בענייני שיניים. ובינה.

סוף סוף, כשאני במצב שאני לא יכולה לדבר, יש לי זמן לשבת ולכתוב. 
למה יש לי את כל השפע הזה? כי עקרו לי שן בינה (פעם שניה!) 
ועדיף לא לדבר ולא לאכול עד יעבור זעם. 

בפעם הראשונה הייתי בלחץ וגם מאוד כאב לי לפני אז לא העמקתי בעניין אבל הפעם המחשבה - שעלתה לי לראש כשהרופא (המצויין) הכניס את הצבת או מה שזה לא יהיה לפה שלי וכמה רגעים אח"כ הוציא אותה עם שן - זה שזוהי אולי אחת הפעולות הפרמיטיביות ביותר שעוד מתבצעות כך. נכון, יש הרדמה והיא מעולה, מאפשרת לא להרגיש בזמן אמת כלום, אבל העקירה עצמה, אותו דבר כמו מלפני מאות שנים. 

האמת שזה דיי מדהים לראות, בגוגל יש לא מעט תמונות ישנות כשמקלידים ancient tooth extraction:

שתי דוגמאות - 1. ממצרים העתיקה 2. ציור של צייר פלמיי מ1635

 

לא דומה? ויש עוד. ואגם אני נראתי בערך כך, רק עם כסא משוכלל ומוזיקה של אחה"צ ברדיו.. 

עכשיו כששתיהן בחוץ (ועדיין מתלבטים על התחתונות.. אני בהדחקה לגביהן) אני מוצאת את עצמי קוראת על שיני הבינה. לגבי השם שלהן, הרעיון הוא שהן צומחות בגיל הבינה, שזה בין 17-25. לא במקרה שלי ולא בטוחה שבימינו אלו השנים עליהן צריך להצביע כשנים תבונתיות ביותר.. 

בגדול זה הכל עניין של אבולוציה, הלסת נהייתה קטנה והשיניים קטנו אמנם אבל לא בפרופורציה. אז נתקענו עם מבנה צפוף בתוך הפה. או כמו שאמרתי לרופא שהציע להוציא את כולן, אני רק צריכה שיהיה לי שם בפנים קצת ספייס... 

בליינדיי 6.6 ומודעות, נקודת המבט שלי

זה בעצם פוסט על חברה שלי בת אל, ובגלל שאת גם קוראת את זה, סליחה שזה בגוף שלישי.. ותתקני חופשי. אנחנו חברות מאז התיכון והדבר הכי משותף שאני זוכרת מהימים ההם הוא שהיינו שומעות ביום ראשון 22:00 בלילה את ערן סבג ברדיו. ואפילו תכננו ללכת למופע שהוא עשה עם כיסא או עם שולחן איפשהו בתל אביב. גיקיות אמיתיות. נכון, היא ישבה תמיד מקדימה, ובטיולים היו מי שעזרו לה, אבל הקשר שלי איתה הסתכם בהקשבה אז לקות הראיה שלה לא העסיקה אותי. 

אחרי התיכון כולנו התפזרנו פחות או יותר אותו דבר ולא היה אז פייסבוק אז חלפו שנים ויום אחד באוטובוס ראיתי אותה ואיכשהו עלינו על זה שאנחנו גרות קרוב והקשר אט אט חודש. תכלס במבט לאחור כמו כל מיני קשרים שפתאום היו רלבנטים, הימים היפים שכל החברים שלי גרו בעיר. הייתה לה אז תוכנית ברדיו של האוניברסיטה - לא רואים ממטר שסביבה כבר דיברנו על העניין. אני גם הייתי יותר מודעת, אולי כבר מרפאה בעיסוק ממש, או בסוף לימודיי. ועכשיו במקום להקשיב עם בתאל לתוכנית, הקשבתי לה מדברת ברדיו. 

