שנה אני מסתובבת עם הפוסט הזה בראש. לפני שנה לא היה לי בכלל בלוג, ולא ידעתי איפה ומה לכתוב אבל הלב כתב וידעתי שמתישהו אשב ואכתוב, כי אי אפשר שלא. והשבת זה שנה, ובאיזשהו בית כנסת יזרקו סוכריות כי החיים ממשיכים.
לפני שנה נפטר אורי אורבך ובתגובה לקחתי את הרכב ואת אמא שלי ונסענו לבית העלמין במודיעין. כבר בדרך ראינו את המכוניות שחונות בצד הכביש וחברנו לאנשים שהלכו לאיזשהו כיוון שמישהו אמר ששם עובר אוטובוס. אורבך סידר לנו מסע נטיעות מאוחר, שכלל מגוון רחב של גילאים ופרצופים. החוויה הייתה מאוד דומה לחלק של הניווטים במחנה סיירים, אף אחד לא ממש יודע לנווט אבל הולכים ביחד ולא משנה לאן הגעתם, בסוף מגיע איזה אוטובוס ואוסף את כולם.
בתכלס בלוויה לא שמעתי כלום, וזה לא היה משנה כי באתי בשביל לבוא ולהיות חלק. בהמשך אותו הערב שמעתי את ההספדים ובהמשך בלעתי פוסטים אחרי פוסטים ותוכניות רדיו וכולי. חזרתי היום לכתבה אחת שמסכמת יפה כמה נקודות.
ברמת עיבוד האבל הקריאה והשמיעה מאוד עוזרים לביסוס החוויה האישית. אני זוכרת ששמעתי את ההספד של עמית סגל ואמרתי לעצמי - הוא מדבר בשמי. הוא מתאר במדויק את ההשפעה עלי כילדה. ברור לי שיש עוד המוני ילדים שגדלו והיו לאנשים שהבסיס שלהם, כמוני, נגוע בתחושת השייכות הכל כך לא טריוויאלית הזו שהטמיע בנו אורי אורבך.
שייכות זה שם המשחק. ילד שיש לו ספרים שהילדים נראים כמוהו ושהנושאים קשורים לחייו גדל עם תחושת שייכות. ילדה שיש לה עיתון נוער אליו היא יכולה לשלוח דעות או כתבות מרגישה חלק ממשהו.וכשאתה שייך אתה קיים. פשוט כך. כמובן שחוויות אלו מוצאות את פירושן כאן ממרומי גילי הלא צעיר וספוגות באלפי חוויות אחרות, אבל ללא ספק חווית התקשורת כחלק מחיי כללה את אותיות.
מעולם לא כתבתי לאותיות, אבל בלעתי כל מילה. העיתון שהגיע לבית בשבילנו הילדים, עטוף בניילון שכתובת מגורינו כתובה על מדבקה. ריח של עיתון חדש והמון הפתעות. לפתוח עיתון ולראות כתבה שכתבה מישהי כמוני, בגילי, לומדת בממ"ד והולכת לבני עקיבא. לא הייתי מהכותבים מחוץ למגירה אבל קראתי והתבוננתי, ורכשתי את הביטחון שגם אני יכולה אם ארצה. וכמובן שהיו לי חברות לעט :)
בהמשך היו המילה האחרונה והעשיה שלו בתקשורת ולאחר מכן המעבר לכנסת והחזרת העטרה ליושנה נוסח הבית היהודי. הכל מרגיש כל כך מיוחד ועם זאת כל כך מדובר שאני אדלג ורק אניח פה את התוכנית שהגישה היום עירית לינור והייתה מאוד מרגשת ונינוחה וביתית.
הרגיש לי שבמרחב הזה של המילה האחרונה ואולי בכלל בכל המעגל הזה שהיה סביב האיש הזה שרתה המהות של התקשורת - בואו נדבר על זה. אפשר להסכים או לא להסכים (ואולי אף עדיף שלא להסכים אחרת משעמם) ולעשות דיונים סוערים ולהמציא שירים ומלים ולהעלות על נס תחומים שחשובים לנו. ובסוף של יום, ותוך כדי, ליצור חברות מופלאה. כי מה זו תקשורת אם לא קשר? ומה יועיל שדרן שמנותק מקהלו? ואם אפשר להגיע עם המסר הזה לכמה שיותר אנשים, מה טוב. הוא הרים טלפונים ומשך בחוטים ויצר מצב של ברור מאליו לדברים שהיו בסימן שאלה או בלי שום סימן בכלל.
