דור ה-מה הפעם?

אל ההרצאה "נקמתו של דור הקנגרו" הלכתי כי הנושא מאוד עניין אותי (טרם שמעתי את המינוח הזה לתיאור הדור שאני ממש נמצאת בקצה שלו מבחינת הגיל) אבל מעבר לזה משהו בבטן גרם לי להפוך עולמות ולסיים מטלות (ותודה לכל הנוגעים בדבר ובמיוחד להדס ודרור!) לפניו ולבוא. 
אותו דבר בבטן גרם לי לפני שנה בערך לעבור על כל החנויות ספרים בירושלים וללקט לי את ספריו של זיגמונט באומן, לאחר שבאופן אינטואיטיבי לגמרי וללא הכרות בכלל רכשתי את הספר שלו "תרבות בעולם נזיל" ונשבתי בקסם החשיבה של האיש הזה שעבר כמעט את כל המאה שעברה ואת הקצת של המאה שלנו. 
ואיזה פלא, ההתייחסות הראשונה בהרצאה הייתה לבאומן! פעם ראשונה שאני שומעת מישהו אחר מדבר עליו. ובהמשך עלה השם של קרלו שטרנגר שגם הספר שלו נח לו על המדף שלי עם הרבה סימונים. מיותר לציין שלא התחדש לי הרבה, אבל ממש לא נהנתי פחות, מה יותר חוויתי מלשמוע דברים שאני מחברת לי בראש נאמרים על במה ועם מצגת כה חיננית על ידי מישהו אחר שבסוף גם אומר שזה לא רק הוא אלא חבורה של אנשים. 

דור הקנגרו, הערב בנוקטורנו

אם את מישהו זה מעניין שפשוט יילך וישמע, מניחה שבדף של רוג'ום יופיעו פרטים. אני רוצה לציין שתי נקודות שאיתן יצאתי ואולי כמה דברים סביבן.
דבר ראשון נוגע לחיים בעולם משתנה. הוא הביא בהרצאה משפט מאוד חזק שכתבה ליאור בר טוב באיזה פרוייקט של YNET  (שוב, משהו שכבר קראתי ופתאום מופיע כציטוט) והיא אומרת כך - "עשינו בדיוק את כל מה שאמרתם וזה לא עובד. וזה לא עובד כי "קורסי ההכנה לחיים" שנתתם לנו מתאימים לחיים שכבר לא קיימים". זו מחשבה מטרידה מצד אחד, כי קשה מאוד להתחמק מזה שאנחנו חיים בעולם שמשתנה מאוד מהר, והוודאות פוחתת עם הזמן. מצד שני יש בהבנה הזו משהו מאוד מרגיע כי אם זה משהו כל כך גלובלי שקשור לסביבה החיצונית אז חייבים לעשות עם זה משהו, זה לא רק שלי וזה לא רנדומלי. במובן הזה הקריאה של בר טוב לבחון את "קורסי ההכנה לחיים" היא אמיתית ואפשרית. מה אנחנו מלמדים? מה אנחנו לומדים? ומאיפה? הן שאלות פרקטיות מאוד, עם אפשרות ליישום ושינוי. 

הדבר השני מתייחס למהפכה. אני לא אוהבת מהפכות. אני לא מאמינה במהפכות. עמדתי בהפגנה אחת במחאה החברתית ואני צועדת או יותר נכון צופה רק בצעדת ירושלים בסוכות כי להרים כיסאות ושולחנות לא מזיז כלום לדעתי. אני חושבת על זה פתאום שעשינו את זה בכיתה ט', הוצאנו את כל הכיסאות והשולחנות החוצה במחאה על משהו ולא יצא לנו מזה כלום רק נזיפות. אולי החוויה הזו הוציאה לי את הרוח לכל החיים. אולי החינוך האנגלי וצפיה בהמון סרטים על משפחת המלוכה. לא יודעת. לא מאמינה. שינויים מתהווים. צריך זמן בשביל שיקרה שינוי אמיתי. ובעיקר צריך אלטרנטיבה. ופתאום חן, המרצה, שמדבר במהפכנות, מתייחס אליה כאלטרנטיבה הפחות מקדמת. וכמובן מביא את באומן כהוכחה, או יותר נכון את דבריו של באומן. עוד חיזוק לאגו הפילוסופי שלי. 