מפה לשם כמו כולם גם בת אל עברה לתל אביב ובהדרגה עזבה גם את העיר הגדולה וחזרה לפתח תקווה. למה זה חשוב? כי לגור בעיר קטנה זה הרבה יותר קשה. אם פה בירושלים היינו צוחקים עליה שהיא לא מתמצאת ברחובות (שנים לקח לי לחבר את הראיה להתמצאות..) אז המשאבים בעיר קטנה דלים בהרבה. אני לא יודעת אם בגלל זה הנושא עלה יותר בינינו או דווקא בגלל הנהייה שלי אחר נגישות אבל פתאום התחלנו לדבר על זה. באחד הקורסים של התואר השני הייתי צריכה לראיין אדם עם מגבלה. זו הייתה הזדמנות מצויינת בשבילי לשמוע את מה שהיא רוצה לספר לא כדרך אגב אלא בשיחה שמתמקדת בזה. והפעם בלי הרדיו. אולי אם חושבים על זה גם שם הרדיו או המוזיקה הייתה ברקע, ואפילו שביקשנו מהמלצר להחליש היא נכנסה להקלטה. 

דיברנו על כל מני דברים, ובשלב מסויים דיברנו על חברים. חברויות. וזו הייתה שיחה קשה. בשלב מסויים הפסקתי להיות נייטרלית בתוכה וכיביתי את ההקלטה והמשכנו פשוט לדבר. מצד אחד לגמרי הבנתי את החוויה הזו שאולי אנשים חברים שלה לא בגלל מי שהיא אלא בגלל המגבלה שלה, שלא נעים או משהו. ומצד שני הייתי אני, חברה דיי ותיקה כבר, מולה, שמעולם לא  חשבתי על זה. שבכנות, היתה תקופה שהיה לי נוח מאוד שיש לי חברה שגרה מטר ממני (ברד"ק 9, מעוז המסיבות דאז) ומספקת לי את הבסיס החברתי בתקופה שהיא הייתה מרובת חברים ואני הייתי דיי לבד בעיר הגדולה. והיו גם תקופות שהתרחקנו כי לא התאים, כי היא הייתה מעצבנת, כי תל אביב ירושלים, כי החיים. אני יכולה להגיד שזו חברות כמו כל חברות אחרת, אבל נכון, אולי אני מייפה. אולי היו ימים שנשארתי במקום ללכת, או מאמצים שעשינו כחבורה, כחברים. כאילו, ביום הולדת שלושים אשכרה יצאנו לגולה בפתח תקווה (גבע אלון אמנם אבל פתח תקווה..), באמת שלא הייתי עושה את זה בשביל אף אחד אחר.

אני חושבת שהשיחה ההיא הייתה פתח, בשבילי להבין, בשבילה להגיד. בשביל שתינו לראות, לאמץ נקודות מבט. כן כל מיני ביטויים "רואים" שכאלה. כשנכנסתי לתחום של הנגישות בצורה רשמית, כלומר התחלתי את הקורס של מורשי נגישות השירות (כתבתי על הבחינה שלי פעם, בשעה טובה כבר יש תעודות), אז מלא אנשים שהרצו לנו או בכלל שפתאום הכרתי הכירו אותה או להיפך ונהיו לנו מלא נושאים משותפים. בכלל, קורה לי לא מעט שאנשים אומרים לי, "כן, בת אל מור, מכירה אותה, מה חברה שלך? מאיפה?". אני עוד מחכה לפוסט שלה שהיא הבטיחה ממזמן שתעשה מההקלטה ההיא. היא כותבת הרבה יותר מעניין ממני ב- מה וזה כל מיני דברים. השנה  היא מתעסקת בבליינדיי שיהיה מחר, ואולי גם יהיה לה מה לומר שוב על ערן סבג.. 

Grandpa Field - מה הוא היה אומר אם היה חי היום?

היום, פסח שני, היארצייט של סבא-רבא שלי, Granpa Field, שאם הוא היה יודע שהמציאו את הסמארטפון והפייסבוק הוא היה ממש מתבאס שהוא לא נמצא כבר בעולם הזה.