המילה האחרונה (שהחלה כשהייתי תיכוניסיטית נלהבת) הייתה המענה הכי גדול לצורך בתקשורת כנה בתקופה שבה החלה את דרכה. הדוגמה היומית לכך שאפשר לא להסכים ולאהוב. שאפשר לריב עד לב השמים ולהשאר בקשר. וזה לימוד שאני חושבת שרכשתי ברמת הידיעה ופחות במעשה. לימוד שאולי רק עכשיו אני מתחילה להבין.
יותר מכל הוא סיפק לי ולשכמותי מודלים להזדהות ולגאווה. "הטובים לתקשורת" לא הפך אותי לאשת תקשורת אך רבים אומרים שהוא עודד אותם להיות כאלו. ואולי אני כותבת שורות אלו כי הוא הטביע בי את האמונה והידיעה שזה אפשרי. שאני יכולה להיות דתיה וכותבת, דתיה ומגניבה, דתיה וכל דבר אחר. שאין ענין בעצם ושאני יכולה להיות מה שאני רק רוצה. והכי חשוב שאני שייכת. שהילדה הזו היא אני.
התפקיד האחרון שלו היה השר לענייני אזרחים ותיקים, הוא ייזם את הפרויקט "שלישי בשלייקס" שהצליח וירד ועלה בחזרה. אני חייבת להגיד שהייתי גאה שהשר שהמציא את הדבר המדליק הזה הוא אותו אורי אורבך. החשיבה על הפרטים ועל מה שעושה לאנשים טוב פשוט מקסימה. וזה שיזם אותה האיש הזה שבד"כ נושא את נס ארץ ישראל ותורת ישראל ומפנה רגע את כולנו לחשוב על האחר שבאיזשהו שלב יהיה כל אחד מאיתנו.
אני זוכרת שחייכתי כשאמרו בשנה שעברה כמה סוריאליסטי שדווקא השר לענייני אזרחים ותיקים נפטר צעיר. לפני שבועיים בשיחה על פרשת השבוע ואמנות סוריאליסטית, אמר פרופ' שנאן שמבחינת חז"ל אין כזה דבר סוראליזם - הכל מתחבר לתוכנית אחת גדולה. בתוכנית הגדולה של החיים אורבך לקח תפקיד ראשי וירד מהבמה כשהיא מלאה וגדושה שחקנים של אמת, וצופים קשובים.
נוח בשלום איש נדיב.
לפני שנה נפטר אורי אורבך ובתגובה לקחתי את הרכב ואת אמא שלי ונסענו לבית העלמין במודיעין. כבר בדרך ראינו את המכוניות שחונות בצד הכביש וחברנו לאנשים שהלכו לאיזשהו כיוון שמישהו אמר ששם עובר אוטובוס. אורבך סידר לנו מסע נטיעות מאוחר, שכלל מגוון רחב של גילאים ופרצופים. החוויה הייתה מאוד דומה לחלק של הניווטים במחנה סיירים, אף אחד לא ממש יודע לנווט אבל הולכים ביחד ולא משנה לאן הגעתם, בסוף מגיע איזה אוטובוס ואוסף את כולם.
בתכלס בלוויה לא שמעתי כלום, וזה לא היה משנה כי באתי בשביל לבוא ולהיות חלק. בהמשך אותו הערב שמעתי את ההספדים ובהמשך בלעתי פוסטים אחרי פוסטים ותוכניות רדיו וכולי. חזרתי היום לכתבה אחת שמסכמת יפה כמה נקודות.
ברמת עיבוד האבל הקריאה והשמיעה מאוד עוזרים לביסוס החוויה האישית. אני זוכרת ששמעתי את ההספד של עמית סגל ואמרתי לעצמי - הוא מדבר בשמי. הוא מתאר במדויק את ההשפעה עלי כילדה. ברור לי שיש עוד המוני ילדים שגדלו והיו לאנשים שהבסיס שלהם, כמוני, נגוע בתחושת השייכות הכל כך לא טריוויאלית הזו שהטמיע בנו אורי אורבך.
