אני מצלמת משמע אני רואה

כבר התפלספתי מוקדם יותר על הסלפי, וכעת הגיע הזמן להתייחס לדבר האמיתי - המצלמה שלי. בימים האחרונים חשבתי שהיא המצלמה שלי ז"ל אבל אתמול בדקתי אותה עם סוללות חדשות וכבר היום בבוקר צולמו בה כמה תמונות של השקדיה המופלאה שנמצאת בדיוק בדרך בין הבית שלי לאוטו שלי. 

תמונה מהצילום הבוקר, הרבה יותר איכותי מכל תמונות הסמארטפון שצולמו בשבועות האחרונים.. 

את המצלמה קניתי מתישהו באיזו שנה שבה באורח פלא רק עבדתי בלי להוציא אגורה שחוקה על לימודים וכדומה ולכן קניתי שני דברים יחסית יקרים (כלכלית) ומאוד יקרים (ללבי) - את המצלמה שהגיעה אחר כבוד לסניף הדאר בגבעת שאול בבית הדפוס לשם הלכתי בחרדת קודש כדי לאסוף אותה. ואת הגיטרה שלי המקסימה והמתוקה שנרכשה אחרי מחקר מקיף של האנשים המקסימים בספיר במדרחוב בערב יום הזיכרון. הגיטרה לא ממש נוגעת לעניין, אבל גם אותה צילמתי אז במצלמה. אמנם אני לא זוכרת את השנה אבל בוודאות זה היה בעידן טרום הסמארטפון, כך שצילמתי בה המון. 

אני חוזרת רגע אחורה למצלמות עם פלים. בשבת, עלעלתי יחד עם אחייניתי הקטנטונת באלבומים שלנו כשהיינו קטנים. באחד האלבומים הייתה תמונה של אמא שלי שבצד התמונה היה פס צהוב מתחלף לוורוד - כנראה התמונה האחרונה בסליל. האחיינית שלי ישר אמרה שזו קשת, והסברתי לה שהתמונה קצת מקולקלת. היא שאלה אותי למה? ולא ממש ידעתי איך להסביר לה. למה לסבך אותה עם קונספט של סליל עם ריבועים שבכל ריבוע בסוף מופיעה תמונה? זה נשמע כל כך מיושן ולא הגיוני.. 

דוגמה לסרט מצלמה (מהאתר Weheartit)

הסיפור העצוב שלי עם מושג הסליל התרחש בקיץ של כיתה ט'. לאחר מחנה סיירים, שבו הכרתי חברים וכמובן צילמתי מלא תמונות (פילם שלם!) הלכתי עם ההורים שלי לקניון בלב המפרץ. שם, בהתרגשות גדולה נכנסתי לחנות הצילום וביקשתי לפתח את הפילם. המוכרת, הטיפשה, שלפה את הסרט וטענה שהקצוות החתוכים לא יאפשרו לה להכניס אותו למכונה. לכן, שלפה את כולו וחשפה את התמונות היקרות לאור הנוראי של הקניון וכך הרסה לי את כל הזכרונות מהמחנה. כל כך התאכזבתי שישבתי שם על הרצפה בקניון ופשוט בכיתי. אני מניחה שמאז צילמתי ופיתחתי תמונות, ועם זאת תמיד היה בי החשש שהעמל שלי יירד לטימיון. ואז הומצאה המצלמה הדיגיטלית!
כמו כל דבר טכנולוגי כמעט הצילום הדיגיטלי מקורו בתכניות לחקר החלל. שאר הדברים הטכנולוגיים מתפתחים בשל צרכים צבאיים. מעטים מאוד הם הדברים שסתם התפתחו להם. בניגוד למעשה הצילום שהוא מרתק בעיניי, המידע על הרכב המצלמה או התפתחותה דיי משעממים ואחסוך את זה מכם, מי שבכל זאת מתעניין יש ערך יפה ומפורט בוויקיפדיה על צילום דיגיטלי. בשבילי כאמור הצילום הדיגיטלי היה בעיקר הידיעה שהתמונות שלי מוגנות ולא תלויות באחרים.
היום כשאני מחפשת תמונה, אני סורקת את התיקיות המרובות והמאוד לא מסודרות שלי. בדרך כלל אני יכולה לתארך את התמונה פשוט כי היא מתוארכת בקובץ ממנו היא בנויה. אם השקעתי והכנסתי אותה לאינסטגרם ופירטתי אז אני יכולה אפילו למקם אותה ולפעמים גם את מה שחשבתי עליה בזמן אמת.  בדף האינסטגרם שלי התחלתי לאחרונה לכתוב שירי הייקו קטנים לתמונות נבחרות. זה נחמד מאוד.
הסיבה לכל המחשבות האלו היא קבוצת הפייסבוק המגניבה של דוד שלי גדעון. גדעון הוא צלם חובב ומוכשר ביותר. אני מכירה את הילדים שלו מהתמונות בפייסבוק. בפעם הראשונה שראיתי אותם, הגדול כבר היה בן 10, הרגשתי שנאי כבר מכירה אותם וזה רק קצת מוזר שהם בתלת מימד. היום לואי כבר בר מצווה והוא חזר להיות דו מימד כראוי, בכל זאת הם גרים באנגליה. לקבוצה קוראים iShotThat Photography Challenge וזו קבוצה של צלמים, מי חובב יותר ומי פחות, שבכל חודש מעלים תמונות בנושא מסויים. החודש הנושא הוא - איך לא - אהבה וזו התמונה האחרונה ששמתי שם ממש היום (ולאנטיין וזה)