תוך כדי כתיבת הפוסט הזה דיברתי עם אחותי (לכן אולי הוא לא קוהרנטי כי יש רווח של שעתיים פחות או יותר מאמצע של הפוסט) ומתוך השיחה עלה שהוא לא כל כך אמר את המילה קהילה, למרות שבסופו של דבר היא עולה כאלטרנטיבה (ובסרטון על הרוג'ום הוא דוקא כן מדבר על זה). הקהילה נותנת מענה אלטרנטיבי לצורךלהתקומם על עוולות, להתמודדות עם מצב של פגיעות, לחוסר הוודאות במחר. הקשרים שאנו יוצרים הרבה יותר חזקים וודאיים מתחומים אחרים בחיינו כמו עבודה, השכלה ומקצוע. גם מה שרוג'ום יוצרים הוא קהילה. קהילה חושבת קהילה יוצרת (אם הבנתי נכון את הקונספט כמובן). באומן אומר בהקשר של אי הוודאות - "האנשים כמהים היום לתחושה של קהילה בתקווה (המוטעית) שהיא תספק להם מחסה מהמהומה הגלובלית הגואה". קהילה לדעתי יכולה לייצר את המחסה אבל לא מתחייב שרק המבנה של הקהילה יספק אותו. באותה מידה הוא יכול לעורר מהומה, אבל היא כלי שבהחלט יכול להיות המענה. 

לא החלטתי עדיין אם רוג'ום מספיק מעניין אותי בשביל להיות באופן פעיל חלק, אבל אני שמחה לדעת שהם ישנם ושיש אנשים שמדברים בשפה (לו גם התיאורטית) שלי. ולו יחייה זיגמונט באומן עוד שנים רבות ויחכים את עולמנו

עם מה יצאתי מההופעה של ענת. כמה מלים על יצירה וחיבורים.

התלבטתי באיזה בלוג לכתוב את זה.. הפוסט הזה הוא חצי כאן וחצי כאן והוא אולי בכלל ייצא סיפור יותר מפוסט. 

בחוץ ירח מלא, תחילת חול המועד פסח. העיר שוממת ברובה, אנשים נוסעים, מטיילים. בדרך כלל יש מבקרים, אך השנה אנשים חוששים, יותר מדי מקומות חניה היו היום בשעת הצהריים במרכז העיר. לאור הירח חזרתי מה"צוללת הצהובה", הופעה של זמרת מקסימה שיצא לי שחיי יצטלבו בחייה לשעה לפני בערך שנתיים. אני חיפשתי שותפה לדירה הכי יפה בעיר, היא חשבה לעבור דירה. בסוף זה לא הסתדר אבל המפגש הותיר בי רושם עז וכששירים שלה התחילו לצוץ הקסם רק התעצם. היום זה השיר שהכי אהבתי, אבל כל פעם זה שיר אחר.. 

הופעה בכלל היא חוויה מאוד מיוחדת. במיוחד היום כשאפשר לשמוע הכל כמעט ביוטיוב או בבנדקמפ או בכל מיני אחרים. לשבת עם אנשים, חלקם מוכרים חלקם זרים גמורים, ולהקשיב יחד למשהו חד פעמי שקורה על הבמה. זו חוויה שמורכבת מכל כך הרבה חוויות וגורמים. סרט לדוגמה או שיר מוקלט הם תמיד אותו הדבר ורק אתה משתנה כל פעם. בהופעה גם האמן עצמו משתנה, והדינמיקה עם הקהל, או עם הנגנים או התאורן. וזה כל כך נכון התודות שיש בסוף כי כל אחד משפיע על התוצאה הסופית המתמשכת.