היה לו, לסבא האנגלי שלי, איזו ראיה לרחוק שהובילה אותו אי שם בתחילת שנות ה90 להקליט קלטות של עצמו ולשלוח לנו. לי יש אחת שהוא הביא לי להעביר כשהייתי שם בגיל 11, בבית בלידס. לא ידעתי מילה באנגלית והוא התאמץ מאוד שאגיד את כל המלים בצורה הנכונה. עד היום אני מסתובבת עם מבטא צפון אנגלי שעוזר לי לא פעם, במיוחד לרושם שני. 

Granpa Field 

הוא צירף שם קטע מוזיקלי של זמרת אופרה איטלקייה ואמר עליה "זוהי זמרת איטלקייה צעירה", באותה השנה היא כבר הייתה בערך בת 60 אבל מבחינתו היא עוד הייתה צעירה (הוא כבר היה דיי קרוב ל90).



בסוף הקלטת הוא מתנצל שההקלטה עצרה כי הקלטת השניה כנראה הגיעה לסופה. מה הוא היה חושב על האפשרויות שיש היום? אני רק יכולה לדמיין אותו מצלם, חותך קבצי אודיו, מכין קטעי יוטיוב לכל המשפחה, קצת כמו הדברים שאני עושה פה ושם..

יש לי המון גלויות שהוא שלח לנו עם הכתב המפורסם שלו. תמיד תמונות של לידס.

איזה הודעות ווטסאפ הוא היה יכול לשלוח אם הוא היה עכשיו. הוא היה הסבא הכי פעיל בקבוצה המשפחתית אם רק היה יכול. 

לאחרונה, גם בגלל הבלוג, יש לי כל מיני שיחות על הטוב והרע במדיות החדשות. בשביל הסבא הספציפי הזה הקידמה הגיעה קצת מאוחר מדי, אבל אני יכולה לדמיין איך הוא נהנה להסתכל עלינו מלמעלה ולהתפעל. 

שינויים - מה למדתי כשהרכב היה במוסך בשבוע האחרון.

לפני שבוע בדיוק עשיתי ביביסיטר על האחיינים שישנו ממש טוב ואפשרו לי לקרוא מאמר שלם לפני שההורים שלהם חזרו מבר מצווה. התוכנית הייתה שבבוקר אני שותה קפה עם חברה, הולכת למוסך, לוקחת את האוטו לשטיפה ב25 שקלים (בית שמש, בכל זאת, מייתרונות הפרבר) עושה טסט אולי אפילו ונוסעת לי לדרכי. רצה הגורל (והרכב) והחלק של המוסך התפרש לו לכמעט שבוע.
השבוע הזה החזיר אותי שלוש וחצי שנים אחורה לימים בהם כל הניידות שלי הייתה מבוססת תחבורה ציבורית. אבל בערך, כי הרבה דברים השתנו וסך הכל גם אני השתנתי, אני נהגת היום ואז הייתי לפעמים נוהגת. כל העניין הזה התחבר מאוד יפה ליחידה על שינוי שהעברתי השבוע. באחת השקופיות הראשונות שמתי את התמונה עם המשפט הבא:

אדם לא יכול להכנס לאותו הנהר פעמיים,
כיוון שהנהר אינו אותו הנהר והאדם אינו אותו האדם.
~הרקליטוס