תמונה שהעלתי לקבוצה של הצילום + ההסבר שלי (קצת מעוך, אפשר לראות גם בפייס)

בסוף כל חודש נבחרות התמונות המובילות ויש גם אות כבוד בו זכיתי בחודש הקודם (!!). החוויה של להיות חלק מהקבוצה הזו היא עצומה. אין ציפיות גדולות כי זה לכייף (זוכים בכבוד), ועם זו יש חוויה של נראות, במיוחד כשמגיבים לך על תמונה. מעבר לזה, יש את ההתכווננות. בחודש שעבר ראיתי עננים בכל מקום, כי הנושא היה עננים. פריימים של עננים רדפו אותי, במובן החיובי, לאורך כל החודש.  ואני מתארת לי שהחוויה הזו, היא לא רק שלי, אלא גם של חלק נכבד מחברי הקבוצה ושוב זה מייצר שייכות. האנשים בקבוצה הם מכל העולם, וכבר היו דברים מעולם שבאוסטליה כבר הגיע החודש הבא וחבר העלה תמונה של אהבה כשאנחנו פה במזרח התיכון או באנגליה עוד חשבנו בעננות מרובה. וזו גם חוויה. וזה על קצה המזלג הגיג מתארך על צילום, צילום דיגיטלי וקבוצת הצילום הכי מגניבה בגלובוס. ולסיום, איך אם לא כמה מלים של הצלם המילולי הכי מוערך עליי, כותב על צילום ואהבה: 

...גם בגלויות היפות של עירנו
אנחנו נמצאים, אולי אי אפשר לראות אותנו, כי ישבנו בבית,או קטנים מדיי: הצילום נעשה ממטוס עובר. 

(יהודה עמיחי כמובן)

אם אני חוזרת לכותרת של הפוסט, הצילום בשבילי הוא אפשרות להתבוננות. אפשרות לשים את הדברים שתוך פריים ולהגיד משהו. לא סתם התחלתי להרחיב עם ההייקו, וגם קודם לכן כלאתי שירים בתוך התמונות. ויעידו על כך מקררים ולוחות מגנטיים של חבריי הפזורים בכל כנפי תבל (אין כמו להגיע לחברה באנגליה על הבוקר מטיסה מייגעת וכשהיא פותחת את המקרר כדי להביא לי לשתות לאתר שנה טובה ששלחתי לה ליד תמונות משפחתיות). לצלם זה לראות. ללחוץ ולכלוא את הרגע. צילום זו המחווה הכי גדולה לזמן ההווה. 

פרופיל הקהל (שלי?) קהל#1

לפני כמה רשומות גייסתי את בת אל לבקרה על הבלוג והיא שאלה אותי מי הקהל שלי.
עניתי לה שאין לי קהל מסויים אליו אני פונה ושהמטרה הראשונית היא כתיבה בשביל עצמי, בשביל לסדר לי את הדברים.
כלומר, יוצא שאני הקהל הראשוני, ואת, אתה , אתם - קהל (חשוב, אבל) משני.

מחשבה הובילה למחשבה ונוצר בי הרצון לכתוב על הנושא הזה, קהל.