ללכת להופעות התחלתי מאוחר, בעיקר אחרי שסיימתי את הלימודים באוניברסיטה. פתאום היה לי ממש צורך בהופעות. והרבה מאוד מהן היו בצוללת, מין מקום שמצליח להכיל בתוכו כל מיני סוגים של דברים. ירמי קפלן שקופץ על השולחנות, ואפרת בן צור שלוקחת אותך לעולם קסום ומיוחד, ובמה מפוצצת בחברי הקולקטיב ורונה קינן שהיא פשוט מושלמת. ועוד הרבה מאוד, אלו רק דוגמאות ממה שאני הייתי, ורק כמה מעטות מביניהן.

בכל הופעה כזו, בין אם אני עם חברים ובין אם אני לבד, אני מצליחה למצוא את הרגעים שבהם אני מכונסת בחוויה ותמיד אני יוצאת עם תובנות פנימיות כאלו. וגם היום חשבתי לי שאני הולכת להופעה, שהרבה זמן חיכיתי לה, ואז אני אכתוב משהו מקסים ומתוק על ענת שהיא מתוקה אמיתית, ממש לא רק עטיפה, אלא מתיקות כנה ולא מתייפיפת. ואז תוך כדי ההופעה עלו בי כל כך הרבה תובנות שזה כבר בכלל הרבה יותר גדול. 

זה התחיל כשענת דיברה על היצירה. ובאופן יותר ספציפי על החיבור שלה ליצירה של האחיות ג'משיד. הן עלו לשיר איתה שני שירים והיא אמרה איך שזה מדהים שנוצרים החיבורים האלו, ושזה מופלא שאפשר להרגיש כלפי שיר של מישהו אחר שכאילו אתה כתבת אותו. ממש בהקשר שלהן אני הרגשתי את זה כששמעתי את השיר "ירושלים" והתחברתי אליו ממש כמו שהיא מתארת, כאילו שאני כתבתי אותו. 

השיר הזה מסתדר לי עם כל כך הרבה טקסטים שאני כתבתי וטקסטים שכתבו אחרים, ותחושות ורגשות. היצירה שלהן ממשיכה בעצם להתגלגל. היופי בשירים, מולחנים או שאינם, וביצירות שהן ניתנות לעיכול יחסית בקלות, הוא שיש להן השפעה שבסופו של דבר היא מאוד עמוקה. כשענת התחילה לשיר את השיר המפורסם "ניגון" (מפורסם כי הוא בפליליסט) תהיתי לעצמי אם זה לא עוול לשיר שהוא כל כך פופולארי עד שאתה לא בטוח אם הוא יפה או שהוא פשוט כל כך מוכר. בגלל ששמעתי אותו טרם היכנסו לפליליסט אני יכולה להעיד (שוב, לדעתי) שהוא באמת מאוד מיוחד. 

הקסם האמיתי של הערב היה החיבורים והיצירות בין האנשים השונים. אם בין ענת לאחיות ג'משיד, ואם בינה לבין המפיק המופלא שלה. את צח דרורי, או יותר נכון את היצירה שלו, אני מכירה כבר שנים רבות. יש לי כמה דיסקים, שניים נראה לי, ויש לו כמה וכמה שירים שאני נוהגת לשמוע שוב ושוב. החיבור ביניהם ריגש אותי מאוד וכשהם שרו את "סוסים", לבחירתה של ענת, התחזקה בי ההרגשה שיש משהו בעשיה המשותפת, בהדהוד הדו כיווני הזה שהוא פשוט חזק מאוד. 