הפתיע אותי שאנשים לא הכירו את המשפט הזה, כבר השתמשתי בו באחד הפוסטים, אבל אני מתפלספת כל הזמן.. ביחידה הזו אני מדברת על מעגל השינוי ושימוש בעקרונותיו בהתערבות ובכלל על ההתייחסות לשינויים. אני מאוד אוהבת את הנושא הזה וכל הזמן מוצאת דברים להרחיב במצגת הזו. השנה מצאתי שני ספרים מהם הוספתי. את הראשון מצאתי בתחנת הקריאה בפארק המסילה, מיזם נחמד ממש בפארק המסילה היחסית חדש ברחוב הרכבת, שם הציבו שתי תחנות אוטובוס שנבנו כמדפי ספרים וזוהי בעצם ספריה מתחלפת שאנשים מביאים ולוקחים ממנה ספרים. אני מצאתי את הספר "שינוי" שיצא לאור ב1979 על ידי שלושה כותבים, תרפיסטים אמריקאיים שלקחו את נושא השינוי ברצינות ותקפו אותו בצורה חדשנית לתקופה בה הם פעלו. כך כתב עליהם מילטון אריקסון בהקדמה לספר "סופסוף נמצא מישהו שטיפל ברצינות - המחברים בספר זה - בנושא השינוי עצמו: הן איך שינוי מתרחש באופן ספונטאני והן איך אפשר ליזום ולבצע שינוי." 

מימין - הספר שינוי, משמאל כוס הקפה שגרמה לי להתאהב

לקחתי מהספר כמה וכמה רעיונות, ואפילו תרגיל. ואז בסוף השבוע קראתי ספר חדש, של פסיכולוגית ישראלית שמדבר על השפעת החושים על ההתנהגות שלנו. הספר היה מעניין אבל לא ממש חידש לי כמרפאה בעיסוק. על פניו אין קשר בין שני הספרים ומעניין היה למצוא את אותו התרגיל שבחרתי להוסיף למצגת בספר השני! כמובן ש35 השנים שמפרידות בין שני הספרים ניכרות, בעיקר בכך שבחדש יש יותר ביסוס מחקרי כי נעשו מחקרים, והגישה החדשנית של הראשונים, כבר יותר מקובלת, אך גם בספר השני האטמוספירה היא של חדשנות, של שינוי מחשבתי. 

העולם משתנה, אנחנו משתנים. יש פחד משינוי ובצידו רצון להיות משנים, מגלי עולם, חדשניים. אנחנו רוצים לשלוט בשינויים שמתרחשים אבל לרוב אנחנו לא, הם קורים כל הזמן במיוחד בתקופה הזו שהכל כל כך דינאמי ואפשרי. 

חיפשתי הרצאה טובה של טד שיכולה לעזור להתמודד עם הנושא, ומצאתי את דן פינק, כפי שהוא מתאר את עצמו - כמעט עורך דין, אמריקאי, מאמין בכלכלה האמריקאית וכו וכו. הוא מדבר על מוטיבציה, וחיזוקים, ועל עולם העבודה המשתנה שלנו. והוא פשוט מרתק, שמעתי את ההרצאה פעמיים ונסחפתי איתו לגמרי. 

הוא מדבר על עולם עבודה אחר לגמרי ממה שאנחנו מכירים. כזה שעובד כמו בגוגל ובחברות חדשניות אחרות. שאנשים בעצם מונעים מהרבה יותר מרכיבים מאשר רק השכר. לפני הרבה זמן נתקלתי בסרטון הזה שעליו בעצם רציתי לעשות את הדוקטורט שלי.. הכותרת שלו היא כמה כסף נצטרך כדי לשרוד?
אני זוכרת משפט אחד שנחקק בי - אחד המרואיינים אמר משהו כמו - רק דיור עוד אי אפשר לבנות בקוד פתוח.

כשחזרתי אחורה בזמן הרכב שלי עשה שעות במוסך, חזרתי לספר הספרים שלי (להבין את המדיה כמובן) ובדקתי מה מקלוהן אומר על מכוניות. וכך הוא מסכם את הפרק בנושא - "בקיצור, המכונית עיצבה מחדש כמעט את כל המרחבים שמאחדים ומבדלים את האדם, והיא תמשיך כך עוד עשור שנים. ואז יתגלה היורש האלקטרוני של המכונית." הוא היה קצת אופטימי, בשנות השבעים עוד נסעו פה במכוניות וכעת כשהמכונית שלי חונה ליד הבית אני לא רואה צורך בחלופה. אבל העתיד עוד יפתיע אותנו! 