שייכות זה שם המשחק. ילד שיש לו ספרים שהילדים נראים כמוהו ושהנושאים קשורים לחייו גדל עם תחושת שייכות. ילדה שיש לה עיתון נוער אליו היא יכולה לשלוח דעות או כתבות מרגישה חלק ממשהו.וכשאתה שייך אתה קיים. פשוט כך. כמובן שחוויות אלו מוצאות את פירושן כאן ממרומי גילי הלא צעיר וספוגות באלפי חוויות אחרות, אבל ללא ספק חווית התקשורת כחלק מחיי כללה את אותיות.
מעולם לא כתבתי לאותיות, אבל בלעתי כל מילה. העיתון שהגיע לבית בשבילנו הילדים, עטוף בניילון שכתובת מגורינו כתובה על מדבקה. ריח של עיתון חדש והמון הפתעות. לפתוח עיתון ולראות כתבה שכתבה מישהי כמוני, בגילי, לומדת בממ"ד והולכת לבני עקיבא. לא הייתי מהכותבים מחוץ למגירה אבל קראתי והתבוננתי, ורכשתי את הביטחון שגם אני יכולה אם ארצה. וכמובן שהיו לי חברות לעט :)
בהמשך היו המילה האחרונה והעשיה שלו בתקשורת ולאחר מכן המעבר לכנסת והחזרת העטרה ליושנה נוסח הבית היהודי. הכל מרגיש כל כך מיוחד ועם זאת כל כך מדובר שאני אדלג ורק אניח פה את התוכנית שהגישה היום עירית לינור והייתה מאוד מרגשת ונינוחה וביתית.
הרגיש לי שבמרחב הזה של המילה האחרונה ואולי בכלל בכל המעגל הזה שהיה סביב האיש הזה שרתה המהות של התקשורת - בואו נדבר על זה. אפשר להסכים או לא להסכים (ואולי אף עדיף שלא להסכים אחרת משעמם) ולעשות דיונים סוערים ולהמציא שירים ומלים ולהעלות על נס תחומים שחשובים לנו. ובסוף של יום, ותוך כדי, ליצור חברות מופלאה. כי מה זו תקשורת אם לא קשר? ומה יועיל שדרן שמנותק מקהלו? ואם אפשר להגיע עם המסר הזה לכמה שיותר אנשים, מה טוב. הוא הרים טלפונים ומשך בחוטים ויצר מצב של ברור מאליו לדברים שהיו בסימן שאלה או בלי שום סימן בכלל.
המילה האחרונה (שהחלה כשהייתי תיכוניסיטית נלהבת) הייתה המענה הכי גדול לצורך בתקשורת כנה בתקופה שבה החלה את דרכה. הדוגמה היומית לכך שאפשר לא להסכים ולאהוב. שאפשר לריב עד לב השמים ולהשאר בקשר. וזה לימוד שאני חושבת שרכשתי ברמת הידיעה ופחות במעשה. לימוד שאולי רק עכשיו אני מתחילה להבין.
יותר מכל הוא סיפק לי ולשכמותי מודלים להזדהות ולגאווה. "הטובים לתקשורת" לא הפך אותי לאשת תקשורת אך רבים אומרים שהוא עודד אותם להיות כאלו. ואולי אני כותבת שורות אלו כי הוא הטביע בי את האמונה והידיעה שזה אפשרי. שאני יכולה להיות דתיה וכותבת, דתיה ומגניבה, דתיה וכל דבר אחר. שאין ענין בעצם ושאני יכולה להיות מה שאני רק רוצה. והכי חשוב שאני שייכת. שהילדה הזו היא אני.
 |
| דף הבית של אורי אורבך כחבר כנסת |
 |
| שלישי בשלייקס |
אני זוכרת שחייכתי כשאמרו בשנה שעברה כמה סוריאליסטי שדווקא השר לענייני אזרחים ותיקים נפטר צעיר. לפני שבועיים בשיחה על פרשת השבוע ואמנות סוריאליסטית, אמר פרופ' שנאן שמבחינת חז"ל אין כזה דבר סוראליזם - הכל מתחבר לתוכנית אחת גדולה. בתוכנית הגדולה של החיים אורבך לקח תפקיד ראשי וירד מהבמה כשהיא מלאה וגדושה שחקנים של אמת, וצופים קשובים.
נוח בשלום איש נדיב.
