זו לא טעות בחשבון, דילגתי לרגע על קהל#3 כי יש לי בדחיפות משהו לומר.
הכותרת היא "תאור מקרה" קצת בעגה המקצועית כי זה מין דוגמה למשהו נרחב.
ועדיין זו דוגמה והיא הדוגמה שלי ותקחו ממנה מה שבא לכם.
אני רוצה לתאר את הרומן המתמשך שיש לי עם להקה מגניבה ונהדרת בשם:
אני לא הולכת לכתוב עליהם כי כבר כתבו עליהם כל כך יפה בכל כך הרבה פורמטים. אני כותבת עלי כקהל שלהם, וגם בקטנה. לפני שש שנים הלכתי עם חברות להופעה של גבע אלון שהיה מלך האינדי המוכתר במעבדה הירושלמית. לחימום עלו כמה בחורים צעירים ואנונימיים לחלוטין מבחינתי ואני, שהייתי כל כך עייפה באותו הערב, כושפתי. בסיום החימום הם אמרו שיש להם הופעה ביום שני הבא בכנען, שזה היה פאב בעיר ושכולם מוזמנים. היה לי ברור שאני הולכת ואכן הלכתי.
מאז אין הרבה הופעות שאני מפספסת, גם בערים אחרות (זכורה כמשובחת הופעה בחלוץ בבאר שבע אי שם פעם). יצא שלכל הופעה אני סוחבת איתי מישהו-ים אחרים ולאט לאט זו הפכה להיות הלהקה "שלי". כך שאם יצא משהו חדש אומרים לי ש"החברים שלך" הוציאו/עשו/הופיעו...
זה נכון שיש לי קצת קשר פייסבוקי עם אחד הסולנים, אבל אני סך הכל מעריצה פשוטה שמתמידה בתפקיד ה"קהל". יש להם שיר כייפי כייפי שאני חושבת שהיה שם מאז ומתמיד שיש בו שתי שורות שאני מאוד מתחברת אליהן אישית - she never changed my ways, Just watched them swirling by
שברומן שלי עם הלהקה הזו אני מין צופה שרואה איך הכל מתערבל לו ונהיה קסם בלי לגעת ולבלגן.
אגב בסוגריים כשחיפשתי עכשיו סרטונים ביוטיוב לא מצאתי את הסרטון הספציפי שרציתי, מהראשונים שראיתי, עקפו אותו כל החדשים והנצפים. אז בכל זאת גירדתי פה אחד ישן שמזכיר לי בין היתר את עצמי בהתחלה. ואיך זה היה סרטונים מהופעות וכל קמצוץ שיר היה חגיגה. היום היוטיוב מלא, ובנדקמפ ומה לא. מחזיר אותי לתהיה שהעלתי בפוסטים קודמים של איך צרכתי מוזיקה לפני האינטרנט...
אז היום סגרתי איזה מעגל, בהופעה בזאפה, שבעצם החליפה את המעבדה לפני כמה שנים. לחשוב על הדרך, מחמישה או ארבעה נגנים שהצטופפו על הבמה עם קלידים וגיטרות ללהקה מבוססת עם השם בגדול ופסנתר כנף שתופס את כל השטח. כייף להיות חלק מזה.
ובנימה עגמומית געגועית - היום צויין יום פטירתו השני של היוצר הגדול שוויתר על הקהל - אבל הקהל מעולם לא וויתר עליו!
הכותרת היא "תאור מקרה" קצת בעגה המקצועית כי זה מין דוגמה למשהו נרחב.
ועדיין זו דוגמה והיא הדוגמה שלי ותקחו ממנה מה שבא לכם.
אני רוצה לתאר את הרומן המתמשך שיש לי עם להקה מגניבה ונהדרת בשם:
 |
| זה מזמן.. מאיזשהו ספטמבר... |
אני לא הולכת לכתוב עליהם כי כבר כתבו עליהם כל כך יפה בכל כך הרבה פורמטים. אני כותבת עלי כקהל שלהם, וגם בקטנה. לפני שש שנים הלכתי עם חברות להופעה של גבע אלון שהיה מלך האינדי המוכתר במעבדה הירושלמית. לחימום עלו כמה בחורים צעירים ואנונימיים לחלוטין מבחינתי ואני, שהייתי כל כך עייפה באותו הערב, כושפתי. בסיום החימום הם אמרו שיש להם הופעה ביום שני הבא בכנען, שזה היה פאב בעיר ושכולם מוזמנים. היה לי ברור שאני הולכת ואכן הלכתי.
מאז אין הרבה הופעות שאני מפספסת, גם בערים אחרות (זכורה כמשובחת הופעה בחלוץ בבאר שבע אי שם פעם). יצא שלכל הופעה אני סוחבת איתי מישהו-ים אחרים ולאט לאט זו הפכה להיות הלהקה "שלי". כך שאם יצא משהו חדש אומרים לי ש"החברים שלך" הוציאו/עשו/הופיעו...
זה נכון שיש לי קצת קשר פייסבוקי עם אחד הסולנים, אבל אני סך הכל מעריצה פשוטה שמתמידה בתפקיד ה"קהל". יש להם שיר כייפי כייפי שאני חושבת שהיה שם מאז ומתמיד שיש בו שתי שורות שאני מאוד מתחברת אליהן אישית - she never changed my ways, Just watched them swirling by
שברומן שלי עם הלהקה הזו אני מין צופה שרואה איך הכל מתערבל לו ונהיה קסם בלי לגעת ולבלגן.
Turn to cry
אגב בסוגריים כשחיפשתי עכשיו סרטונים ביוטיוב לא מצאתי את הסרטון הספציפי שרציתי, מהראשונים שראיתי, עקפו אותו כל החדשים והנצפים. אז בכל זאת גירדתי פה אחד ישן שמזכיר לי בין היתר את עצמי בהתחלה. ואיך זה היה סרטונים מהופעות וכל קמצוץ שיר היה חגיגה. היום היוטיוב מלא, ובנדקמפ ומה לא. מחזיר אותי לתהיה שהעלתי בפוסטים קודמים של איך צרכתי מוזיקה לפני האינטרנט...
stolen goods (הייתי רואה אותו שוב ושוב)
 |
| הקולקטיב, זאפה, הערב |
ובנימה עגמומית געגועית - היום צויין יום פטירתו השני של היוצר הגדול שוויתר על הקהל - אבל הקהל מעולם לא וויתר עליו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה