והפעם בלי הרדיו. אולי אם חושבים על זה גם שם הרדיו או המוזיקה הייתה ברקע, ואפילו שביקשנו מהמלצר להחליש היא נכנסה להקלטה. 

דיברנו על כל מני דברים, ובשלב מסויים דיברנו על חברים. חברויות. וזו הייתה שיחה קשה. בשלב מסויים הפסקתי להיות נייטרלית בתוכה וכיביתי את ההקלטה והמשכנו פשוט לדבר. מצד אחד לגמרי הבנתי את החוויה הזו שאולי אנשים חברים שלה לא בגלל מי שהיא אלא בגלל המגבלה שלה, שלא נעים או משהו. ומצד שני הייתי אני, חברה דיי ותיקה כבר, מולה, שמעולם לא  חשבתי על זה. שבכנות, היתה תקופה שהיה לי נוח מאוד שיש לי חברה שגרה מטר ממני (ברד"ק 9, מעוז המסיבות דאז) ומספקת לי את הבסיס החברתי בתקופה שהיא הייתה מרובת חברים ואני הייתי דיי לבד בעיר הגדולה. והיו גם תקופות שהתרחקנו כי לא התאים, כי היא הייתה מעצבנת, כי תל אביב ירושלים, כי החיים. אני יכולה להגיד שזו חברות כמו כל חברות אחרת, אבל נכון, אולי אני מייפה. אולי היו ימים שנשארתי במקום ללכת, או מאמצים שעשינו כחבורה, כחברים. כאילו, ביום הולדת שלושים אשכרה יצאנו לגולה בפתח תקווה (גבע אלון אמנם אבל פתח תקווה..), באמת שלא הייתי עושה את זה בשביל אף אחד אחר.

אני חושבת שהשיחה ההיא הייתה פתח, בשבילי להבין, בשבילה להגיד. בשביל שתינו לראות, לאמץ נקודות מבט. כן כל מיני ביטויים "רואים" שכאלה. כשנכנסתי לתחום של הנגישות בצורה רשמית, כלומר התחלתי את הקורס של מורשי נגישות השירות (כתבתי על הבחינה שלי פעם, בשעה טובה כבר יש תעודות), אז מלא אנשים שהרצו לנו או בכלל שפתאום הכרתי הכירו אותה או להיפך ונהיו לנו מלא נושאים משותפים. בכלל, קורה לי לא מעט שאנשים אומרים לי, "כן, בת אל מור, מכירה אותה, מה חברה שלך? מאיפה?". אני עוד מחכה לפוסט שלה שהיא הבטיחה ממזמן שתעשה מההקלטה ההיא. היא כותבת הרבה יותר מעניין ממני ב- מה וזה כל מיני דברים. השנה  היא מתעסקת בבליינדיי שיהיה מחר, ואולי גם יהיה לה מה לומר שוב על ערן סבג.. 







יום ראשון, 22 במאי 2016

Grandpa Field - מה הוא היה אומר אם היה חי היום?

היום, פסח שני, היארצייט של סבא-רבא שלי, Granpa Field, שאם הוא היה יודע שהמציאו את הסמארטפון והפייסבוק הוא היה ממש מתבאס שהוא לא נמצא כבר בעולם הזה.

היה לו, לסבא האנגלי שלי, איזו ראיה לרחוק שהובילה אותו אי שם בתחילת שנות ה90 להקליט קלטות של עצמו ולשלוח לנו. לי יש אחת שהוא הביא לי להעביר כשהייתי שם בגיל 11, בבית בלידס. לא ידעתי מילה באנגלית והוא התאמץ מאוד שאגיד את כל המלים בצורה הנכונה. עד היום אני מסתובבת עם מבטא צפון אנגלי שעוזר לי לא פעם, במיוחד לרושם שני. 



Granpa Field 

הוא צירף שם קטע מוזיקלי של זמרת אופרה איטלקייה ואמר עליה "זוהי זמרת איטלקייה צעירה", באותה השנה היא כבר הייתה בערך בת 60 אבל מבחינתו היא עוד הייתה צעירה (הוא כבר היה דיי קרוב ל90).




בסוף הקלטת הוא מתנצל שההקלטה עצרה כי הקלטת השניה כנראה הגיעה לסופה. מה הוא היה חושב על האפשרויות שיש היום? אני רק יכולה לדמיין אותו מצלם, חותך קבצי אודיו, מכין קטעי יוטיוב לכל המשפחה, קצת כמו הדברים שאני עושה פה ושם..


יש לי המון גלויות שהוא שלח לנו עם הכתב המפורסם שלו. תמיד תמונות של לידס.

איזה הודעות ווטסאפ הוא היה יכול לשלוח אם הוא היה עכשיו. הוא היה הסבא הכי פעיל בקבוצה המשפחתית אם רק היה יכול. 

לאחרונה, גם בגלל הבלוג, יש לי כל מיני שיחות על הטוב והרע במדיות החדשות. בשביל הסבא הספציפי הזה הקידמה הגיעה קצת מאוחר מדי, אבל אני יכולה לדמיין איך הוא נהנה להסתכל עלינו מלמעלה ולהתפעל.