בהקשר אחר באותו הנושא - לפני פחות משבוע הייתי בקבוצת BNI של חברה שלי אבישג. אבישג היא מעצבת פנים וBNI בפשטות זו קבוצת נטוורקינג עסקית. לעוד מידע יש להם אתר. זו קבוצה מאוד מעניינת ומיוחדת. אני הגעתי כאורחת עם עוד כמה אורחים. יש לכל המפגש מבנה מאוד ברור וממוקד שמתבסס על מה האנשים מציגים ועל הצגת התפוקות של השבוע האחרון. לכאורה היינו חושבים שיש פה משהו טכני, פונקציונלי והוא אכן כזה אבל מתוך הקשרים האלו אני כאורחת ראיתי בצורה מאוד בולטת את הקשר שנוצר ביניהם. יחסי קרבה, שותפות, שיח כנה, ושמחה בהצלחות האחד של השני. זו לא קבוצה שסתם מתכנסת, יש מטרה, אישית וקבוצתית-אישית שכל אחד יקבל ויתן לקבוצה והכי חשוב שיצליח בעסק שלו. המטרה המשותפת היא מאוד משמעותי בהקשר הזה כי היא מייצרת את הקשר. 

בעידן שלנו זה נורא נורא חשוב. המפגש האנושי הזה. היכולת ליצור מתוך שיתוף של אחר ולא סתם אחר, אחר שמשמעותי לי. אני מחוזקת עכשיו מהמלים שבשירים של ענת והחברים, ולא רק. נורא קל ליצור היום לבד, יש המון אמצעים ומרחב ואפשר ללמוד הרבה דברים לבד בבית מול היוטיוב. ומשהו ייצא מזה. אבל את השיקוי האמיתי שמייצר את הקסם אי אפשר להשיג לבד. יש שיר אחד של ענת שהיא אומרת שהיא שכחה להשאיר מקום עבורו לאהוב אותה. וזה כל כך מתחבר למציאות הזאת שלנו, שלפעמים אפשר הכל שכבר אין מקום להכנס. וזה כל כך חשוב, להשאיר איזה חוסר כדי שאחרים יכולים למלא. ושם נוצרת היצירה המיוחדת ביותר. 

באופן אישי אני מתעסקת הרבה עם הנושא הזה של היצירה. אני רוצה ליצור ואני יוצרת המון, תמיד. ויש משהו בי שלא מסופק אף פעם, ולא רציני מספיק. בזמן האחרון דברים קצת זזים, אני מייחסת את זה גם לההשתתפות שלי בפופ אפ סקול המגניב של פסטיבל פרינט סקרין (עוד אכתוב אודותיו בפירוט!) ובקצרה, שם יש לי אפשרות להתנסות בליצור יחד. דברים מגניבים ממש. וביחד.  

דוגמה לעבודה משותפת באחת הסדנאות. לא מגלה מה זה.. אעשה פוסט מסודר בהמשך

אבל לא רק, כמו בהופעות, יש הרבה גורמים. זה יכול להיות סרט שגורם לי לחשוב על דברים קצת אחרת ולפעול אחרת ממה שהייתי פועלת לפני שראיתי אותו. זה יכול להיות מפגש עם מישהו חדש שמשנה את החשיבה או מחזק חשיבה קיימת. לכל אחד ודבר יש חלק. ואני יוצרת הרבה קשרים בזמן האחרון.

יש משהו מופשט ומתעתע בקשרים האנושיים. אי אפשר לכמת אותם, לגעת בהם, לתפוס אותם. והיחסים האלו הם היצירה הכי מופלאה שיש. אולי זו התובנה הכי חשובה שיצאתי איתה מההופעה. שבסופו של דבר היחסים האנושיים הם הדבר שלשמו אנו יוצרים ושהוא החומר הכי משמעותי של היצירה באשר היא. התובנה הזו כל כך משמעותית לי אישית כי זה בעצם מה שאני עושה רוב שעות היום. יוצרת את הקשרים האלו, את היחסים. וברגע אחד דחפתי אותם לפרונט. 

זיגמונט באומן, התאורטיקן האהוב עליי כרגע, מדבר על כך שהיחסים והקשרים  במאה שלנו הופכים ונהיים נזילים יותר. זה נכון, קל יותר להיות לבד והרווח בין איש לאיש גדל. המוזיקה והיצירה בכלל מצליחות לעשות את החיבורים האלו.
אבל צריך לעזור להן.