ואגב הפתעות עתידניות. אם הגעתם עד לכאן קחו עוד כמה דקות לראות את הקסם הזה, חתומים עליו חברה' ישראלים, וניה היימן וגל מוג'ה (כבוד!) שגם אותם רובוט לא יכול להחליף: 

על רעש ועל שקט ומשורר

הרבה זמן שאני מתכננת לצלם את שני הספרים האלה יחד ולהתייחס אליהם. 

הספר "שקט", שכתבה סוזן קיין לצד הספר "רעש", שכתב יעקב בורק

לפני הרבה שנים רכשתי את "רעש", באינטואיציה של תולעת ספרים. כמו כל ספריו של בורק הספר פותח את הראש למלא מחשבות ורעיונות על העולם החברתי כלכלי שאנו חיים בו ברמה הכי פשוטה ונגישה לקורא ועוד. בתקופה שאחרי קריאת הספר העברתי אותו כל הזמן לאנשים לקרוא אבל גם דרשתי אותו בחזרה והוא עודנו מככב בערימות הספרים שלי. 

בתוך הכריכה, כתבתי בכתב ידי המזעזע את השיר "עכשיו ברעש" של יהודה עמיחי (שחוגגים לו אתמול יומולדת). וזה הבית הראשון: 

עכשיו ברעש לפני הדממה

אני יכול להגיד לך את הדברים, 

אשר בדממה לפני הרעש לא אמרתי, 

כי היו שומעים אותנו ומגלים את המחבוא. 

את ההמשך ניתן למצוא בספר הנושא את שם השיר - עכשיו ברעש, אותו קיבלתי בגיל 17 לפי הפתק שהדביקה עליו חברה, יהודה עמיחי נפטר כמה חודשים אחר כך. מיכל, שקנתה לי את הספר בשבוע הספר בבאר שבע דאז, כתבה בפירוט את כל תהליך הקניה של ספר שירה כשאין לה מושג מה היא אמורה לקנות. יצא שהיא קנתה לי את הספר הכי לא אופייני שלו שזה הדבר הכי מעניין וייחודי שיש לי.

כמה שנים אחרי ההתלהבות שלי מ"רעש" ראיתי את הרצאת הטד הזו, של סוזן קיין: 

אני חושבת שלא אהיה דרמטית מדיי כשאומר את הדבר הדרמטי הבא - ההרצאה הזו שינתה לגמרי את התפיסה העצמית שלי. קיין מתחילה ומתארת את עצמה ואת משפחתה שיושבים בסלון וקוראים ספרים. בהמשך היא מספרת על היותה אדם מופנם ושעל אף הנטיה הטבעית שלה היא עוסקת במקצוע שדורש הרבה מוחצנות ו - שימו לב - נותנת הרצאה בטד, אליה התאמנה משהו כמו שנה כדי להרגיש בנוח. שווה צפיה. אני פשוט הזדהתי לחלוטין. פתאום הבנתי כל מיני דברים על עצמי שתליתי בכל מיני דברים אחרים.

ההרצאה סיכמה את יציאת הספר שלה שבהמשך תורגם לעברית עם הכותר - "שקט - כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר". ההרצאה והספר מנתחים בצורה נפלאה את האנשים המופנמים ואלו המוחצנים, את יחס החברה ואת יחסי הגומלין בין אלו לאלו. היא נותנת לגיטימציה לצורך להיות לבד ומובחן ולאו דווקא פעיל וחברותי על מנת ליצור או להיות יצירתי בלי לבטל כל אחת מהדרכים עבור כל אחד מסוגי האנשים. כמו הרבה דברים גם כאן היא מדברת על רצף, ועל שימוש נכון במשאבים השונים. 

