‏הצגת רשומות עם תוויות אותיות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אותיות. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 5 בפברואר 2016

פרידה מאוחרת

שנה אני מסתובבת עם הפוסט הזה בראש. לפני שנה לא היה לי בכלל בלוג, ולא ידעתי איפה ומה לכתוב אבל הלב כתב וידעתי שמתישהו אשב ואכתוב, כי אי אפשר שלא. והשבת זה שנה, ובאיזשהו בית כנסת יזרקו סוכריות כי החיים ממשיכים.

לפני שנה נפטר אורי אורבך ובתגובה לקחתי את הרכב ואת אמא שלי ונסענו לבית העלמין במודיעין. כבר בדרך ראינו את המכוניות שחונות בצד הכביש וחברנו לאנשים שהלכו לאיזשהו כיוון שמישהו אמר ששם עובר אוטובוס. אורבך סידר לנו מסע נטיעות מאוחר, שכלל מגוון רחב של גילאים ופרצופים. החוויה הייתה מאוד דומה לחלק של הניווטים במחנה סיירים, אף אחד לא ממש יודע לנווט אבל הולכים ביחד ולא משנה לאן הגעתם, בסוף מגיע איזה אוטובוס ואוסף את כולם. 

בתכלס בלוויה לא שמעתי כלום, וזה לא היה משנה כי באתי בשביל לבוא ולהיות חלק. בהמשך אותו הערב שמעתי את ההספדים ובהמשך בלעתי פוסטים אחרי פוסטים ותוכניות רדיו וכולי. חזרתי היום לכתבה אחת שמסכמת יפה כמה נקודות. 




ברמת עיבוד האבל הקריאה והשמיעה מאוד עוזרים לביסוס החוויה האישית. אני זוכרת ששמעתי את ההספד של עמית סגל ואמרתי לעצמי - הוא מדבר בשמי. הוא מתאר במדויק את ההשפעה עלי כילדה. ברור לי שיש עוד המוני ילדים שגדלו והיו לאנשים שהבסיס שלהם, כמוני, נגוע בתחושת השייכות הכל כך לא טריוויאלית הזו שהטמיע בנו אורי אורבך. 

שייכות זה שם המשחק. ילד שיש לו ספרים שהילדים נראים כמוהו ושהנושאים קשורים לחייו גדל עם תחושת שייכות. ילדה שיש לה עיתון נוער אליו היא יכולה לשלוח דעות או כתבות מרגישה חלק ממשהו.וכשאתה שייך אתה קיים. פשוט כך. כמובן שחוויות אלו מוצאות את פירושן כאן ממרומי גילי הלא צעיר וספוגות באלפי חוויות אחרות, אבל ללא ספק חווית התקשורת כחלק מחיי כללה את אותיות.  
חזרה לראשי
מעולם לא כתבתי לאותיות, אבל בלעתי כל מילה. העיתון שהגיע לבית בשבילנו הילדים, עטוף בניילון שכתובת מגורינו כתובה על מדבקה. ריח של עיתון חדש והמון הפתעות. לפתוח עיתון ולראות כתבה שכתבה מישהי כמוני, בגילי, לומדת בממ"ד והולכת לבני עקיבא. לא הייתי מהכותבים מחוץ למגירה אבל קראתי והתבוננתי, ורכשתי את הביטחון שגם אני יכולה אם ארצה. וכמובן שהיו לי חברות לעט :) 

בהמשך היו המילה האחרונה והעשיה שלו בתקשורת ולאחר מכן המעבר לכנסת והחזרת העטרה ליושנה נוסח הבית היהודי. הכל מרגיש כל כך מיוחד ועם זאת כל כך מדובר שאני אדלג ורק אניח פה את התוכנית שהגישה היום עירית לינור והייתה מאוד מרגשת ונינוחה וביתית.

הרגיש לי שבמרחב הזה של המילה האחרונה ואולי בכלל בכל המעגל הזה שהיה סביב האיש הזה שרתה המהות של התקשורת - בואו נדבר על זה. אפשר להסכים או לא להסכים (ואולי אף עדיף שלא להסכים אחרת משעמם) ולעשות דיונים סוערים ולהמציא שירים ומלים ולהעלות על נס תחומים שחשובים לנו. ובסוף של יום, ותוך כדי, ליצור חברות מופלאה. כי מה זו תקשורת אם לא קשר? ומה יועיל שדרן שמנותק מקהלו? ואם אפשר להגיע עם המסר הזה לכמה שיותר אנשים, מה טוב. הוא הרים טלפונים ומשך בחוטים ויצר מצב של ברור מאליו לדברים שהיו בסימן שאלה או בלי שום סימן בכלל. 