ואז קרה הארוע הנוראי, בתיאטרון הבטקלאן בפריז ואחרי מספר ימי אלם אני רוצה לכתוב על הקהל ולהקדיש את זה באיזשהו אופן לקהל של ה"איגלס אוף דת' מטאל". 

יצאה רשומה שהיא אוסף של מחשבות על קהל ועל הקהל האלקטרוני.
מהו קהל? בגדול, על פי הערך בויקיפדיה, קהל הינו ציבור של אנשים המשתתפים בצורה זו או אחרת בהתרחשות כלשהי. 
קהל יכול להיות ספציפי ו/או קשור למקום מסויים.

לדוגמה, כל האנשים שהגיעו להופעה של כוורת בפארק בקיץ 2013.

קהל יכול להיות מכוון למשהו אבל לא להיות תלוי במקום כמו מאזיני 

רדיו המאזינים בקביעות לתוכנית ספציפית. לדוגמה כל האנשים 

שמאזינים ל"נותן בראש" של בן רד, או כל מנויי "הארץ". 

אם נוריד את מימד הזמן ניתן למנות את "קהל הקוראים" של סופר מסויים, או קהל מעריציו של מוזיקאי.

מה הופך ציבור לקהל? ההתכווננות המשותפת למשהו אחד.

ככזה, לקהל מאוחד יש כוח רב - דוגמה מקסימה ראינו לאחרונה כאשר בעיירה איטלקית ביקשו קהל מעריצי להקת ה"פו פייטרס" לעורר את הלהקה לבוא להופיע בעירם והפיקו את הדבר הבא.

1000 מוזיקאים שמבצעים את אחד השירים המפורסמים של הלהקה.

בתגובה שלח להם סולן הלהקה הודעה מצולמת באיטלקית ואמר שללא ספק הם יבואו.

מי הפעם הקהל?

רוג'ר סילברסטון כותב בספרו "מדוע ללמוד מדיה": 

"המודרנה אפשרה להבנות לעצנו טווח שלם של זהויות אשר מיועדות לקהלים שונים במצבים שונים, אך היא גם הולידה את הטענה שאפילו ממד בסיסי כל כך בזהות שלנו כמו המגדר הוא הצגתי"

סילברסטון אומר, במלים אחרות, את מה שאמר שייקספיר - כל העולם במה. הרשת מאפשרת לכל אחד להיות בעת ובעונה אחת צופה, בימאי ושחקן. לדבריו של סילברסטון ניתן ל"שחק" באופן שונה מול כל אחד, ואני מוסיפה, בכל מדיום. ניתן להיות, ואולי אף ראוי להיות חברותי בפייסבוק ומקצועי בלינקדין וסופר קריאטיבי בפינטרסט. 

שאלתי מקודם מי הוא הקהל, דייב גרוהל או אלף המוזיקאים. אני מרחיבה את השאלה, האם ייתכן שלקהל יש משמעות רחבה יותר ודו כיוונית? הרשתות החברתיות מאפשרות תקשורת הדדית, באינסטגרם לדוגמה, אני יכולה לעקוב אחרי מישהו מפורסם, עם חשבון רציני ובאותה המידה הוא יכול לעקוב אחרי. 

מקלוהן כותב בהקשר של עושר ועוני: 
כיום, בעידן האלקטרוני, העיר נאלץ להסתפק במידה רבה באותו הבידור ואפילו באותו המזון ובאותם כלי הרכב שאותם צורך האדם מן השורה"

בהקשר הזה אני חושבת שהמרחב הציבורי, האינטרנטי, מיישר קו באפשרות לחשיפה ותקשורת. הגבולות של מציג מול קהל מיטשטשים. 

מחשבה נוספת, שמתייחסת לטלויזיה בהקשר הזה - הריאליטי, שהופך את אפשרות של יחידים מחיי היום יום, אנשים מן השורה כפי שקרא להם מקלוהן, להיות "כוכבים" משפיע גם הוא על תפיסת היחיד במקום של קהל או איש במה. הריאליטי מאפשר לכל אחד לחצות את הקווים מתוך הקהל ולהיות מושא, מציג, כוכב לרגע או אף יותר.  

הריאליטי שאני הכי אוהבת... 

מחשבות נוספות על תפקידו של הקהל, שיתוף וחוכמת המונים בהמשך..