השבוע היו לי מספר מפגשים חברתיים גדולים שאני יודעת שלוקחים ממני הרבה מאוד משאבים. ונהנתי מהם מאוד ובשקט בשקט גם סבלתי מחלקים מסויימים אבל החזקתי ראש וצלחתי את כל המשימות החברתיות. ובאחד הערבים, יחד עם תמונה, כתבתי את השיר הזה:

הרחש המוכר, השקט, בתוך עולם מלא ברעשים יכול להיות כל מיני דברים. בשבילי שירה והשירים של עמיחי בפרט היו לי לאורך השנים המלווה המוכר שמרגיע ומחבר. לאט לאט נוספו חדשים, הכי חדשה (והיא בעצם ישנה) זו אריאלה הרן הכהן המקסימה שגיליתי לאחרונה ומצאתי ספר שירים שלה. הרחש יכול להיות אדם מוכר, או מקום. כל אדם והרחש שלו. והשקט. לכל אחד המקום השקט והבטוח שלו. והרעש שמפריע או מעורר אותו. והמשורר שנוגע בליבו. 

עוד קצת על מוזיקה. ומוח.

בימים האחרונים כתבתי על כמה דברים שקשורים למוזיקה. על פרינסס שואו, על הופעות ויצירה. אז נזכרתי בעבודה המהממת הזו שהכנתי בקורס מוח קוגניציה ובריאות לפני כמה שנים. הקורס שהכי אהבתי, והעבודה הכי משמעותית אולי שעשיתי באיזשהו תואר, כי יכלתי לבחור איזה נושא שבא לי. בחרתי כאמור במוזיקה ולמשך סמסטר בערך חקרתי את הנושא הזה מכל מיני כיוונים, כולל להשיג איזה ספר שהיה רק באיזו ספריה, אולי של בר אילן, ולגייס בשביל זה את כל החברים שלי. מסתבר שיש כמה נוירופסיכולוגים שהם גם מוזיקאיים במידה זו אחרת וחקרו את ההקשר של המוזיקה והמוח. בקיצור תלחצו פליי, ואז רווח כדי לקדם את המצגת.

עם מה יצאתי מההופעה של ענת. כמה מלים על יצירה וחיבורים.

התלבטתי באיזה בלוג לכתוב את זה.. הפוסט הזה הוא חצי כאן וחצי כאן והוא אולי בכלל ייצא סיפור יותר מפוסט. 

בחוץ ירח מלא, תחילת חול המועד פסח. העיר שוממת ברובה, אנשים נוסעים, מטיילים. בדרך כלל יש מבקרים, אך השנה אנשים חוששים, יותר מדי מקומות חניה היו היום בשעת הצהריים במרכז העיר. לאור הירח חזרתי מה"צוללת הצהובה", הופעה של זמרת מקסימה שיצא לי שחיי יצטלבו בחייה לשעה לפני בערך שנתיים. אני חיפשתי שותפה לדירה הכי יפה בעיר, היא חשבה לעבור דירה. בסוף זה לא הסתדר אבל המפגש הותיר בי רושם עז וכששירים שלה התחילו לצוץ הקסם רק התעצם. היום זה השיר שהכי אהבתי, אבל כל פעם זה שיר אחר.. 

הופעה בכלל היא חוויה מאוד מיוחדת. במיוחד היום כשאפשר לשמוע הכל כמעט ביוטיוב או בבנדקמפ או בכל מיני אחרים. לשבת עם אנשים, חלקם מוכרים חלקם זרים גמורים, ולהקשיב יחד למשהו חד פעמי שקורה על הבמה. זו חוויה שמורכבת מכל כך הרבה חוויות וגורמים. סרט לדוגמה או שיר מוקלט הם תמיד אותו הדבר ורק אתה משתנה כל פעם. בהופעה גם האמן עצמו משתנה, והדינמיקה עם הקהל, או עם הנגנים או התאורן. וזה כל כך נכון התודות שיש בסוף כי כל אחד משפיע על התוצאה הסופית המתמשכת.