המילה האחרונה (שהחלה כשהייתי תיכוניסיטית נלהבת) הייתה המענה הכי גדול לצורך בתקשורת כנה בתקופה שבה החלה את דרכה. הדוגמה היומית לכך שאפשר לא להסכים ולאהוב. שאפשר לריב עד לב השמים ולהשאר בקשר. וזה לימוד שאני חושבת שרכשתי ברמת הידיעה ופחות במעשה. לימוד שאולי רק עכשיו אני מתחילה להבין. 

יותר מכל הוא סיפק לי ולשכמותי מודלים להזדהות ולגאווה. "הטובים לתקשורת" לא הפך אותי לאשת תקשורת אך רבים אומרים שהוא עודד אותם להיות כאלו. ואולי אני כותבת שורות אלו כי הוא הטביע בי את האמונה והידיעה שזה אפשרי. שאני יכולה להיות דתיה וכותבת, דתיה ומגניבה, דתיה וכל דבר אחר. שאין ענין בעצם ושאני יכולה להיות מה שאני רק רוצה. והכי חשוב שאני שייכת. שהילדה הזו היא אני. 


דף הבית של אורי אורבך כחבר כנסת 
התפקיד האחרון שלו היה השר לענייני אזרחים ותיקים, הוא ייזם את הפרויקט "שלישי בשלייקס" שהצליח וירד ועלה בחזרה. אני חייבת להגיד שהייתי גאה שהשר שהמציא את הדבר המדליק הזה הוא אותו אורי אורבך. החשיבה על הפרטים ועל מה שעושה לאנשים טוב פשוט מקסימה. וזה שיזם אותה האיש הזה שבד"כ נושא את נס ארץ ישראל ותורת ישראל ומפנה רגע את כולנו לחשוב על האחר שבאיזשהו שלב יהיה כל אחד מאיתנו.
שלישי בשלייקס


אני זוכרת שחייכתי כשאמרו בשנה שעברה כמה סוריאליסטי שדווקא השר לענייני אזרחים ותיקים נפטר צעיר. לפני שבועיים בשיחה על פרשת השבוע ואמנות סוריאליסטית, אמר פרופ' שנאן שמבחינת חז"ל אין כזה דבר סוראליזם  - הכל מתחבר לתוכנית אחת גדולה. בתוכנית הגדולה של החיים אורבך לקח תפקיד ראשי וירד מהבמה כשהיא מלאה וגדושה שחקנים של אמת, וצופים קשובים. 

נוח בשלום איש נדיב.  

יום חמישי, 19 בנובמבר 2015

פרופיל הקהל, אני (קהל #2)

חוזרת עכשיו מהשיעור של סיון רהב-מאיר וחושבת שאתמול כתבתי פוסט על קהל, קצת פילוסופי עם מקורות יפים ואזכורים של כמה דברים מגניבים אבל לא כל כך כתבתי על עצמי. ואני אלופה בלהיות קהל. אז אספר קצת ואנסה להוציא מתוך זה את התפיסה שלי לגבי מאפיינים ואיכויות של קהל.

אתחיל בזיכרון הילדות הראשון או השני שלי. כשהייתי בערך בת 3 הייתי עם הורי באילת והם לקחו אותי להצגה של חנה'לה ושמלת השבת. כשנגמרה ההצגה אני בכיתי ולא רציתי ללכת. הייתי ילדה קטנה אז שיחדו אותי עם סוכרית שאצלנו קוראים להן סוכריות-שלא-עושות-רעש, גומי כאלה. כביכול זיכרון שקשור לקושי בפרידה ממשהו אבל לכל פרידה קשה יש חיבור עמוק שקדם לה ואצלי נשמר הזיכרון הזה כחיבור עמוק להצגה ולסיטואציה של חיבור למתרחש על הבמה.

כקוראת הייתי הקהל הנלהב ביותר בספריה. בכיתה ה' הייתה התלבטות מה לעשות איתי כי סיימתי את כל הספרים של ה"קטנים". מזל שבו' עברנו דירה והלכתי לספריה חדשה. היה לי מנוי ל"אותיות" שהשבוע דיבר עליו, ועל עיתוני הנוער בכלל, מנחם הורוביץ: 

בתיכון הייתי מגיעה לכל שיעור רשות, במיוחד עם הוא ניחן בניחוח של משהו חתרני של מתי מעט, כמו שיעור רמב"ן שהתקיים במאחורה של הספריה חמש דקות אחרי סעודת שבת (אז כולם הולכים לישון) וניתן על ידי ראש האולפנה. לא נשמע מספיק חתרני? להיות סוג של חנונית כתיכוניסטית זה דיי חתרני.. הייתי קונה או מזמינה בחינם את היומן שהוציאו במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא. בתחילת שנה הייתי מקבלת חבילה בדואר עם היומן, וכל השנה מסתובבת איתו בגאווה. 