ללכת להופעות התחלתי מאוחר, בעיקר אחרי שסיימתי את הלימודים באוניברסיטה. פתאום היה לי ממש צורך בהופעות. והרבה מאוד מהן היו בצוללת, מין מקום שמצליח להכיל בתוכו כל מיני סוגים של דברים. ירמי קפלן שקופץ על השולחנות, ואפרת בן צור שלוקחת אותך לעולם קסום ומיוחד, ובמה מפוצצת בחברי הקולקטיב ורונה קינן שהיא פשוט מושלמת. ועוד הרבה מאוד, אלו רק דוגמאות ממה שאני הייתי, ורק כמה מעטות מביניהן.

בכל הופעה כזו, בין אם אני עם חברים ובין אם אני לבד, אני מצליחה למצוא את הרגעים שבהם אני מכונסת בחוויה ותמיד אני יוצאת עם תובנות פנימיות כאלו. וגם היום חשבתי לי שאני הולכת להופעה, שהרבה זמן חיכיתי לה, ואז אני אכתוב משהו מקסים ומתוק על ענת שהיא מתוקה אמיתית, ממש לא רק עטיפה, אלא מתיקות כנה ולא מתייפיפת. ואז תוך כדי ההופעה עלו בי כל כך הרבה תובנות שזה כבר בכלל הרבה יותר גדול. 

זה התחיל כשענת דיברה על היצירה. ובאופן יותר ספציפי על החיבור שלה ליצירה של האחיות ג'משיד. הן עלו לשיר איתה שני שירים והיא אמרה איך שזה מדהים שנוצרים החיבורים האלו, ושזה מופלא שאפשר להרגיש כלפי שיר של מישהו אחר שכאילו אתה כתבת אותו. ממש בהקשר שלהן אני הרגשתי את זה כששמעתי את השיר "ירושלים" והתחברתי אליו ממש כמו שהיא מתארת, כאילו שאני כתבתי אותו. 

השיר הזה מסתדר לי עם כל כך הרבה טקסטים שאני כתבתי וטקסטים שכתבו אחרים, ותחושות ורגשות. היצירה שלהן ממשיכה בעצם להתגלגל. היופי בשירים, מולחנים או שאינם, וביצירות שהן ניתנות לעיכול יחסית בקלות, הוא שיש להן השפעה שבסופו של דבר היא מאוד עמוקה. כשענת התחילה לשיר את השיר המפורסם "ניגון" (מפורסם כי הוא בפליליסט) תהיתי לעצמי אם זה לא עוול לשיר שהוא כל כך פופולארי עד שאתה לא בטוח אם הוא יפה או שהוא פשוט כל כך מוכר. בגלל ששמעתי אותו טרם היכנסו לפליליסט אני יכולה להעיד (שוב, לדעתי) שהוא באמת מאוד מיוחד. 

הקסם האמיתי של הערב היה החיבורים והיצירות בין האנשים השונים. אם בין ענת לאחיות ג'משיד, ואם בינה לבין המפיק המופלא שלה. את צח דרורי, או יותר נכון את היצירה שלו, אני מכירה כבר שנים רבות. יש לי כמה דיסקים, שניים נראה לי, ויש לו כמה וכמה שירים שאני נוהגת לשמוע שוב ושוב. החיבור ביניהם ריגש אותי מאוד וכשהם שרו את "סוסים", לבחירתה של ענת, התחזקה בי ההרגשה שיש משהו בעשיה המשותפת, בהדהוד הדו כיווני הזה שהוא פשוט חזק מאוד. 

בהקשר אחר באותו הנושא - לפני פחות משבוע הייתי בקבוצת BNI של חברה שלי אבישג. אבישג היא מעצבת פנים וBNI בפשטות זו קבוצת נטוורקינג עסקית. לעוד מידע יש להם אתר. זו קבוצה מאוד מעניינת ומיוחדת. אני הגעתי כאורחת עם עוד כמה אורחים. יש לכל המפגש מבנה מאוד ברור וממוקד שמתבסס על מה האנשים מציגים ועל הצגת התפוקות של השבוע האחרון. לכאורה היינו חושבים שיש פה משהו טכני, פונקציונלי והוא אכן כזה אבל מתוך הקשרים האלו אני כאורחת ראיתי בצורה מאוד בולטת את הקשר שנוצר ביניהם. יחסי קרבה, שותפות, שיח כנה, ושמחה בהצלחות האחד של השני. זו לא קבוצה שסתם מתכנסת, יש מטרה, אישית וקבוצתית-אישית שכל אחד יקבל ויתן לקבוצה והכי חשוב שיצליח בעסק שלו. המטרה המשותפת היא מאוד משמעותי בהקשר הזה כי היא מייצרת את הקשר. 

בעידן שלנו זה נורא נורא חשוב. המפגש האנושי הזה. היכולת ליצור מתוך שיתוף של אחר ולא סתם אחר, אחר שמשמעותי לי. אני מחוזקת עכשיו מהמלים שבשירים של ענת והחברים, ולא רק. נורא קל ליצור היום לבד, יש המון אמצעים ומרחב ואפשר ללמוד הרבה דברים לבד בבית מול היוטיוב. ומשהו ייצא מזה. אבל את השיקוי האמיתי שמייצר את הקסם אי אפשר להשיג לבד. יש שיר אחד של ענת שהיא אומרת שהיא שכחה להשאיר מקום עבורו לאהוב אותה. וזה כל כך מתחבר למציאות הזאת שלנו, שלפעמים אפשר הכל שכבר אין מקום להכנס. וזה כל כך חשוב, להשאיר איזה חוסר כדי שאחרים יכולים למלא. ושם נוצרת היצירה המיוחדת ביותר. 

באופן אישי אני מתעסקת הרבה עם הנושא הזה של היצירה. אני רוצה ליצור ואני יוצרת המון, תמיד. ויש משהו בי שלא מסופק אף פעם, ולא רציני מספיק. בזמן האחרון דברים קצת זזים, אני מייחסת את זה גם לההשתתפות שלי בפופ אפ סקול המגניב של פסטיבל פרינט סקרין (עוד אכתוב אודותיו בפירוט!) ובקצרה, שם יש לי אפשרות להתנסות בליצור יחד. דברים מגניבים ממש. וביחד.  

דוגמה לעבודה משותפת באחת הסדנאות. לא מגלה מה זה.. אעשה פוסט מסודר בהמשך

אבל לא רק, כמו בהופעות, יש הרבה גורמים. זה יכול להיות סרט שגורם לי לחשוב על דברים קצת אחרת ולפעול אחרת ממה שהייתי פועלת לפני שראיתי אותו. זה יכול להיות מפגש עם מישהו חדש שמשנה את החשיבה או מחזק חשיבה קיימת. לכל אחד ודבר יש חלק. ואני יוצרת הרבה קשרים בזמן האחרון.

יש משהו מופשט ומתעתע בקשרים האנושיים. אי אפשר לכמת אותם, לגעת בהם, לתפוס אותם. והיחסים האלו הם היצירה הכי מופלאה שיש. אולי זו התובנה הכי חשובה שיצאתי איתה מההופעה. שבסופו של דבר היחסים האנושיים הם הדבר שלשמו אנו יוצרים ושהוא החומר הכי משמעותי של היצירה באשר היא. התובנה הזו כל כך משמעותית לי אישית כי זה בעצם מה שאני עושה רוב שעות היום. יוצרת את הקשרים האלו, את היחסים. וברגע אחד דחפתי אותם לפרונט. 

זיגמונט באומן, התאורטיקן האהוב עליי כרגע, מדבר על כך שהיחסים והקשרים  במאה שלנו הופכים ונהיים נזילים יותר. זה נכון, קל יותר להיות לבד והרווח בין איש לאיש גדל. המוזיקה והיצירה בכלל מצליחות לעשות את החיבורים האלו.
אבל צריך לעזור להן.