רכשתי הרבה מאוד מידע, על ספרות, על מוזיקה. היום כשאני מסתכלת אחורה אני לא יודעת ממש מאיפה כי לא היה אינטרנט, וטלויזיה לא ראיתי. נשארה רק הספריה, והקונסרבטוריון, והרדיו. והספרים שהיו בבית. את שירים - יהודה עמיחי, היה לנו בבית, וכשהייתי בת 16 או 17 חברות שלי קנו לי את פתוח, סגור, פתוח. הסתכלתי לאחרונה בשנת ההוצאה שלו וכנראה שהוא יצא פחות או יותר באותו הזמן. מסוג הדברים שפרספקטיבה של זמן מחדדת ומרגשת. 

ההקדשה של פתוח סגור פתוח עם הכתב המקורי של שירה 

כל העבר הזה בשנות הנעורים הפך בבגרות לנכס. לא רק המידע, או הבסיס התרבותי אלא בעיקר החוויה של להיות לומדת, להיות קהל לחוויות, שיעורים, יצירות. אני מנויה נצחית, יש לי מנוי לספריה, למוזיאון, לסינמטק. ידי קלה על מקש הsubscribe ביוטיוב, ועל הצטרפות לכל דף פייסבוק מעניין, האחרון היה "על המקום", בו מתפרסמות תמונות ישנות של ירושלים. לפעמים גם עם סיפורים. מקסים ונפלא. 



אסיים עם מה שהתחלתי. שיעורים. אין כמו שיעורים, ואין כמו שיעורי תנ"ך ופרשת שבוע. משהו בחזרתיות, בטקסטים הבסיסיים שתמיד רלבנטיים ועושים סדר בבלגן של המציאות.

ממש לאחרונה התחלנו במועדון שבו אני עובדת לקרוא מדי יום את פרק התנ"ך בהתאם למיזם 929 - תנ"ך ביחד, פרויקט מבורך ומקסים. אני לא קוראת בפועל אבל יש התרחשות בנושא. אני מעבירה באופן קבוע כבר כמעט 8 שנים קבוצה של פרשת שבוע ביום חמישי. בקבוצה אני מנחה וקהל כי החברים בקבוצה מביאים בעיקר את הרעיונות והפירושים וכמו שכתבתי בקהל#1 אני גם מציגה, מביאה את הטקסטים, מנחה, וגם קהל, שומעת פירושים תובנות חדשות. 

בכלל ככל שאני יוצרת, כך אני צמאה ללקבל, ל-להיות קהל. בשנה שעברה השתתפתי בשיעור שבועי במוזיאון ישראל יחד עם בית אבי חי אותו כונן פרופ' אביגדור שנאן, לאורך ספר בראשית. הרעיון היה ועודו, חיבור של הפרשה למוצגי האומנות. השנה כנראה עושים את אותו הדבר בספר שמות ואני כבר ממש מחכה.

להרווית הצמאון שלי הצטרפה גם סיון רהב-מאיר, אותה אני מעריכה מאוד כאשת תקשורת כנה, קוהרנטית וחריפה. השיעורים שלה עמוקים ונגישים. אני מרגישה חלק מן ההמון, כי יש המון אנשים שבאים, אבל גם מאוד ייחודית כי היא מדברת מאוד אישי, מאוד מתוך האני שלה, וכך זה גם עובר. 

השיעורים של סיון רהב-מאיר באתר ליבא

מכל זה מה אני חושבת על להיות קהל?
להיות קהל זה להיות חלק מקבוצה שנושאת עיניים למשהו/מישהו. אני מניחה שבלבלתי כאן לפעמים בין קהל ל-קהל יעד, וגם בכך שלא מאוד ברור המעורבות של הקהל ב"משהו" הזה. קודם כל עצם קיומו של הקהל הוא הסיבה של היוצר להוציא לאור (לא ליצור אלא לגלות) את יצירתו. 

מעבר לזה מנקודת המבט שלי להיות קהל זה להתחבר למשהו שהוא מחוץ לעצמך, ויש הרבה דרכים, והיום עם המדיה המון המון דרכים להתחבר ולהיות חלק ממשהו גדול, ולפעמים גם לשנות תפקידים. לכן ב- קהל #3 אני רוצה לדון באפשרות שהמדיה מאפשרת ל"אדם מן השורה" להתחבר ולהיות חלק. 

לסיום, רונית אמרה לי שהפוסט העלה לה את השיר הבא בזיכרון ואני חושבת שהוא נותן יפה את הפרספקטיבה של מי שנמצא בחוץ ושהוא לא חלק מקהל. ושבעצם להיות חלק מקהל זה ללכת עם חלום, וסיבה ומשמעות.